"מרתון העירום" חוגג עשור

השאלה הראשונה שעולה בראש היא איך, לעזאזל, מצליחים לעמוד בתנוחה הזאת, קפואים, כל כך הרבה שעות, כשעמוד השדרה והשרירים מחשבים את קיצם בצרחות. ואולי חשוב יותר, תלוי את מי שואלים: איך, לעזאזל, עושים את זה בלי שום בגד על העור. לא קר? לא מביך, ככה, "עם כל הסחורה בחוץ", כמו שאמא היתה אומרת?

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אנחנו במרתון עירום. כבר עשור שמכללת "תילתן" החיפאית, מכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית, עורכת את הערב האמנותי הארוך הזה, שמוקדש לרישום, לציור ולצילום של דוגמני עירום. פעם בשנה, משעות הערב ועד השעות החצופות יותר של הלילה, מוזמן כל מי שרוצה להתנסות ביצירה אמנותית מול המושא הנחשק ביותר בהיסטוריה של התרבות: הגוף האנושי.

במרתון העירום במכללת תילתן. מדי שנה משתתפים כ־400 צלמים וציירים. צילום: משה שי

משתתפי המרתון רשאים לבחור אם ברצונם לרשום, לצייר או לצלם דוגמני עירום מקצועיים - גברים ונשים - בשלל סיטואציות משתנות, וכל זה בשילוב מוסיקה וקטעי וידאו־ארט, לאפייה המלאה של העוגה האמנותית. המטרה המוצהרת: לאפשר לכל אמן בנשמתו להתחקות אחר קווי המתאר, הכתמים והצלליות של הגוף העירום, או אם תרצו - לשחק אותה ליידי גאגא ומיילי סיירוס לערב אחד.

במרתון כולו משתתפים מדי שנה כ־400 צלמים וציירים - מקצועיים, חובבים וסטודנטים. דמי הכניסה סמליים, 50 שקלים, והם מיועדים כולם לקרן המלגות של המכללה.

כבר בכניסה עוצרת אותי פקידת הקבלה החשדנית, ששואלת לסיבת בואי. מתברר שמרתון שכולל את המילה המפורשת "עירום" עלול לקרוץ למציצנים ולשאר סוטים, והעובדה שלא נרשמתי מראש רק מגבירה את החשד. ארז ישכרוב, מנכ"ל המכללה, ממהר להסביר ש"זה לא אישי. יש לנו סינון קפדני. כל מי שמגיע למרתון נרשם מראש ומשלם. בצורה הזו אנחנו מסננים רק את אלה שבאים במטרה מקצועית אמיתית לצלם ולצייר, לא מזילי ריר שסתם רוצים להשקיף על המודליסטיות".

יש גם מציצנים וסוטים עם 50 שקל, אתה יודע.

"אנחנו לא יכולים להיכנס עד כדי כך לתודעה של אנשים. מבחינתנו, מי שמשלם בא עם כוונה מקצועית יותר".

סקירה קצרה של הנוכחים מעלה חשד ששניים, בכל זאת, לא באו מתוך כוונה להיות היורשים של רמברנדט או אנני ליבוביץ'. אחד נראה בן 70, לבוש סוודר פסים אפור, וספק אם אחז אי פעם במכחול. "האדון הזה הוא סוכן ביטוח, שהמשרד שלו נמצא קרוב לכאן", מספר ישכרוב. "הוא הגיע למרתון לפני כמה שנים, סתם כדי לספק את יצר המציצנות. אני זוכר שניגשתי אליו ואמרתי לו שזה לא יפה, והצעתי לו שאם הוא רוצה, הוא יכול לקחת את המצלמה שלי ולצלם באופן אמנותי. מאז הוא מקפיד להגיע בכל שנה עם מצלמה משוכללת משלו. הוא הפך את הצילום האמנותי לתחביב". 

החשוד השני הוא אדם מבוגר במיוחד, לבוש במעיל בלשים ארוך, חבוש כובע קסקט שחור. הוא, מתברר, צלם מקצועי בן 92, שפעיל שנים ארוכות, עוד מהימים שלפני קום המדינה.

מוסיקה אוריינטלית זורמת מהרמקולים ומשרה בחדר נינוחות. חסרה רק קטורת להשלמת האווירה. בחלל שבקומה הראשונה מצטופפים הציירים. קבוצה אחת בוחנת בריכוז גדול דוגמן חטוב ושרירי, שנראה כאילו נשלף זה עתה מקטלוג של פסלי יוון העתיקה. מה הם בוחנים? בואו נגיד שלא את הדיסקוס, אלא יותר את הכידון. לצידו, על ספה, שוכבת דוגמנית מקצועית בתנוחה נפתלת עד כדי כך, שאפילו הנוכחים מזיזים את צוואריהם באי נוחות. אמנם, כמאמר הפתגם, "החיים קצרים והאמנות ארוכה", אבל נראה שאם הדוגמנית תמשיך להתגרות כך במבנה החוליות שלה, האמנות תביא אותה בדרך הקצרה למחלקה האורתופדית.

בקומה השנייה ממוקמת זירת הצילום. בניגוד למתחם הציירים, כאן תוסס ודינמי יותר, כיאה לאמנות הדיגיטלית. על רצפת הפרקט מתגודדים כשלושים צלמים ושתי צלמות. על הבמה מולם נעות דוגמניות לצלילי שיר של לנה דל ריי, מה שמאפשר לבעלי העדשה להתעכב על כל פרט ופרט ולתעד, להשתעשע במשחקי אור וצל ולהיטיב את הפוקוס. "אתה לבוש מדי", לוחש לי בנזיפה אחד הצלמים. מתברר שבלהט הקליקים התיישבתי על הספה שאמורה לאכלס בעוד דקות אחדות מודליסטית נוספת.

הברנז'ה של המודליסטים

"חשוב לי לברר מראש מי האמן, לבקש תיק עבודות שלו. אני רוצה לקלוט מי האדם שמולו אני מתייצבת". צילום: משה שי

אין מנוס מלתקוף חזיתית את השאלה הכי מתבקשת: מיהן הנשים - והגבר - שבחרו להיחשף לראווה נטולת עכבות שכזאת, בשם האמנות. "התפתחה בארץ מין ברנז'ה של מודליסטים מקצועיים, שמסתובבים בין אירועים כאלה. כולם מכירים את כולם", מסבירה יפעת לוי (33), שגופה הרזה, חיוכה הגדול ותלתליה הקופצניים הם רק חלק מהאקססוריז שמשמשים אותה לצורך עבודתה כמודליסטית. יפעת מציעה את שירותיה כמודליסטית מקצועית כבר עשור - בשיעורי אמנות במכללות, בתערוכות ובמרתונים דומים בישראל ובחו"ל. תמורת תשלום, כמובן, שנע בין 60 ל־150 שקלים לשעה, "אני מוצאת עניין עמוק בלחשוף את עצמי. זה מאפשר לי לעבור עם עצמי תהליך פנימי ואישי".

רק שהגוף שלך מוצג באופן חיצוני ופומבי.

"זה נולד אצלי מתוך מטרה לקבל חיזוקים ואישורים על מי שאני. החשיפה של הגוף ומיקוד תשומת הלב בו הם הכלים שלי. הגעתי לתחום הזה ממקום מורכב עם עצמי, המון שריטות מהעבר, שקשורות בדימוי הגוף שלי. אלה דברים עמוקים, שלא כל כך נוח לי לחשוף אותם. קל לי יותר לחשוף את הגוף".

צברת קילומטרז' כמודליסטית גם באירופה. איך זה נראה משם?

"באירופה הצלמים והציירים מתייחסים למודליסטיות יותר בנימוס, ויש להם כבוד לתחום. בארץ הרגשתי הרבה פעמים סיטואציות שהיו על גבול ההטרדה המינית. כל מיני הצעות מגונות ומבטי זימה, שכל קשר בינם לבין האמנות מקרי בהחלט. 

"אני אקסהיביציוניסטית, כלומר אדם שאוהב להתערטל בפומבי, ויש בי משהו שמשדר מיניות. יש צלמים שמפרשים את זה בטעות כהזמנה לסקס, כאילו זה מה שאני רוצה כשאני מגיעה לדגמן. אני מעמידה אותם על טעותם. באופן עקרוני, המעמד הזה לא מפחיד אותי, כי אני לא אדם שמפחד. אני הולכת עם מה שאני מאמינה בו עד הסוף, ולמדתי לשחרר את המקום הזה של הפחד. החיים הם מסע גדול, ודוגמנות העירום היא חלק מהמסע הפרטי שאני עוברת. בסך הכל אני רוצה שיאהבו אותי".

אני שואל את לוי איך מגיבה סביבתה הקרובה לעיסוק הלא שגרתי. "אמא שלי היתה בהלם כשסיפרתי לה, וגם היום מוזר לה שהבת שלה מתפשטת. היא לא הבינה למה אני צריכה את זה. היא אומרת שהורדת בגדים מול אנשים היא עניין חושפני. אבא שלי לא קיבל את הבשורה יפה, הוא לא דיבר איתי שנה, עד ששיקרתי לו שהפסקתי. כשהוא גילה את השקר, הוא שוב הפסיק את הקשר. אנחנו לא מדברים כבר ארבע שנים. אם להיות כנים, הנתק הזה קרה בגלל דברים בינינו, שלא בהכרח קשורים לעיסוק שלי".

אם ובת פושטות שמלת שבת

שירי יואלי (25) מקריית טבעון פטורה מהתהיות מה תגיד אמא: אמא כאן. האם ורדה היא אמנית ופסלת, שבאה לצלם את בתה העירומה כדי להכין פסל בדמותה. "הרבה יותר נוח לפסל על פי תמונה סטטית, ולא כשניצב מולך מודליסט", מסבירה ורדה. "פיסול הוא תהליך ארוך ומייגע שיכול להימשך שעות על גבי שעות. לא הייתי מעמידה את שירי בסבל הזה".

זה התחיל במרתון שהתקיים בשנה שעברה. שירי, סטודנטית שנה ג' לאיור ולעיצוב גרפי ב"תילתן", חצתה את הקווים, זנחה את כן הציור, הסירה את הבגדים ועברה לקדמת הבמה, שם דיגמנה לנוכחים, ובהם גם חבריה לכיתה - ואמא שלה. האם, תתפלאו, דווקא עודדה אותה.

"בשנה שעברה שתינו באנו לכאן לצלם ולצייר. פתאום שירי אמרה שמתחשק לה לעלות להיות מודליסטית. אמרתי לה מייד, בלי לחשוב יותר מדי, 'יופי, תדגמני לי'. זה היה נחמד, כי בבית היא לא מדגמנת מולי". 

בדרך כלל אמא ובת קונות יחד בגדים, לא מורידות אותם בשם האמנות. 

"שירי היא מודליסטית כבר מגיל 18, ובשלבים הראשונים של העיסוק שלה באמת חששתי, כמו כל אמא נורמלית. אני זוכרת ששאלתי את עצמי מי מצלם אותה, ולאילו מטרות. לא באמת ידעתי איך מתנהל סטודיו לצילום. אבל במרתון של השנה שעברה, החשש שלי נבע מסיבות אחרות: תהיתי איך היא מרגישה להתפשט מול הסטודנטים שלומדים איתה, האם נוחה לה הסיטואציה הזאת. אני יודעת שחברים יכולים להיות ביקורתיים מאוד. חששתי לה".

שירי קצוצת השיער מרכיבה משקפיים, שמשווים לה מראה של ספרנית חרוצה. לעסק הזה הגיעה אחרי התיכון, במהלך שירות לאומי כרכזת גינות קהילתית בחברה להגנת הטבע. "בקומונה שלנו היתה מישהי גדולה ממני בשנה, והיא סיפרה לי שהיא מודליסטית. אני זוכרת שהתפלאתי איך אפשר לשבת כל כך הרבה זמן בלי לזוז, אבל הרעיון הגניב אותי, החלטתי שאני רוצה גם. התחלתי לחפש מקומות שדרשו דוגמנית, גם כיתות אמן וגם אנשים פרטיים. משם זה התגלגל".

זה לא מפחיד? בכל זאת, נערה עומדת חשופה ופגיעה בסטודיו או בבית פרטי.

"ברור שהחשש קיים. לכן חשוב לי לברר מראש מי האמן, לבקש תיק עבודות שלו. אני רוצה לקלוט מי האדם שמולו אני מתייצבת. למזלי, הייתי עד היום אצל אנשים מעולים. היו לפעמים סיטואציות לא נעימות, כי למרות כל הבדיקות, את לא יודעת מה עובר לאדם בראש. למשל, היה לי מקרה של צלם שפתאום התחיל לתת לי הוראות בימוי ארוטיות. הסברתי לו מייד שאני לא מוכנה, והמשכתי בצילום כרגיל. צריך לדעת איפה לשים את הגבולות, לנסות להימנע ככל האפשר ממצבים מהסוג הזה. כשקורות סיטואציות לא נוחות, אני מתייחסת אליהן כאל משהו שאפשר יהיה לספר פעם לנכדים".

יש הבדל בין דוגמנות לצורכי צילום ודוגמנות מול ציירים?

"בציור מגיע תמיד שלב שבו אתה מפסיק להיות אדם והופך להיות קומפוזיציה על הבד. הקושי הגדול בציור הוא לקפוא בתנוחה אחת לאורך שעות. לא פעם איברים נרדמים, ועלול להתפתח נמק. בצילום זה דינמי יותר, אפשר יותר לזוז".

כשבחור יושב איתך בדייט, את מגלה לו מה את עושה בשעות הפנאי? 

"יש לי חבר ארבע שנים, והוא ידע די בהתחלה. אין ספק שהעיסוק שלי שובר דיסטנס - גורם לאנשים להתעניין בי ולשאול שאלות. אני עובדת במשרד פרסום, ושם אף אחד כבר לא מופתע, נראה לי שהם כבר ראו ושמעו הכל". 

החבר שלך בא לראות אותך פעם בעבודה?

"מעולם לא. אבל הוא ביקש ממני לשמור את התמונות" (צוחקת).

איך את מסבירה שבכל המרתון הזה יש רק גבר אחד שבא לשמש מודל?

"אני מתפלאת שאין הרבה גברים במקצוע הזה. שאלתי חברים קרובים שלי, שהם ליברליים ואין להם בעיות בדימוי הגוף, אם הם היו מוכנים להצטלם בעירום. כולם אומרים שכן, אבל ברגע האמת חוטפים רגליים קרות. אני מניחה שאצל גברים כל העניין בין הרגליים מעלה בכל זאת חששות, ולכן רבים מוותרים בסופו של דבר".

לנצל את היתרונות שלי

הגבר היחיד שעומד על הבמה בזירת הציירים הוא סטניסלב קזנוביץ' (27) מתל אביב, בחור זהוב שיער, שמציג גוף שרירי ומתוחזק. לא פלא, הוא מדריך כושר. לעסק הגיע בעקבות האקסית שחשפה אותו. "היא באה מתחום האמנות, והציעה לי כבר בתחילת הקשר לנצל את היתרונות המאוד ברורים שלי. הגעתי מבאר שבע, ופתאום נפתח בפניי עולם שנראה לי מגניב. התחלתי לדגמן מולה, ובמקביל חיפשתי הצעות עבודה בכל מיני פורומים. שימשתי מודל בבתי ספר, בכיתות אמן וגם באחד על אחד מול האמנים". 

קזנוביץ' מודע ליתרונות הטמונים בשרירי בטן מסותתים, אבל גם הוא עבר כמה חוויות פחות נעימות. "באחת הפעמים צלם אחד הציע לי להיות ג'יגולו. זה לא היה במפורש בהתחלה, רק רמזים, אבל בהמשך הוא הבהיר לי בדיוק לאן זה הולך. חזרתי הביתה וסיפרתי לבת הזוג שלי. היינו מאוד פתוחים, כך שהיה לי הכי טבעי לשתף אותה. במשך כמה ימים אפילו שקלתי את העניין, אבל בסופו של דבר ירדתי מזה. החלטתי שזה קו אדום בשבילי".

איך שומרים על תנוחה כל כך הרבה זמן בלי לזוז?

"עם הזמן לומדים איך להניח את היד או הרגל כך שלא יירדמו. בסופו של דבר הן בכל זאת נרדמות, ולפעמים מתפתח נמק זמני, אבל לומדים לסבול בשקט. זה חלק מהעבודה".

באחת הזירות ניצבת מודליסטית שרעמת תלתליה אסופה לקוקו גדול. בין סשן לסשן היא מתעטפת בחלוק לבן ומתהלכת כשלרגליה נעלי בית פרוותיות וגרביים ארוכים מעוטרים בפסים צבעוניים. זאת יעל חלפון (30) מחיפה, שמספרת שדוגמנות העירום היא תחביב ישן שלה, כבר עשר שנים. "התחלתי בגיל 20 בסטודיו של האמן יוסף שאלתיאל בעין הוד. סיקרן אותי איך זה לעמוד בלי בגדים מול אנשים שמציירים אותי. גם בקטע הכלכלי דוגמנות העירום היא עניין משתלם. זה כסף טוב".

כמה מקבלים לשעה?

"לא אסגיר סכומים אישיים, אבל עקרונית, דוגמן עירום מקבל בסביבות 150 שקל לשעה. הכל תלוי בהיצע ובביקוש. בדרך כלל כל סשן אורך כמה שעות, אז אתה יכול לעשות את החשבון בעצמך".

מה אמרו ההורים?

"אנחנו לא מדברים על זה בבית. אבא שלי מדחיק את כל העניין. אמא שלי ידעה בהתחלה באופן מעורפל, אבל חשפתי אותה לזה אחרי מסיבת יום הולדת בדירה שלי: גיליתי לה שהשותפות שלי, שהן אמניות, ציירו אותי. היה קטע משעשע שבו הצבעתי על עוד ועוד אנשים במסיבה ואמרתי לה, 'ההיא ציירה אותי', 'ההוא צייר אותי'. צחקנו על זה יחד".

בגיל 26 החלה יעל ללמוד לוליינות קרקס בקיבוץ יקום. "תמיד חלמתי לעבוד עם הגוף. אני זוכרת שבתיכון, כשהייתי בכיתת אמנות וצילום, ממש קינאתי בבנות מכיתת המחול. למדתי קרקס שלוש שנים, אבל היום אני עוסקת בזה רק כתחביב. העבודה היומית שלי היא סייעת בגן ילדים".

אחרי הכתבה הזאת יש אפשרות שכבר לא.

"הגננת יודעת מה אני עושה. שיתפתי אותה. גם חלק מההורים יודעים, אבל זה לא שאני הולכת וצועקת את זה בראש חוצות. אני לא חושבת שזה עניינו של מישהו מה אני עושה בשעות הפנאי שלי. מצד שני, אין לי בעיה לספר. הילדים יודעים על העבודה שלי בקרקס, וזה מגניב להם מאוד". 

onlyyaniv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו