מהי שיגרה משפחתית "נורמלית"? // מהי שיגרה משפחתית "נורמלית"? משפחה באתר קרוואנים בברזיל

ביקורת ספרות: "טירת הזכוכית"

ספרה האוטוביוגרפי של ג'אנט וולס מתאר התבגרות בצל הורים תלושים וחסרי אחריות • למרות ייחודיותו הוא יעיל כסנסציה חברתית, ולא כיצירה ספרותית

שהייה ארוכה של ספר ברשימות רבי מכר אינה מהווה עדות לטיב תוכנו, אולם הימצאותו של "טירת הזכוכית" - ספרה של העיתונאית ג'אנט וולס - יותר משש שנים ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" בכל זאת מזמינה בירור מעמיק. היומן שכתבה וולס עוסק בשאלת האחריות ההורית ובניצול תמימות ילדית, והצלחתו בקופות מלמדת על קונפליקט ציבורי שהעמיק, כך נראה, בעשורים האחרונים. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ההדרכה הבלתי אמצעית בנושא ההורות התעצמה בעידן הנוכחי, אולם נראה שדווקא המסה הגוברת של הורים ילידי המחצית השנייה של המאה ה־20 - יובל שבמרכזו עמד העיסוק בזהות העצמית לעומת הישרדות לאומית ואישית על רקע מלחמות עולם ביובל שלפניו - היא שהעניקה להורות מימד מורכב ולא תמיד פתיר. על רקע העובדה הזו ספרה של וולס משקף בבואה קיצונית להרסנות שטומנת בחובה הורות שאינה כפופה לקונבנציות ממאות קודמות, אך גם מלמד על אפשרות גאולה שטמונה גם למוכי גורל.   

באחת ההתרחשויות ב"הדרך", רומן האפוקליפסה המנייריסטי לעיתים של קורמאק מקארתי שבמרכזו אב ובנו המתהלכים בחרבה האמריקנית, אומר האב לבן: "רק תזכור שהדברים שנכנסים לך לראש הם שם לתמיד". הבן עונה: "אבל יש דברים ששוכחים, לא?"; "כן", עונה האב, "שוכחים מה שרוצים לזכור וזוכרים מה שרוצים לשכוח". בקריאה ב"טירת הזכוכית" עולה כי וולס נאמנה למלאכת ההיזכרות הרפלקטיבית הזו, שמתארת את ילדותה יוצאת הדופן להורים שבעיני עצמם הם שוברי מוסכמות, ובעיני הסביבה – ובהדרגה גם בעיני ילדיהם - אינם כשירים להורות.

ילדי משפחת וולס, ג'אנט המחברת, שתי אחיותיה לורי ומורין והאח בריאן, ניזונו תכופות מפחי אשפה כי הוריהם, רוז־מארי ורקס סברו ש"הערכה עצמית חיונית אפילו יותר מאוכל"; הם היטלטלו בארגז מטען של משאית בחשיכה גמורה; התקלחו מתחת ברזים מטפטפים בחצרות אחוריות; התעוררו לא פעם באישון לילה ונדדו בין עיירות כורים למוטלים מעופשים.

לעיתים הם ישנו במושב האחורי של טנדר בלב המדבר הקליפורני; בגיל מבוגר יותר הם הפכו מושא להטרדות מיניות מצד דודים רחוקים וזרים מזדמנים בברים מפוקפקים (באחד המקרים לקח האב רקס את ג'אנט לבר אפלולי כדי שחבריו יפלרטטו איתה והוא יגרוף את כספם על שולחן הסנוקר). ובכל זאת, כשפקיד לשכת הרווחה דפק על הדלת של ביתם התורן והציץ מעבר לכתפם, אמרה לו ג'אנט בביטחון ובבוז: "אף אחד לא מזניח אותנו".

לפחות בתחילה ההורים לבית משפחת וולס מוצגים ברומן כזוג בוהמייני שמצעיד את ילדיו בדרך הקשה והמחשלת. אולם ככל שהקריאה מתמשכת, המחשבה המשוחררת הזו מצטיירת כאמתלה לאגואיזם צרוף: האם היא אמנית דיכאונית שמעדיפה לקנות חומרי גלם לציורים מאשר בגדים לחורף, והאב הוא אלכוהוליסט יומרני – הוא מבטיח לילדים דגם של "טירת זכוכית", בית חלומות שאינו אלא אשליה. פעם אחר פעם ההורים מתנערים מאחריות בסיסית לצאצאיהם, שחווים עוני ותלישות. 

מעלתו העיקרית של הספר היא בהיותו מסמך אתנוגרפי. מן הכתיבה הממוארית של וולס מצטייר המעמד הלבן הנמוך של אמריקה – זה שנפלט ונדחה על ידי מערכת החינוך, נרדף על ידי רשויות הרווחה ובוחר בחיי ארעי שאינם מזינים את הקולקטיב האמריקני הקפיטליסטי. "אולי אין לנו בידוד", אומרת האם בכניסה לאחד הבתים, "אבל יש לנו זה את זה"; ההורים מטיפים לילדיהם לעג לתרבות השפע, אלא שהשקר נחשף: הם אינם מציעים סוציאליות ושוויוניות אלא דווקא טפילות ומניפולציות רגשיות זולות.  

כבסיס לספרות – קורות החיים של ג'אנט וולס מכיל את סך כל המרכיבים הנחוצים, ובעיקר גיבורים יוצאי דופן ובלתי צפויים. אלא שכאוטוביוגרפיה, שאינה נהנית מגבולותיו הרחבים של הבדיון, מדובר בספר שיש סכנה גדולה בקריאתו כספרות, ועל אחת כמה וכמה כתיעוד של מה שהיה – בעיקר בגלל המופרכות שבו.

מופרכת ביותר, לדוגמה, העובדה שוולס זוכרת התרחשויותמינוריות מילדותה המוקדמת (גיל 3); גם לא אמינה היכולת של ההורים לנהל אורח חיים מסוכן כל כך לילדיהם במשך שני עשורים כמעט בלי להיתקל בקשיים מצד הממסד. אבל מן הצד האמנותי, מקוממת הבחירה של וולס בכתיבה ממוארית מרוחקת – שמשרטטת את בני המשפחה כדמויות שמעוררות חמלה רק לעיתים רחוקות. 

העיסוק של וולס בקורות המשפחה לאורך השנים הרבות – על הטלטלות, הנדודים, המרחבים - שטחי וסנסציוני, אינו גולש ולו פעם אחת להרהור פסיכולוגי על הדיספונקציונליות של הוריה.

מול וולס עמד חומר גלם נדיר: יחסיה הקרובים והנדירים עם אחיה בריאן; הבחירה במשרות שגרתיות למדי בבגרותם - בריאן הפך לשוטר (אביו כינה את המשטרה "גסטאפו" וברח ממנה כל חייו), ואילו היא בחרה בכתיבה שתגולל את הסיפור - וכמובן המעבר ההדרגתי של ילדי המשפחה מהתבגרות בצל חוסר סמכותיות לשיגרת חיים "נורמלית", עם אחריות על התא המשפחתי שהם יצרו בעצמם.

כך שבהתעלמותה הצורמת הזו, וולס מצהירה כי כתבה את "טירת הזכוכית" לא כמעשה ספרותי, אלא כסנסציה חברתית אפקטיבית. עד כמה אפקטיבית? במקרה הזה, ואולי רק בו, טבלאות רבי המכר אינן משקרות. 

טירת הזכוכית / ג'אנט וולס

מאנגלית: דורית בריל־פולק; מודן, 320 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...