אריק שרון, שמונה שנים בין לבין

אריאל שרון חי שמונה שנים לאחר מותו. בפועל היה חשוב כמת שעה שבני משפחתו ובית החולים לחמו על חייו כאילו היה לו סיכוי.

לא היה דבר אשר פחות תאם את "אריק" מאשר היותו מת־חי. תמיד תוסס ותאב חיים והנאות וצחוק מתגלגל וכבשה על הכתפיים ואהבה לכל עץ במטע, ובכל זאת בפרק הארוך בחייו הוא חשוב כמת.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בכל שנותיו יש סתירות כאלה. לפי עדויות שונות, כנער בכפר מל"ל היה פעיל ב"סזון" - עונת הציד של היישוב המאורגן שהסגיר את לוחמי האצ"ל והלח"י לשלטון הבריטי. אבל כבוגר גינה כל צעד כזה.

מוחו הפורה ייצר נורמות לחימה מקוריות. הוא הקים את יחידה 101 וממנה הגיע לפיקוד על הצנחנים, וצה"ל שאחרי מלחמת השחרור התנוון כפי שהתגלה בקרב תל־מוטילה ליד גונן - התעשת תוך שיתוף פעולה בין משה דיין לשרון והפך לצבא הטוב במזרח התיכון.

כך הקרב שניהל באום־כתף ב־1967 ונלמד באקדמיות צבאיות בעולם כמהלכים דמויי ריקוד בלט; וכך כאשר עשו לו עוול היסטורי עת יריביו כיווצו את הצלחתו הגדולה בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים ב־1973. אבל כשהמערכת הצבאית היתה נתונה בידיו, ניהל את מלחמת לבנון הראשונה בסרבול, באורח מגושם, בכוח ולא במוח, כה מנוגד למה שעשה עד אז בצה"ל.

שרון היה הראשון והיחיד אשר כפה על הימין הישראלי להתאחד. הליכוד קם בעיקשותו. אך הוא גם היה מי שבתוך זמן קצר הפך שבי אחרי מזגו הרע ופרש לסיעת נפל בשם שלומציון, שהיתה ללעג ולקלס, ואף שזכתה לשני מנדטים בלבד - התפצלה.

הוא אהב את החיים הגשמיים. הם היו בעיניו מזון עממי בכמויות גדולות ואירוח כיד המלך לבאים בצל קורתו בחווה והלעג השזור בציניות ודקירה כואבת. גם הלהיטות החומרית לצבור נכסים, להגדיל את ההון ואת שוויו אשר הביאה עליו את החקירות הפליליות המביכות. אפילו ההתנהלות הפוליטית החורקת אשר הובילה את בנו עומרי שרון לכלא.

היה בו משהו פואטי. האיש שכמעט נהרג במלחמת השחרור ישב פעם בעיצומה של מסיבה עליזה ותיאר ביופי אמנותי שגרם לדממה את הימים ההם כשחזרו לעת ערב מקרב לאוהל הסיירים, והוא נותר ריק ברוח.

הוא ידע להיות יפה וחביב, כשרצה. פעם, לפני 13 שנים, בשתיים אחר חצות, ראיתי דלת נפתחת במחלקה הפנימית בבית החולים שיבא וממנה יצא איש כבד ושחוח, שדקה קודם נכנס לחדר להוציא את הפרחים המכבידים על נשמת החולה. זו היתה לילי שלו, וזו לא היתה העמדת פנים, לא תרגיל ביחסי ציבור. לא היתה לו סיבה להניח כי מישהו רואה.

בסופו של דבר היה אדם שהרבה נעשה כרצונו. הוא ידע לכפות התנחלות במקום שלא רצו בה. גם ידע לעקור אותה נגד דעת רוב חבריו. ההתיישבות בשומרון על שמו, העקירה בגוש קטיף גם היא. בבוא היום הוא ייזכר כבעל תכונות רבות וסותרות ומורכבות, ובראש הרשימה תזהר הדבקות במשימה. יש שהמשימה השתנתה מן הקצה אל הקצה, לפי הנוחות ולפי הנסיבות ללא נאמנות אידיאולוגית, אבל הדבקות תמיד היתה אחת. כפי שראה בבית אימו הלוחמנית, ולא זנח.

לטפח את מה שיש

האנטישמיות היא מחלת נפש כרונית. כה כרונית שהעולם לא נרפא ממנה אפילו אחרי השואה. מועל היד של פרחח הכדורגל ניקולה אנלקה ושל מנהיגו הקומיקאי דיידונה, מעורר כעס מוצדק במדינות נאורות. 

ראוי לפעול נגדם ונגד שכמותם בכל זירה חינוכית וציבורית ופוליטית, אבל גם לזכור כי בהיסטוריה לא היה ליהודי לאן להימלט מפני האש הזרה. קללת הגולה רבצה עליו. אך במסע הארוך שהחל בשלהי המאה ה־19 וטרם הסתיים, נוצקה בארץ ישראל חלופה. היא מנודה, היא מושמצת, אחד כותב בספרו שאין עם יהודי, אחר מוסיף ב"הארץ" שלא צריך להתעקש לקיים דווקא "מדינה יהודית".

אך זה מה שיש, וזה מה שצריך לבנות ולתקן ולשמר באהבה. יש, כמובן, מקום להתריע על מועל היד של הכנופיה האנטישמית המציפה את אירופה ואת בעולם כולו; אבל במקום לקטר ולהיצמד אל סיר הבשר - שערי הארץ פתוחים. יש חוק שבות ויש בית לאומי לממשו - ובתנאים אלה אני מסרב להתרגש מאנקלה ודיידונה ואפילו ממחמוד אחמדינג'אד. 

אירופה כבר אינה מלכודת, שאין ממנה מוצא ומנוס. כפי שכתבה נעמי שמר ב"שיר האורח", או היורד שנקרא לחזור הביתה: "טנא ירוק, פרח לבן/ יין אדום, פת במלח/ זה מה שיש/ שב איתנו כאן".

כנגד כל הספקנים

אי הזמנתו של שמעון פרס לחגיגה במלאות יובל להקמת הכור בדימונה מקוממת. לפי הידיעה  נכחו במקום חוגגים רבים.

לשאלתי התחייבו מקורביו של בנימין נתניהו כי ידו לא היתה במעל. הוא לא ידע מי הוזמן, ולראיה הביאו את נאומו בטקס שבו הרעיף שבחים על פעילותו של הנשיא בהקמת הכור. בוועדה לאנרגיה אטומית התגוננו כי לפני כמה חודשים ערכו לכבודו סיור מיוחד.

כאשר פרס כיהן כראש ממשלה בשנות ה־80 ביקשתי ממנו היתר ביטחוני לכתוב עבודת דוקטור על הקמת הכור. הוא ישב כשרגליו על השולחן, ואז אמרתי לו כי איני צריך את החומר אלא רק היתר, וציטטתי ממברקים סודיים שהחליף בעניין זה בשנות ה־50 וה־60 עם ארתור בן־נתן.

צילום: קונטקט

אז הזדקף בכיסאו ובנסותי לשכנעו הוספתי כי כדאי לו, המציאות המתוארת תתאר אותו In Flying Colours. פרס רצה לשקול. כעבור זמן הודיע לי חיים ישראלי - איש מופת בזכות עצמו - שהתשובה שלילית.

הקמת הכור היתה מלווה אז בוויכוח אם ראוי להשקיע בו. במאבקים הצורבים נטלו חלק רבים מיריביו של דוד בן־גוריון למרות שנמנו עם מחנהו (אך האופוזיציה בראשות מנחם בגין תמכה). גולדה מאיר ואיסר הראל היו נתקפים בהלה מדי פעם, שהנה הרוסים באים. יגאל אלון וחיים ברלב ועמוס חורב חשבו שבמחיר הכור הגרעיני אפשר להקים עוד עוצבת שריון בצה"ל. 

גם אליעזר לבנה וישעיהו ליבוביץ ואפרים אורבך היו במתנגדים. הם נתמכו בממסד של הפיזיקאים הבכירים באוניברסיטאות, אפילו בעמוס דה־שליט.

באחד הדיונים במשרדו של משה דיין העיר האלוף חורב לפרס כי ייתן לו מיליון לירות אם יעלה בידו לבנות את הכור. אך במסיבה שנערכה כבר אז, לפני עשרות בשנים, ואשר אליה פרס הוזמן, קם דה־שליט ממקומו וביקש ממנו סליחה על התנגדותו וספקנותו.

מנגד עמדה הקבוצה הבן־גוריוניסטית שכללה את דיין ויובל נאמן והפרופסור דוד ארנסט ברגמן ומנס פרת ודן טולקובסקי וישראל דוסטרובסקי, ופרס ריכז אותה. הם נאבקו באמריקנים בוושינגטון ובקטני האמונה בארץ. 

מי שלא הזמין עתה את פרס לחגיגה במלאות יובל להחלטה האסטרטגית החשובה הפסיד. בעיקר שפרס - חרף כל יכולותיו - (ורובנו עימו) לא יהיה כאן בחגיגות המאה. 

תמימות קדושה

טילפנתי שלשום לאלוף במילואים אלעזר שטרן לתמוה על התקשורת המייחסת לו כוונה לראות בנציגי חב"ד בחו"ל כמי שעושים שירות אזרחי, משהו הדומה לשירות לאומי או גיוס לצה"ל. להפתעתי יזם את הרעיון והשיג לו רוב ב"ועדה לשוויון בנטל": אריאל אטיאס, צחי הנגבי, מאיר פרוש ודוד (דודו) רותם נגד איילת שקד, עפר שלח ועומר ברלב. נציג צה"ל התנגד, אבל מי שואל את הצבא בענייני גיוס?

שטרן תהה באוזניי, מה ההבדל בין שליח של חב"ד בקטמנדו לבין חייל צה"ל המשרת בשוהם? והיו בפיו עוד טיעונים מביכים. באמת? שאלתי מצידו האחר של הנייד, ולמה לא נציג של הקיבוצים שיעשה שלוש שנים בבואנוס איירס במקום בהרי יהודה? ובעצם, גם נציג של הקרן החדשה לישראל למיאמי במקום לאשקלון (אם כי חוק השירות האזרחי הוא העדפה הניתנת לתלמידי ישיבות בלבד)?

שטרן אדם תמים. מאמין לו שאיש מחב"ד לא ביקש ממנו את הצ'יפור. שיננתי בצער מפי חכמים - "אם בארזים נפלה שלהבת - מה יעשו אזובי הקיר? לווייתן בחכה הועלה - מה יעשו דגי הרקק"?

הזכות להיות סבא

המוניטין של יוסי רונן החל בתקיעת שופר. במלחמת ששת הימים התיישב על דעת עצמו ברכבו של הרב שלמה גורן והנציח בעבור גלי צה"ל וההיסטוריה את תקיעת השופר הראשונה בעת שחרור הכותל. אבל עיקר עיסוקו היה בבימוי ובהפקה בטלוויזיה. היתה לו יד מרכזית בתוכנית שהיתה לציון דרך הומוריסטי "זהו זה" והיה העורך־המייסד של "ערב חדש". עבדנו יחדיו עד לפרישתו מהטלוויזיה החינוכית ב־1998.

לפני כעשרה ימים פירסם באתר ynet מאמר בשם "הזכות לסבאות". הוא חשף ברבים כי בנו בחר לחיות עם בן זוג. עתה ביקש ששרת הבריאות יעל גרמן תממש בהקדם את נכונותה להתיר פונדקאות בארץ, כדי שיוכל ללוות את בנו ובן־זוגו בעת ההריון ולגדל את נכדו כצבר לכל דבר.

ב־2014 גם מפלגות דתיות מכירות בצורך לסייע לילדים של הומואים כמו לבני כל זוג אחר בישראל. התקופות שבהן אוסקר ווילד נכלא בגלל נטיותיו המיניות עברו מן העולם.

מה החלופה לפונדקאות? שיהיו נעים ונדים על פני תבל? שיבזבזו בחו"ל מאות אלפי דולרים שאין להם? שיירדו, חלילה, מהארץ? שבמקום "תמר" או "אורי" יהיה רונן סבא ל"גרהארד" או ל"יוהנה"? שרק עשירים יוכלו להרשות לעצמם אורח חיים של זוגיות חד־מינית?

זה כל כך פשוט ומובן. אפילו מבטיח כי ההליך יהיה על טוהרת היהודים. לא תתעורר בעיה הלכתית אם הביצית כשרה, אם לאו. חבל על הזמן.

שיקולים זרים

חלפו כבר שבע שנים מאז החשב הכללי ירון זליכה פתח במאבק נגד אהוד אולמרט, שהתפתח לכתבי אישום בסעיפים שכנים. הוא הפך פרופסור לראיית חשבון, אבל נושא טוהר המידות לא רחק ממנו. בספר חדש - "The Macroeconomics of Corruption" - הביא הגדרה ייחודית לשחיתות: לא רק מי שנטל כסף במעטפה אטומה אלא גם מי שהיתה בידו סמכות להחליט או לחדול מטעם המדינה, ופעל משיקולים זרים.

צילום: ליאור מזרחי

למשל? אם היה בכיר בממשלה והחליט או נמנע לטובת טייקון מפני שלאחר מכן פרש מתפקידו והלך לעבוד בשירותו. ישראל, מצא זליכה במחקרו, מצויה ברמת שחיתות הדומה ליוון ולאיטליה. מודאג מכך החליט השבוע להעמיד את ספרו המבוסס על מחקר השוואתי מקיף חינם אין כסף לרשות הציבור באתר של הקריה האקדמית אונו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו