כבר די הרבה זמן אני מתכוון לכתוב כאן על דברים שאדם עשוי למצוא את עצמו עושה לראשונה רק אחרי גיל חמישים. מאז שהגיל המופלג התחיל להיות חלק מהצרות הפרטיות שלי, התחלתי ללקט סיפורים קטנים על אנשים שהתחילו לנגן, לאפות לחם, לטפל בעצמם או לעשות עמידת ראש - לראשונה! - אחרי יום ההולדת המשמעותי הזה. הרשימה ארוכה באופן די מפתיע, ואני בהחלט לא מתכוון להתייחס לקולונוסקופיה ושאר פרוצדורות רפואיות שגם הן, מה לעשות, חלק מתפנוקיו של הגיל. אני בסך הכל רוצה לספר לכם שאצלנו כל החיים התהפכו לאחרונה. מאז חג החנוכה נכנס לחיינו כלב. כלומר: כלבה, ולמען האמת, גורת כלבים קטנטנה וחמודה. הבלבול הוא לגמרי לא מקרי. בירושלים המסורתית לא נהוג לקרוא לנקבת הכלב בשם המפורש "כלבה". "כלבה" נשמע כמו קללה, ולכן העברית הירושלמית מקבלת בהבנה משפטים כמו "הכלב של נסים בהריון".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
על הכלבה שפרצה לחיינו בקולות לעיסה ונשיכה רמים. איור: עציון גואל
מעולם לא היה לי כלב לפני כן. אגדה משפחתית ישנה מספרת שזמן קצר לפני שנולדתי, ההורים שלי אימצו כלב. המשפחה הרחבה קיבלה את הידיעה בזעזוע עמוק. אנחנו משפחה של רבנים ספרדים! - נהמו הדודים והזכירו כמה שמות שבטח מתהפכים בקברם למשמע הידיעה שבאחד מבתי משפחת לוי החליטו להתנהג כמו גויים - וגרוע מכך, כמו אשכנזים! - ולהכניס חיה טמאה להיכלם. החשש היה מובן, היום אתה מכניס כלב הביתה, ומחר אתה עוד עלול להתחיל לרכוב על אופניים בבגדי גוף צמודים בכתום־שחור או לעשות דוקטורט בספרות השוואתית!
אחד הדודים לא ביזבז זמן והודיע שאם החיה לא מוחזרת מייד לאן שכלבים כאלה אמורים לחזור, הוא עולה על האוטו ללא דיחוי ומגיע לעשות את זה בעצמו. הדוד, כך מספרת האגדה, אכן עלה על הרכב, והשכונה כולה לא ידעה אם זה הסטארטר הישן, או קולות הרוגז שלו, שבקעו מן המכונית. אבל בדרך לביתנו הוא הצליח לבצע תאונת דרכים קלה ולהתהפך. איש לא נפצע, השבח לאל, אבל אבא שלי היה נורא נבוך מהאירוע. בעיקר הביכה המחשבה כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו הוציא לשון לכל סיפורי הנפלאות הדידקטיים והמצוצים מן האצבע. כל כך מביך היה הכל, שרגע אחרי שאבא טילפן ווידא שכולם בריאים, הוא נכנע והחזיר את הכלב, שעוד לא זכה לשם, לצער בעלי חיים.
את הסיפור הזה נהוג היה לספר אצלנו בכל פעם שביקשנו כלבלב. ביקשנו כלב בעיקר כדי לעשות משהו עם אינספור החתולים שאמי הכניסה הביתה כעונש על כך שאין כלב. וזה אכן היה עונש. ואם כבר דיברנו על תיאולוגיה, בת זוגי היקרה סיפרה לי על ההבדל התיאולוגי בין החיות:
כלב אומר: תראה את האיש שלי, הוא מאכיל אותי, דואג לי, מפנה לי מקום, כנראה הוא אלוהים בכבודו ובעצמו.
חתול אומר: תראה אותם, מאכילים אותי, דואגים לי, מפנים לי מקום, כנראה אני אלוהים בכבודי ובעצמי.
* * *
כלבלב חדש בבית זה כמעט כמו תינוק. בלילות הראשונים אתה לא ישן. בחודשים שעוד יבואו חייך עומדים להסתכם בניקוי של פיפי־קקי, בדאגה אינסופית ובהוצאות כספיות שלא ממש הערכת מראש. בשלב הבא אתה הופך לפעיל עלייה. הכל עולה וכולם עולים - נעליים, צעצועים, ספרים ושטיחים - הכי גבוה שאפשר. כל מה שיישאר מתחת לגובה הקריטי, אחת דינו להפוך לעיסה לעוסה, טוטאל לוס. פעמיים בחודש האחרון ביטלנו יציאה ממש בדקה ה־90 מתוך המחשבה ש: בואו נישאר עם הכלבה. ולמרות כל זה, איכשהו אתה מאושר ומאוהב.
על שתי תלאות אני חייב בכל זאת לספר. נתחיל מהסיפור הקשה: כלבים, יש לדעת, משחקים בעיקר עם הפה שלהם. ידיים הן לא הצד החזק של כלבים, ולא משנה כמה הם מוכשרים, הם לעולם לא ירכיבו פאזל או יכינו לכם ממולאים. זמן קצר אחרי שהכלבלבה הגיעה אלינו היא שיחקה עם הילד הצעיר של המשפחה. הוא עשה תנועה לא נכונה ומשך את היד בכוח מתוך הפה שלה - שריטה, בכי קטן, וכמה טיפות של דם. הגורה כבר התחילה להתחסן, ועדיין לא יצאה מהבית, אבל האבא החרדתי שלו החליט ללכת על הצד הבטוח, והגענו לרופא. מהנקודה הזאת התהליך פשוט יצא מכלל שליטה. חוץ מחיטוי, קצת אנטיביוטיקה וחיסון נגד טטנוס, הרופא חייב לשלוח אותך ללשכת הבריאות. הרופאה המחוזית חייבת לשאול אותך כמה שאלות, ואתה חייב לענות בכנות. ובקיצור, שעה אחרי שהתייצבתי כדין בלשכת הבריאות כבר היה אצלי טנדר של השירות הווטרינרי. הם באו לקחת את הגורה להסגר. הסבירו שאין מה לעשות. הביעו תקווה שזה ייגמר בעשרה ימים, וגרמו לי להרגיש אידיוט. זה גם מה שאמרו לי כל הווטרינרים והרופאים שפגשנו בדרך: אתה אזרח הגון, ואבא טוב, אבל אידיוט שאין דברים כאלה.
בהסגר של השירות הווטרינרי יש אנשי מקצוע טובים ושעות ביקור נוחות. אבל בבית שלי יש שני טיפוסים טראומטיים. האישה גדלה בקיבוץ עם לינה משותפת. וגם אני עצמי העברתי את שנות התיכון בפנימייה. הרעיון שמישהו שאמור לישון בביתו מוצא את עצמו במקום זר, אפוף בנביחות ונחרות של יצורים זרים, מעולם לא מצא חן בעינינו והביקורים היו רוויי דמעות. אבל זה לא בית סוהר ולא שבי. יש שם אוהבי בעלי חיים אמיתיים ואכפתיים, ועשרת הימים המיותרים הללו חלפו בשלום, ברוך ה', כך שבשעה שאני כותב את השורות האלה, אוליביה מכרסמת כמו משוגעת את הכבל של המחשב. תעזבי את זה! זה חשמל! מה רע בדג זהב, מה?
* * *
העניין הנוסף הוא סוגיית השם. יהודים תמיד ייחסו חשיבות מופלגת לשמות, אבל בחודשיים האחרונים יצא לנו להיות עדים למחלוקת עזה בין הדורות. בגדול, המבוגרים של היום מחפשים שמות מגניבים ומקוריים, והילדים פשוט מאמינים במותגים גנריים.
מכיוון שהגורה נכנסה הביתה בחנוכה היה ברור למיעוט המבוגר בבית שחייבים לקרוא לה בשם נחמד כמו "חנה זלדה", "ספינג'" או לפחות "אנטיוכוס". הילדים תיעבו את זה. הם השתוקקו לשמות מזעזעים כמו "ליידי", "לאסי", "בראוני" - שזה כמו לקרוא לתנועה שלך "התנועה".
ביררתי עם חברים והם סיפרו על חוויות דומות. יכול להיות שאנחנו מגדלים כאן דור שלא מאמין במגניבות! איזה מגניב?!
בסוף בחרנו בשם "אוליביה" שמכנס לתוכו גם את ענייני החנוכה (שמן זית וכו') וגם דמות שובת לב מספר ילדים שאנחנו נורא אוהבים. מכיוון שבמקור הספרותי מדובר בבעל חיים טמא במיוחד, אוליביה הכלבלבה מסתובבת בביתנו בתור תיקון רוחני, ושוקלת להעניק בקרוב ברכות לפרנסה טובה, שידוכים ובריאות, מה גם שכמו כמה אחרים בתחום, גם היא כבר היתה במעצר.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו