מותו של לוחם: האיש שחי בין הקצוות

אריאל שרון מת כפי שחי - לעולם לא כרגיל, לעולם לא על פי הצפי, לעולם תוך שיבוש כל תחזית. בשמונה השנים שחלפו מאז התמוטט בחוותו, היה נתון לפיקוח רפואי מלא, ובכל זאת - עשרה ימים העריכו מומחים כי מותו ממשמש ובא, אך גופו מיאן לנהוג בהתאם. הוא לא מת בטרם הפכו חרטומי הרפואה נושא לבדיחות עוקצניות של קומיקאים ומציירי קריקטורות.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

85 שנותיו מספיקות למלא שני זנים של ביוגרפיות גדושות על מעשיו ופועלו וחייו ומחדליו. זן אחד רווי בפטריוטיזם ובתבונה ובנחישות ובהומור וברגישות אנושית ובחוש אמנותי בסיפור ובצליל. זן אחר משובץ באנוכיות וברמיסת האחר ובלעג ליריב ובתאווה להון ובחשד לעבריינות פלילית, ובאי אמירת אמת, ואפילו באכזריות. אלה ואלה דרו בנפשו בכפיפה אחת.

לפי שתי הביוגרפיות הוא ניחן בכריזמה שוצפת. מה היה בו, בסטודנט למשפטים בן ה־25, שפרש נכה מצה"ל ולמד משפטים באוניברסיטה וגרם למשה דיין ולמישאל שחם להזעיקו לצבא כדי לקבוע את רמת הלחימה שלו בהקמת יחידת הקומנדו 101? מה בכלל ידעו עליו אז? אבל העובדה היא כי מה שהחזיר את צה"ל לכשירות לקראת מבצע סיני ב־1956 נרשם על שמם של דיין ושרון, והבחורים הצעירים מעמק יזרעאל אשר הלכו אחריו באש ובמים, בכל מובן.

היו גם אחרים. כמעט כל צעד שעשה בחייו הצבאיים והאזרחיים היה שנוי במחלוקת ולווה במאבקים צורבים. מייד אחרי דיין התמנו שני הרמטכ"לים חיים לסקוב וצבי צור שבלמו את קידומו, ורק הבא אחריהם יצחק רבין קידם את הקריירה שלו בצה"ל. כך הגיע לקרב באום כתף במלחמת ששת הימים, שהקנה לו תהילת עולם ברחבי תבל.

הוא היה איש ריב ומדון, האם עובדה זו ראויה להיזכר בביוגרפיה החיובית או השלילית? בשתיהן. נאבק לפרק את קו בר־לב בתעלת סואץ, שראה בו בתבונה מלכודת מוות לצה"ל; ודחק בפיקוד העליון באומץ לב לחצות בהקדם את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, אבל גם עורר עליו ביקורת חריפה כמי שלא הקפיד למלא פקודות. הפרה זו הפכה לאחד ממאפייניו במלחמת לבנון הראשונה, ובמידה מסוימת בקביעת עובדות גמורות בהקמת התנחלויות.

הוא היה אבי ההתיישבות הבלתי מרוסנת ביהודה ובשומרון ומי שהעמידה על רגליה. אך היה גם לעוקר הגדול שלה בגוש קטיף, בניגוד לכל התחייבות שנתן בנדון. כך קנה לו שונאים בכל המחנות. לעיתים קרובות רק לפי האינטרס האישי שלו.

שרון היה למנהיג האחרון שהבין את חשיבות הרחבתו של העם היהודי, אפילו בתנועת גיור מאסיבית. נידה מחברתו הקרובה מי שירד מהארץ, אפילו את אחותו היחידה. היסטוריונים ימנו אם זכויותיו עולות על חובותיו. נראה לי כי מה שעשה למען ביטחון ישראל יגבר על עוולותיו הלאומיים והאישיים.

שרון היה איש של קצוות. הוא חי בקצוות. נע כל חייו ביניהם. לפי הכלל של "אחרי מות קדושים אמור" - מעל כל אלה מרחף דגם של אדם נחוש, מתמיד, מי שלעולם אומר "לא" ל"לא", ויכול לו.

*   *   *

הספד נשיא המדינה שמעון פרס

על מצחך פלדת ניצחונות וזהב תקוות

מדינת ישראל אבלה היום על מותו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. אריק שרון היה מנהיג גדול ונועז. מצביא משכמו ומעלה. הוא אהב את עמו. עמו אהב אותו.

הוא היה בונה ארצנו ומצביא חילותינו. הוא זה שהפך את מלחמת יום הכיפורים מתבוסה אפשרית לניצחון מפתיע. הוא לא ידע פחד.

הוא נטל החלטות קשות. הוא יישם אותן באומץ לב צבאי ואזרחי כאחד, הן בשעות מלחמה והן בשעות שלום.

הוא ייזכר לעולם כמנהיג ייחודי בתולדות עמנו וכאישיות מוערכת בעולם כולו. אריק היה איש משפחה למופת. הוא ראה בישראל כמשפחתו המורחבת. מאז ימיה הראשונים של ישראל ועד היום, קיימנו ידידות אישית אמיצה ומרגשת. הוא יחסר לי מאוד.

ליבנו עם משפחתו, עם עמרי וגלעד, שעמדו לצידו במסירות ובאהבה אין קץ, יום ולילה עד הרגע האחרון.

אריק, מהאדמה באת ולאדמתך אתה חוזר, ועל מצחך פלדת ניצחונות וזהב תקוות. יהי זכרך, אריק יקר, ברוך לנצח.

שרון ופרס בסיני, 1975. צילום: GettyImages

*   *   *

הספד ראש הממשלה בנימין נתניהו

זכרו יהיה נצור לעד בלב האומה

אני מביע צער עמוק על פטירתו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. מדינת ישראל מרכינה את ראשה על לכתו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון.

לאריאל שרון היה חלק מרכזי במאבק על ביטחונה של מדינת ישראל לאורך כל שנותיה.

הוא היה בראש ובראשונה לוחם אמיץ ומצביא דגול, מגדולי המפקדים בצבא ההגנה לישראל.

משחר נעוריו התייצב לשרת את עם ישראל בשדה הקרב. הוא עשה זאת כחייל במלחמת העצמאות, כמפקד במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים, ועד לתפקידו המכריע בקרב בתעלת סואץ שהביא את המפנה במלחמת יום הכיפורים.

בתווך הקים שרון את יחידה 101 וקידם את תפיסות היוזמה והתגמול במלחמה נגד הטרור, שהפכו לנכס צאן ברזל של מדיניות ישראל.

כשפשט מדים המשיך בדרכו לפעול למען עם ישראל, הן בתפקידיו הרבים בממשלות ישראל וכמובן כראש הממשלה ה־11 של מדינת ישראל.

זכרו יהיה נצור לעד בלב האומה.

רה"מ עם שרון, 2003. צילום: טל כהן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו