הפלשתינים סרבני שלום, אבל מה זה יעשה לנו?

אין ספק שבנימין נתניהו ומשה יעלון וסילבן שלום וגדעון סער ולימור לבנת ורבים אחרים בליכוד חושדים בכנות כי פניו של אבו מאזן אינם לשלום עם ישראל. גם מיליוני אזרחים כמוני, הרחוקים ממוקדי הדיון וההכרעה והעיון במסמכים הסודיים, הגיעו למסקנה זו. אך בעוד אני הייתי נמלא צער אילו התברר כי הערכה פסימית זו התאמתה - מתעורר רושם מעיק שההנהגה הישראלית היתה מעוניינת להיחשף להוכחה מוחצת כי אבו מאזן אכן סרבן שלום. התוצאה זהה, אך השאיפות מנוגדות.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הוויכוח חוצה את שתי ממשלותיו של נתניהו מאז 2009. בסיבוב הקודם טענו אהוד ברק ודן מרידור לערך בלשון זו: יש משקל רב לחששות ולחשדות של יעלון ואחרים באשר לתוצאות המשא ומתן המדיני. ישראל עלולה לוותר בהסכם עם הפלשתינים על נכסים ביטחוניים וגיאוגרפיים והיסטוריים תמורת לא כלום. 

לפי ברק ומרידור, טיעון זה נבדק לעומק. אך לא נבדקו לעומק החלופות, מה יקרה אם הפלשתינים יחמקו מהסכם כפי שנהגו בעבר וישראל תישאר על עומדה מול עולם הנע על הציר שבין עוינות לבין אדישות כלפיה? בממשלה הנוכחית אין שרים במעגל הפנימי הבכיר שמציגים קושיה זו, לבד מהצנטריפוגה הקואליציונית בדמותן של סיעות התנועה ויש עתיד.

אחת החלופות נדונה במאמר שפירסם שגריר צרפת בישראל פטריק מזונאב ב"הארץ" לפני כשבועיים על דעת משרד החוץ בפאריס. הוא הזכיר לממשלה ולציבור כי האיחוד האירופי הציע לישראל מעמד מועדף - מהסוג אשר הוענק לטורקיה - אם תגיע להסדר עם הפלשתינים. שיתוף פעולה הדוק ומניב בניגוד גמור לכל חרם כלכלי ועסקי. להפתעתו, לא היתה תגובה רשמית של ישראל. גם הציבור בארץ התעלם ממנה. הוא פירסם בשלהי מאמרו כתובת אלקטרונית וביקש להתדיין עם הישראלים.

לא רק גורמים בממשלה אותגרו מטיעוני השגריר, אלא עשרות ישראלים הגיבו על המאמר שפורסם רק במהדורה האנגלית של "הארץ". אילו נדפס בעיתונים בעברית, סביר להניח כי שיעור התגובות היה גדל באורח משמעותי. כמה הסכם כזה עם האיחוד האירופי שווה לישראל - בביטחון הלאומי ובכלכלה ובתעסוקה ובאקדמיה ובמדע? איש אינו שואל. איש אינו מתעניין. למשל, זה מול דחיית הבנייה ביצהר לשנתיים? בימין־הליכוד ביתנו הס מלהציג שאלה כזאת.

נתניהו פסימי כפליים. הן באשר לנכונותו של אבו מאזן לחתור להסכם, הן באשר לנכונותו של העולם הנאור להטיל את האחריות לכישלון המו"מ על הפלשתינים. הוא מעריך כי אפילו ימתח את גבול הגמישות המדינית עד קצהו - לא תחזור התמונה מיולי 2000 עת הנשיא ביל קלינטון התייצב בראיון עם אהוד יערי בטלוויזיה לצד ברק והאשים את יאסר ערפאת ואבו מאזן באחריות לכישלון המשא ומתן בקמפ דיוויד. 

דילמה ישראלית. בנימין נתניהו וג'ון קרי. צילום: קובי גדעון

רק שחרף הנחת היסוד שלו, נתניהו מוכן להתכווץ ולתמרן כדי לזכות לפחות בהכרת העולם שהפלשתינים הם הסרבנים. אך על דרכו ניצבות משוכות בצורת התבטאויות מהסוג של יעלון, ויוזמות חקיקה מבית המדרש של מירי רגב ויריב לוין, ועמדות שמביעים סגני השרים ציפי חוטובלי ואופיר אקוניס ודני דנון.

בימים אלה עסוק הימין בליכוד ביתנו בגיבוש התנגדותו לכל מאמץ להגיע להסדר עם הפלשתינים. הגיע הזמן שהרציניים במחנה - ויש כאלה, ללא ספק - יקדישו כינוס אחד לתסריטים בדבר מצבה של ישראל לאחר כישלון השיחות בחסות קרי. כיצד תיראה האקדמיה הישראלית בארה"ב (שם מתרחב החרם, שמימדיו עדיין זעירים) ובאירופה? למי יימכרו המוצרים מישראל, שהיא מדינת ייצוא קלאסית? ממי ישראל תקבל סיוע דיפלומטי וביטחוני? ורק שלא ישגו באשליה כי אם אין אירופה יש הודו, ואם אין אמריקה יש סין. איוולת זו מוכרת בלבוש לשוני נאה מימי המהפכה הצרפתית - "אם אין לחם - נאכל עוגות". 

ישראל עתה בשיא עוצמתה. ביטחונה אינו מוטל בספק. הטרור טרם הרים ראש. המשטרים במזרח התיכון מוכנים לשתף עימה פעולה כפי שלא ניאותו מעולם. יש אויב משותף בטהרן, איראן. אך לא לעולם חוסן. הזדמנויות אינן ממתינות. הן בתנועה מתמדת.

עולי הרגל

ברבות ההפצרות וההזמנות הלכתי לפגוש לפני כמה שנים ברב יאשיהו פינטו באשדוד. השמשים התרוצצו מסביב והרחיקו כל אדם, וזכיתי לשבת מול הקדוש. הוא דיבר בלחש וכמובן נאלצתי לכוף את ראשי לקראתו, וגילה בקיאות בביוגרפיה שלי כדי שאתרשם מניין נודע לו, והשיחה היתה שגרתית ולא חשתי מין הילה טמירה נוכח המקובל העטוף בעצמו, וכעבור זמן קראתי בעיתון כי אני נמנה עם העולים אליו לרגל.

אל הרב יעקב איפרגן - "הרנטגן" - כבר לא הגעתי למרות ניסים ונפלאות שסיפר לי עליו נוחי דנקנר (עדיין?)

איני מבין מה מחפשים פוליטיקאים וקציני משטרה וצבא ואנשי עסקים וידוענים רבים בחצרותיהם. ודאי לא מילוי חסך רוחני. הרי אינם באים לבית המדרש ולא שומעים דבר תורה, ואפילו לא "עושים שבת" בתפילה בבית הכנסת.

אור ליום אתמול הותר לפרסם כי אחד העולים לרגל, ניצב מנשה ארביב, יצא לחופשה עד שתסתיים החקירה בעניינו, אם קיבל טובות הנאה מהרב פינטו, אם לאו. תהא התוצאה אשר תהא - מה בינה לבין הראיות לכאורה שבידי הפרקליטות כי מחצרו של פינטו יצאה היוזמה לשחד את קצין המשטרה אפרים ברכה? אפילו קיבל ארביב טובת הנאה באירוע אחד, האם ניסה פינטו לשחד במקום אחר?

תועלת אחת כבר יצאה מן הפרשה. המסתופפים בחצרות רבנים אלה יירתעו מלהגיע. לפחות ידללו את נוכחותם. במקום לכלות את הזמן ולחלות את פניהם של רבנים בעלי ארשת מסתורית, שמבקשים להיראות כבעלי כוחות טמירים, כדאי לחזור לחוכמתו של שמעיה: "אהב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות". שלוש עצות תקפות ונבונות במשפט אחד.

בית ספר לאנרכיה

אין טעם להתעניין מדוע רצו המורים לשבות או להכריז על עיצומים. הסיבה אינה מעניינת. אם לא האחת - תימצא האחרת. השביתה היא חלק בלתי נפרד מחייו של המורה העברי.

יותר מכפי שחשוב לערוך מהפכה בנמלים חובה לבצעה במערכת החינוך. לגרום לתחרות בין בתי הספר ולכפות לימודים ברמה גבוהה ולחדול מהבכיינות. הרבה מתמטיקה, פיזיקה ותנ"ך ואנגלית.

בסקנדינביות יצרו תחרות בין בתי הספר. בארץ? בשבוע שעבר סיפרו לי על תלמידי כיתה ו', שמורתם נאלצה להיעדר משך שבוע מבית הספר מטעמי בריאות. האם הביאו מורה מחליף? הורה מחליף? שיעורי העשרה? לא כלום. בשבדיה שיש בה תחרות בין בתי הספר, שום מנהל לא היה מניח לכיתה להתבטל בחצר או ללכת הביתה משך שבוע תמים.

נוכח האיום לנקוט עיצומים קמו השבוע התלמידים והענישו את המורים. הם הכריזו על שביתה נגדית, ומשרד החינוך נחרד סוף סוף מרבצו, והשביתה נדחתה בכמה ימים. מרנין לראות את התלמידים אוכפים על המורים לבוא לעבודה. עולם הפוך. "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז".

אך לא במחשבה שנייה. זו אנומליה הגובלת בליקוי מאורות, שבכוחם של תלמידים לכפות על ארגון יציג של מורים לבטל שביתה חוקית (אם כי מכעיסה) ובעתיד גם מה ללמד וכמה. כולם חושבים שהצלחת מועצת התלמידים היא שיא הדמוקרטיה, מין "רפובליקה שקיד" - היצירה משנת 1927 הזכורה לדור שקרא ספרים. מועצת התלמידים "עשתה בית ספר" למורים ולמשרד החינוך. כה יפה ונחשוני, אבל זו אנרכיה בהתגלמותה.

מינהל תקין

 משובב נפש לראות את בנימין (פואד) בן־אליעזר מחזיק בפטיש יושב ראש ועדת החוץ והביטחון. הוא שירת בסיירת שקד ופקד על צה"ל ביהודה ושומרון וכיהן כשר הביטחון. לפיכך התפקיד הזמני כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון אינו רחב מדי למידותיו. אך הנסיבות שבהן הגיע לכך באורח חד־פעמי לבקשת יולי אדלשטיין - מדליקות נורת אזהרה אדומה.

ועדת החוץ והביטחון - ובעיקר קבוצות הדיון המשניות־חשאיות שלה - צריכות יושב ראש בהמשכיות. מישהו שיודע מה היה וקושר את ההווה למה שיהיה. גיחה חד־פעמית אינה פתרון ראוי. גרוע מכך, היות שבנימין נתניהו ויאיר לפיד אינם מגיעים להסכם מי יחזיק בתפקיד - קיבל צחי הנגבי אחריות לכמה ועדות משנה בלי לשאת באחריות הממלכתית העליונה.

זו פוליטיקה של חדר מדרגות, של חצר אחורית. אין צורך בדמיון רב כדי לשער מה תכתוב ועדת החקירה הבאה על תפקודם של נתניהו ולפיד ואדלשטיין בסוגיה אשר שוחקת את חובת הפיקוח של הכנסת על מערכת הביטחון.

יש כמה סימנים נוספים להתנהלות פוליטית שגויה כזאת, ולא רק בכנסת. שגוי שנתניהו קיבל את עקרון "שתי המדינות לשני העמים" בלי להביאו לאישור הממשלה. עתה מסתמן כי נפתלי בנט מעוניין לחזור על תרגיל בלתי רצוי כזה אם יתקבל המסמך האמריקני, המבסס את המשא ומתן עם הפלשתינים על קווי 67'.

בנט - שנוהג כראוי על פי הכלל שאינו מתערב במשא ומתן, אבל דורש כי טיוטת כל הסכם תובא למשאל עם - תובע כי לפי שעה לא יובא מסמך העקרונות האמריקני לאישור הממשלה. נתניהו או שליחיו ינהלו משא ומתן בלי גיבוי רשמי של החלטות ממשלה. רק עם הבנה שבקריצה. זה לא תקין.

הפוליטיקה צריכה לחזור למסלול הראוי. לא לצינורות החלודים מתחת לאדמה ולא לחצר האחורית. בסופו של דבר לכל התנהלות בלתי תקנית בכל דמוקרטיה מערבית יש נתיב המוביל אותה בעל כורחה לוועדת החקירה הבאה.

לחברים בלבד

הפוליטיקה הישראלית היא כפסיפס של התבטאויות מביכות ומזיקות מהסוג שפקד השבוע את משה (בוגי) יעלון. משה דיין דיבר פעם בחופשיות על העלייה מאתיופיה וכמעט גרם להפסקתה. לשמעון פרס היתה תקרית דומה בהקשר לעלייה מרומניה.

מנחם בגין השמיע הערה שהעמידה על הרגליים האחוריות את האחראים לכור הגרעיני בדימונה. פרס חזר מביקור אצל המלך חוסיין בעמאן והביכו. הוא רמז להסדר מדיני קרוב, ואיבד את אמונו של המלך.

התקרית המשעשעת מכולן היתה כאשר גולדה מאיר קראה בעיתון ביום ראשון בבוקר כי שר החקלאות שלה חיים גבתי גילה סוד מדינה. היא נדהמה. גבתי היה מהשרים החביבים עליה ביותר ונודע כשומר סוד נאמן. 

הרי אמרנו שזה סוד חשוב ואתה הדלפת אותו? תמהה ראש הממשלה. 

הדלפתי? נזדעק גבתי. אני אדבר על דברים כאלה עם עיתונאי? לעולם לא. אבל בערב שבת ישבו החברים בחדר האוכל בקיבוץ וסיפרתי להם, רק בינינו. 

גולדה הבינה עם מי יש לה עניין וסלחה לו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו