מסעות ג'ון קרי: גם בלי שלום, רגיעה חשובה

הסיבוב האחרון, החשוב מכל עד כה, במסע הדילוגים של ג'ון קרי אירע השבוע והניב כותרות לרוב, שכולן אמיתות ושקרים וכזבים במתכוון ובתום לב ובלוני ניסוי ו"ספינים", ומי יידע "לבור את המוץ מן הבר"? שרים ובכירים במערכת הביטחון צופים בקרי ובשני בני שיחו בנימין נתניהו ואבו מאזן, ויותר מנחשים ופחות יודעים, אבל מבינים כי הולך ונרקם דבר מה, ושיהיה משהו תכליתי - אם הסכם, אם פיצוץ רועם.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

האי ודאות מלווה בחשש, ולכן נפתלי בנט מאיים בפירוק הממשלה ומירי רגב הזקוקה לרגיעה מייצרת הצעות חוק ללא הרף, והופעתה של ציפי לבני מתוחה, והשר ממפלגתה יעקב פרי מציב סימן שאלה דווקא על דברים ברורים מפי נתניהו, שלא ינטוש את חברון. 

כותרות השבוע גדושות: קרי טס לשכנע את סעודיה וירדן לדבר על ליבו של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית; וניסה לשאוב מנתניהו נכונות לקלוט 80 אלף מצאצאי הפליטים הפלשתינים מ־48'; וצה"ל יורשה לפטרל לאורך הירדן, אבל לא בלעדית אלא בחברת ירדנים ואמריקנים ומשקיפים פלשתינים; ונתניהו הכריז כי לא יפונה שום יישוב, אבל יש שטחים ריקים בתוככי ישראל, והאם זה אומר כי יוצע למתנחלים שמעבר לגושים להישאר בריבונות פלשתינית? ואיך מתיישב הדבר עם הערת אביגדור ליברמן שכביש 6 יהיה גבולה המזרחי של ישראל?

דיון במערבולת. כאשר אהוד אולמרט אומר כי רק ראש ממשלה "טמבל" לא יעשה שלום - האם זה חל עליו? או שהוא דווקא ניסה ואבו מאזן נמלט מפניו, ואולמרט צעק אחריו עד רמאללה כי שום ממשלה בישראל לא תציע לו משהו נדיב ממנו. אז מי כאן ה"טמבל"?

גם ברצינות: משה (בוגי) יעלון - שניסח בספרו "דרך ארוכה קצרה" את התפיסה כי אין שותף פלשתיני לשלום וכי צריך להסתפק בניהול משברים - הציג תזה נכונה ושגויה כאחת: בברירה בין טילים על שדה התעופה בן־גוריון לחרם אירופי על ישראל - הוא מעדיף את קשיי החרם. לכאורה, מובן מאליו. קונצנזוס. אבל בדעת יחיד אני מבקש להציב סימן שאלה: האומנם?

ישראל יודעת לטפל במשגרי טילים לעבר נתב"ג. ודאי כשמדובר בשיגור מפלשתין השכנה אשר על פי ההסכם תהיה מפורזת. מכל מקום אם ייפגע נתב"ג - צה"ל ידאג ששום מטוס לא ימריא משדה תעופה במזה"ת. אך האם ישראל יודעת להתמודד עם חרם של יבשת הייצוא הגדולה? להתמודד עם קרן הפנסיה ההולנדית, שלפי ברק רביד ב"הארץ" משכה השבוע את השקעותיה בבנקים ישראליים מפאת פעילותם בהתנחלויות? התשובה לקושיית "בוגי" פחות חד־משמעית.

בירור מאות נושאים כאלה מתנהל בחסות נוסחה אחת: סידורי ביטחון ושלום הכולל הכרה בישראל כמדינה יהודית תמורת שטחים לפלשתין. אך היות שישראל זוכרת את התנהלותם של יאסר ערפאת ואבו מאזן בעקבות הסכם אוסלו (1993) והוויתורים הנדיבים של אהוד ברק (2000) ואולמרט (2009) - ראוי לשקול דגם שלפיו גם בוותרה בתחומים רבים תמורת שלום, תקבל בפועל רק שביתת נשק.

אם תופתע לטוב והמציאות תתפתח לשלום ממשי - מה טוב. האיחוד האירופי מציע שיפוי מרחיק לכת לכלכלת ישראל תמורת הסדר עם הפלשתינים. אבל בהנחה שאבו מאזן אינו רוצה או יכול לעשות שלום - היא תיערך למצב אחר על פי דגם ההסדרים שעשתה אחרי מבצע סיני ב־1957. הניצחון הצבאי היה מזהיר, אבל אז (כעתה) הופעל על דוד בן־גוריון לחץ בינלאומי כבד והוא נאלץ לסגת תמורת התחייבויות אמריקניות שלא היו שלום. הוא השיג את פירוז חצי האי סיני ואת נוכחות כוחות האו"ם במדבר והבטחה כי מצרים לא תחסום עוד את מיצרי טיראן. עיקר ההישג היה שקט של 11 שנים, שהופר רק בקרבות עם סוריה על מקורות המים.

מה אירע באותן 11 שנים? ישראל קפצה כמה מדרגות. בחסות הרגיעה צה"ל פתח פער משמעותי בהשוואה ליכולת הערבית; ישראל הפכה למעצמה בדימונה; תעשיות הביטחון העניקו לה שווקים בעולם; המוביל הארצי היה דוגמה לחקלאות הבינלאומית; אפריקה חיזרה אחרי גולדה מאיר; שערי המגרב נפתחו לעליית המונים ברוכה; הפיתוח התעשייתי השתלב בפריצת דרך אקדמית, שהעניקה לאוניברסיטאות בישראל מעמד ייחודי; והפריחה התרבותית שיגרה לביתו של ש"י עגנון בתלפיות, ירושלים, את פרס נובל הראשון בשפה העברית. זה רק קורט.

הדגם של בן־גוריון הושיט לאויב יד של שלום, ועסק בפיתוח חד־צדדי נמרץ בתחומי הרוח והחומר והביטחון מפני שהיא הושבה ריקם. האם חידוש "ימינו כקדם" באורח רב־תחומי אפשרי גם בתנאים שבהם יישארו בידי ישראל יותר נכסים מכפי שהיו לה ערב מלחמת ששת הימים, אבל פחות מכפי שהיא מחזיקה מאז ועד עתה? ומול התפתחויות חיוביות בעולם הערבי והבטחות האיחוד האירופי להעניק לה מעמד מיוחד כמו לטורקיה - שמא כדאי לחזור לדגם 1957 בהתאמות המתאימות? צריך להניח זאת לדיון על שולחנם של מנהלי המשא ומתן ולהתעלם מזעקות השבר של הדמגוגים.

בעיקר שמצד אחד מרכזיותו של המשפט הבינלאומי והתלות הכלכלית במערב גדלו ללא שיעור, ומצד אחר העולם הערבי - בנפרד מהפלשתינים - נוח עתה לקלוט את ישראל כשכנה לגיטימית וחבל להחמיץ זאת. כמעט כפי שישראל צריכה שלום (אם אפשרי זה עדיף) היא זקוקה למשימות, שהן חד־צדדיות ועתירות הישגים.

 היפראקטיביות

משהו רע קורה לח"כ מירי רגב. פעילותה הציבורית לוקה בהיפראקטיביות. בפרק זמן קצר היא אוזקת את ידי ממשלת הליכוד בחקיקה שעיקר תוכנה הוא אי אמון בבנימין נתניהו ובשריו - בבקעת הירדן ובירושלים; והופכת ישיבה של ועדת הפנים להתרסה נגד שלטון החוק במפגן למען הנאשם בפלילים שמעון גפסו; ומאיימת לסלק את בני סכנין מהליגה לכדורגל; וחוסמת את משכן הכנסת בפני נציגי המסתננים, שהוזמנו כנהוג על ידי עמיתיה.

רגב מעשית ושקולה. בצה"ל נהגו לומר כי היא "כמו חתול, שתמיד נופל על הרגליים". החשש הוא שהיא אכן יודעת מה טוב לה ומה קהל בוחריה בליכוד אוהב, וזה מה שמדאיג באמת.

 הסחבת

במכתב תקיף אל יהודה וינשטיין ציין אהוד ברק פרקים בטיפולו הכושל של היועץ המשפטי בפרשה הנושאת את שמם של גבי אשכנזי ובועז הרפז. בעיקר הוא חושש כי הסחבת שנוהג וינשטיין - אזכור להתנהלותו בתיקי אביגדור (איווט) ליברמן - תשוב ותישנה גם בעניין הנחקר עתה בעצלתיים. כל מילה בסלע.

וינשטיין התעלם מהשיחה החשודה כשיבוש הליכי חקירה בין אשכנזי לבין הרפז, כפי שאישר פרקליט המדינה משה לדור בראיונו עם איילה חסון בערוץ 1. בעיקר נכשל כאשר לא נענה לפניית מיכה לינדנשטראוס לחקור במאי 2012 את ההאשמות החמורות של הרפז כלפי אשכנזי. בסופו של דבר, בחוסר רצון, הסכים וינשטיין לחקירה משטרתית (מוגבלת, עם אופציות להרחבה) מפני שהפרקליט הצבאי הראשי דני עפרוני אחז בגרונו עם עובדות מוקלטות. 

הקטע הקשה במכתבו שנחתם בידי פרקליטו נבות תל־צור מאזכר כי בלשכת אשכנזי אספו מידע מכפיש לא רק עליו, אלא גם על קצינים בכירים נוספים. ברק חושש כי דבר לא ייצא מזה, אבל הבטיח לא להרפות מהתביעה למיצוי החקירה.

אופתע אם וינשטיין יניח לפרשה להבשיל לכתב אישום. הוא חווה את טכניקת ההתחמקות וסגירת התיק עת טיפל בחברות הקש של שר החוץ. מריחת פרשת אשכנזי־הרפז על ידי היועץ המשפטי כבר הוצגה כאן לפני כמה שבועות כאפשרות סבירה ביותר.

במכתבו של תל־צור ביקש ברק החזר הוצאות משפטיות בשיעור 150 אלף שקלים. כעיקרון מגיע לו, הוא נגרר לפרשה בעל כורחו ונתקל ביריבים אשר קיבלו סיוע משפטי חלקי מהמערכת הצבאית, והוא כמובן לא יכול היה לקוות שווינשטיין יעמיד לו מליצי יושר מטעמו. הרי היועץ המשפטי היה חמוץ פנים כלפיו.

אלא שהתנועה לאיכות השלטון התנגדה השבוע לתשלום. במכתב למנכ"ל משרד המשפטים גיא רוטקוף דרשה לדחות את פניית ברק, או להקציב לו 20 אלף שקלים בלבד. 

ברק הזמין לעצמו את ההתנגדות הזאת. היה עליו לנהוג אחרת: לבקש סכום גבוה ולהודיע כי ייתרם לשייטת 13 - יחידת העילית שעליה פיקד בשעתו יואב גלנט, האלוף אשר הוכפש בשל מסמך הכזב אשר עשה את דרכו מלשכת אשכנזי לפרסום בערוץ 2, והצית את האש.

 הבהרה

קורא נסער הבין בטעות כאילו בכתיבתי על זיופי הבחירות בבית שמש תיארתי את כל הציבור החרדי כ"בני חושך" (27.12.13). חס וחלילה, הרי ציינתי כי בעיניי אין שום פסול בבחירת מועמד חרדי לתפקידים ציבוריים. ומה כן? "בני חושך" הם מי שהתחזו לאחרים והצביעו בתעודות זהות שאינן שלהם, וכך היטו את תוצאות הבחירות לטובת המועמד החרדי משה אבוטבול.

לכן בית המשפט פסל את הבחירות והמשטרה פתחה בחקירה (עד מתי? עוד סחבת?) לצערי אבוטבול ועסקני החרדים הסתייגו מההחלטה הראויה במקום שיברכו עליה. היה עליהם לומר כי אינם רוצים להיבחר בקולות מפוקפקים והם מעדיפים סיבוב נוסף (ונקי מזיופים) בקלפי. הבוחר הסביר בעיר ייטיב לעשות אם יבחר באלי כהן לראש העיר הבא. עניין של שכר ועונש.

 בין ליבוביץ לרני רהב

לפני 32 שנים טילפן חייל לתא של עיתון "הארץ" בכנסת והודיע לי כי עלי להתייצב להרצות ביחידתו. "כדאי לך", אמר, "גם ליבוביץ יהיה". השבתי לו בספקנות כי אם הפרופסור ישעיהו ליבוביץ יבוא - אגיע עימו, וגיחכתי. כעבור שלושה ימים מצאתי את עצמי במונית עם ליבוביץ בדרך לבסיס של חיל האוויר. כך היכרתי את רני רהב, האיש שאינו עוצר ב"לא".

מאז היו לי הרבה שעות עימו. חלק ניכר מהן במחלוקות על אהוד אולמרט ועל אחרים. סגנונו מכעיס. האיום שהשמיע כלפי העיתונאית שרון שפורר נשמע נורא. שום שירות נאמן ללקוח אינו מצדיק אותו. אבל להחרימו? במדינה שמהללת ומעמידה בימות של כבוד לעבריינים? נו, באמת. 

מי שמכיר את רהב יודע שאמנם יש בו גסות רוח, אך יש בו גם גמילות חסדים. הרי בסופו של יום לא נקף אצבע לממש את איומו. עליו להודות לפורר. היא הציבה מראה מול לשונו הפרועה, והרי במקצוע שלו אכן "חיים ומוות ביד הלשון".

 מה היה חסר?

היה קר ביציע בבלומפילד, ומכבי תל אביב החלה לקרטע מול האחות מחיפה, ופתאום התעופף מישהו בבגד צהוב באוויר בניגוד לכוח המשיכה של כדור הארץ ושיגר שתי רגליים לחלל, ופגע בכדור כמו שטיל החץ מיירט כלי נשק זר ובעט בו לשער היריב, ושוב לא היה קר ביציע ובני משפחתנו והחברים התאחדו בנשיקות ובחיבוקים ובצהלות לכבוד ברק יצחקי, ולעזאזל - השמחה לא היתה שלמה - מפני שלא עשה כן לאדומים מהפועל. הללויה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו