לא אשקר לכם: "12 שנים של עבדות" הוא לא סרט כיפי. למעשה, מדובר בסיוט אמיתי. אבל מעצם הגדרתו, סרט רציני ונאמן לעובדות ההיסטוריות שעוסק בחייהם של עבדים שחורים בדרום ארה"ב אינו יכול להיות קל לצפייה. ואחרי כל כך הרבה שנים שבהן הוליווד התעלמה בחוסר אלגנטיות מובהק מהפרק המתועב והבלתי נתפס הזה בהיסטוריה האמריקנית, השאלה אם באמת היינו זקוקים לסרט כל כך קשה וברוטלי על אודות הנושא כלל אינה רלוונטית. כי כן, היינו זקוקים לסרט כזה, שיתמודד בבגרות ובאחריות עם העבר הלא מחמיא, ויתווך את זוועותיו ללא שמץ של אפולוגטיקה או צדקנות עבור ההווה והעתיד. ויש להסיר את הכובע בפני בראד פיט, ארנון מילצ'ן ויתר המפיקים, ששמו עליו את הכסף ואיפשרו לו להיעשות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
תאמינו או לא, "12 שנים של עבדות" הוא בעצם הסרט האמריקני הראשון שבאמת מעז לגעת בנושא העבדות, בלי הנחות, בלי פשרות ובלי גורמים מרככים. מאז המיני־סדרה הטלוויזיונית "שורשים", שהיתה לשיחת היום בארה"ב אי אז ב־1977, ועד "ג'נגו ללא מעצורים", מערבון הנקמה הפנטזיונרי של קוונטין טרנטינו מהשנה שעברה, כמעט לא נצפו על המסך עבדים (ואני בכוונה מתעלם מסרטים מדוללים ו"מהוללים" כמו "חלף עם הרוח", שהעזו לצבוע את הדרום של לפני מלחמת האזרחים בצבעים נוסטלגיים ולהתגעגע אליו, ולהציג את העבדים השחורים כטיפוסים כנועים ושמחים בחלקם). יותר מכך, בסרטים הבודדים שכן עסקו בעבדות ("אמיסטאד" ו"לינקולן", של סטיבן שפילברג, למשל), לרוב הדבר נעשה במסגרת השיח הלבן. רוצה לומר, העבדים עצמם נדחקו לרקע לטובת גברים לבנים נאורים שדיברו על הנושא באריכות ובפאתוס.
זהו ממש לא המצב ב"12 שנים של עבדות". בהתבסס על סיפור אמיתי שהועלה על הכתב ב־1853, הבמאי הבריטי סטיב מקווין יצר כאן סרט אימה מחריד ומטלטל, שמובא כל כולו דרך עיניו של סולומון נורת'ופ (צ'יווטל אג'יופור), כנר שחור וחופשי מניו יורק, שנחטף ונמכר לעבדות בלואיזיאנה בשנת 1842.
העובדה שרק יום קודם לכן עוד חי חיים נוחים יחסית עם אשתו וילדיו, מאלצת את נורת'ופ (ואת הצופים) לנסות להבין מה זה אומר בדיוק להיות עבד. וזוהי בדיוק תכלית המסע המזעזע שהוא עובר במהלך הסרט. מאדם שמצהיר בגאווה לוחמנית, בדקותיו הראשונות כאדם חסר חירות, כי הוא אינו מעוניין לשרוד אלא לחיות, נורת'ופ הופך באיטיות אך בבטחה לשבר כלי מבחינה גופנית ונפשית; לפיסת רכוש בידי בעליו. בכל פעם שהוא מרים את הראש, הוא נענש. בכל פעם שהוא עומד על שלו, הוא משלם על כך מחיר כבד. מוטב, אם כן, להוריד את הראש, לשחק אותה אהבל, ולשתוק. כי גם ככה לאף אחד לא אכפת. ואיך אמר פעם מורגן פרימן? תקווה היא דבר מסוכן.
* * *
אם ראיתם את שני סרטיו הקודמים של מקווין - "רעב" ו"בושה" - אתם כבר בוודאי יודעים שמדובר ביוצר אינטנסיבי שאינו חס על צופיו. אך בסרטו החדש הוא מעלה את הרף באופן משמעותי. המבט הקר והלא ממצמץ שלו, שמתמקד הפעם באינספור מצבים קיצוניים וקשים לצפייה שמתרחשים על רקע הנופים המזיעים, הבוציים והפסטורליים של מדינות הדרום, מניב שורה ארוכה של דימויים מחניקים (תרתי משמע) שיקעקעו את עצמם בתודעתכם. והכניעה ההדרגתית של נורת'ופ - שעובר כמה תחנות במהלך שנותיו הארוכות כעבד - וההשלמה הבלתי נמנעת שלו עם גורלו המר, צפויות לשבור לכם את הלב. עבודת הבימוי הקלינית, המוקפדת והכה מדויקת של מקווין משתלבת באופן מושלם עם האלמנטים האחרים של היצירה - ובהם התסריט החכם והדחוס של ג'ון רידלי, הקומפוזיציות המהממות של הצלם שון בוביט, הפסקול המרגש ועוכר השלווה של האנס זימר וכמובן, הזעזוע וחוסר האונים שאג'יופור מביא לתפקיד הראשי - ויחדיו, כולם מפליאים להעמיד על המסך פורטרט נדיר בעוצמתו של קריסת הרוח האנושית.
מקווין, לא חס על צופיו. צילום: אי. פי
הרוע, מצידו, שזוכה להיות מיוצג בידי שחקנים מצוינים דוגמת בנדיקט קמברבאץ' (בתור הבעלים הראשונים של נורת'ופ), פול דאנו (בתור מנהל עבודה סדיסט), ופול ג'יאמטי (בתור סוחר עבדים שמפריד בין אם לילדיה בלי למצמץ), שומר על מורכבות וגולש לבנאליות רק לעיתים רחוקות. במובן הזה, מי שנדרש לתפקיד המאתגר ביותר הוא המוזה של מקווין, מייקל פאסבנדר, שמגלם את "שובר העבדים" אדווין אפס - בעל מטע כותנה אלים ואכזרי במיוחד שאל ידיו מתגלגל נורת'ופ לקראת אמצע הסרט. דמות הנבל שפאסבנדר מעצב כאן במיומנות מרשימה אינה ראויה לרגע לסימפתיה, אך באותה נשימה, היא גם ממש אינה משורטטת בגסות חד־
משמעית. מסכת ההתעללויות הגופניות והפסיכולוגיות שאפס ואשתו (שרה פולסון) מרעיפים על עבדיהם קשה לעיכול, וכך גם אדישותם המוחלטת לסבלם. אך בו בזמן, הצופים גם נחשפים לרמות מרחיקות לכת של תיעוב עצמי, שאליהן מגיע אפס עקב התאהבותו באחת מהפועלות השחורות שלו. השילוב הקטלני הנ"ל מוליד את אחת הסצנות הקשות ביותר בסרט כולו.
"12 שנים של עבדות" הוא מהלומה קולנועית מוחצת ופצצתית שלרגע לא מספקת את התחושה שהיא נוצרה על מנת לזכות בפרסים או לרכוש חברים. מקווין אינו מאפשר רגע של הפוגה מהזוועה, ואין בסרטו מיליגרם של נחמה ו/או סנטימנטליות ו/או התייפייפות. לא כולם יאהבו את זה. כפי ששמו מלמד, עבדותו של נורת'ופ נמשכה 12 שנים. אבל אף על פי שהסצנה שבה גיבורנו משתחרר מכבליו סיפקה תחושת הקלה מדהימה (והביאה זרם דמעות בלתי נשלט לעיניי), אי אפשר להגיד שיש לסיפור הזה הפי־אנד, או שהוא מוציא את צופיו מהאולם בתחושה שהצדק נעשה. האדם שנורת'ופ היה בתחילת הסרט, והאדם שהוא הופך להיות בסופו, הם שני אנשים שונים לחלוטין. אמנם לא ניתן לצפות מכם לעבור תהליך דומה. אך אדישות איננה אופציה. לטוב ולרע, הסרט הזה יישאר איתכם עוד שנים ארוכות.
"12 שנים של עבדות" ("12 Years a Slave"), במאי: סטיב מקווין. ארה"ב 2013
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו