בהינתן טיפול נאות, ובוודאי בסטנדרט המקובל בישראל, חולים הנמצאים במצב של הכרה ירודה יכולים לחיות שנים רבות, אבל תוחלת החיים שלהם מתקצרת ב-10-20%. הסיכון העיקרי שנשקף להם נובע מחוסר התנועתיות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הסיבוכים העיקריים שמהם סובלים חולים כאלה הם זיהומים, בעיקר של מערכת הנשימה, וזאת משום שיש ירידה ברפלקסים כגון שיעול ובגלל הסיכון לשאוף את תוכן הקיבה. לטווח הארוך, הסיבוך השכיח ביותר הוא דלקת ריאות, שמביא למותם של רוב המטופלים. כמו כן עלולים חולים מונשמים לפתח זיהומים הקשורים להנשמה המלאכותית.
סיבוך של כשל כלייתי, כמו במקרה של שרון, יכול להיגרם מזיהומים או מחוסר תנועתיות. התהוות של אבנים בכליות עלולה להוביל בטווח הארוך לאי ספיקתן. הגוף הוא יחידה אחת, מערכת שאפשר לדמות אותה לאבני דומינו - נפילתה של אחת מהן יוצרת אפקט מתגלגל, שקשה לעצור אותו ושאף עלול להסתיים במוות בתוך שעות או ימים.
כשל כלייתי יכול לנבוע גם מהגיל. אנחנו נוטים לשכוח שגם אנשים עם נכויות כאלו ואחרות מזדקנים, וההזדקנות עצמה מובילה לבעיות במערכות הגוף השונות, גם כאשר הטיפול הוא הטוב ביותר. במחקר שערכנו בבית החולים בדקנו את הישרדותם של חולים מחוסרי הכרה ומצאנו שמטופלים שנפגעו לפני גיל 50 שרדו יותר שנים מאלו שנפגעו אחרי גיל זה. הגיל הוא כנראה הפקטור החשוב ביותר בהישרדות, לצד מחלות רקע.
הכותב הוא מנהל החטיבה לנפגעי מוח וסגן מנהל המרכז הרפואי־שיקומי רעות בתל אביב. הביאה לדפוס: מיטל יסעור בית־אור
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו