האם עלינו לקשור לעצמנו את הידיים?

בפסח 1957 ליוו חיילים טור ארוך של מטיילים מתנועת הצופים בדרך למצדה. אירעה תקלה, ובעולם ללא טלפון נייד ומכשירי קשר היה צורך דחוף למסור הודעה בעין גדי. אחד החיילים, שמוכר לי היטב, נשלח בגפו. הוא ידע שאם יצעד בנתיב של נחל צחיח יקדים להגיע ליעדו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בעומדו על גדת הנחל נוכח שלצורך הליכה בתוכו עליו לקפוץ מגובה רב. החייל היסס, חשש, אך רצה לקצר את דרכו תוך צעידה באפיק. עמד ועטף את התת־מקלע שלו בשק והשליכו למרכז הנחל. עתה ידע כי יקפוץ. שכן באותה תקופה חייל שאיבד את נשקו היה נשלח למאסר ממושך. כך התגבר על פחדו, וקפץ.

ההחלטה לקפוץ היתה נבונה ומועילה. הנסיבות שבהן הגיע אליה החייל היו פגומות. בהיעדר אומץ ונחישות כפה על עצמו מצב של אין ברירה.

נזכרתי באירוע המוזר בלב המדבר למקרא ההצעות של חברי כנסת מהקואליציה, שמתהלכים בתחושה קשה לקראת הפעימה השלישית של שחרור האסירים הביטחוניים. היות שהממשלה אינה עומדת בלחצים חיצוניים ומשחררת מחבלים רוצחים - מסבירים בעלי ההצעות - יש להשליך את התת־מקלע לנחל, זאת אומרת להעביר חוק אשר ימסור את ההכרעה לוועדה מקצועית או לבית המשפט, ויוציא אותה מידי השרים. החוק יכניס אותם למצב של אין ברירה.

ייתכן כי התוצאה תהיה טובה. שופט אינו נזקק לפופולריות ולקלפי ולבחירות מקדימות, וכוחו רב לו יותר מאשר פוליטיקאי. רק שגם אם התוצאה תהיה משופרת - דרכי הטיפול פגומות. אם ממשלה סבורה כי עליה לקפוץ לנחל - זאת אומרת לסרב לשחרר מחבלים - עליה למצוא בקירבה את הכוחות הפוליטיים והנפשיים לעשות כן בלי להשליך את התת־מקלע, בלי להעביר את ההכרעה לגופים אחרים כחלק מציוויי החוק המוצע.

מה גם, שאם למרות הכל ייווצר מקרה נדיר במיוחד, שאי אפשר לחזותו מראש, המצדיק חריגה מן הנורמה המועדפת ושחרור מחבלים - החוק ימנע זאת, ויסכל את הכורח. כל הצעת חוק כזאת היא למעשה הבעת אי אמון בכל ממשלה שתכהן מכאן ואילך בישראל.

מצבי המצוקה הנפשית והפוליטית של השרים אינם מצדיקים תעתועי חוק. גם לא תעתועים מדיניים. בימים אלה ביקש ג'ון קרי מבנימין נתניהו לא להצמיד לשחרור המחבלים הודעה על תנופת בנייה מחודשת ביהודה ובשומרון. גם הודעת הבנייה המחודשת של הממשלה היא זן של הטלת התת־מקלע לנחל.

המניעים של האמריקנים והאירופאים לדחות את ההכרזה הישראלית על בנייה בשטחים אינם מקובלים על הממשלה. בכל זאת ישראל יכולה להפיק תועלת ממתן תשובה חיובית לפנייה כזאת: הממשלה אינה צריכה להציג בפני אזרחיה כאילו היא זקוקה למזור מילולי־קבלני כדי להקל את מכאובי שחרור המחבלים הביטחוניים. כבודה יעלה בעיני הציבור אם תפגין איפוק, תנשוך שפתיים ותספוג את המכה בלי גלולה לשיכוך כאבים, שהיא מכרז הבנייה בהתנחלויות. לאחר מכן - מקץ שבוע או 20 יום - היא יכולה להודיע על חידוש הבנייה. ההצמדה נתפסת בעולם כחולשה.

ממשלה איתנה אינה משליכה תת־מקלע לנחל כדי להקל מעליה את חרדת הקפיצה.

פתרון ל"זכות השיבה"?

כמה וכמה פעמים שוחחנו ד"ר יוסי ביילין ואני על הצורך להימנע מגירוש מתנחלים מבתיהם. היינו בדעה כי מתנחלים ביהודה ובשומרון אשר יישארו בתחומי המדינה הפלשתינית (מעבר לגושי ההתיישבות שבריבונות ישראל) יוכלו להתקיים שם בתנאים של אוטונומיה עברית בדיוק כמו הערבים בנצרת וברהט.

רק שביילין הוסיף עתה רובד מעניין: סביר להניח כי לא יימצאו יותר מכמה רבבות, שייאותו להישאר על מכונם בריבונות פלשתינית. שלוש שנים לאחר כניסת ההסכם בין שתי המדינות לתוקפו ייערך מיפקד. אם, למשל, יתברר כי נותרו ביישובים אלה 30 אלף מתנחלים - מספר כזה של פלשתינים יורשו להיכנס לישראל שבתחומי הקו הירוק, ובכך תבוא בעיית הפליטים על פתרונה. צריך עיון. תמיד היה לביילין מוח פורה.

הפחד מהעץ

אירוע שטרם ראה אור: הוא גדל בקיבוץ חילוני בצפון הארץ. בצה"ל טיפס במהירות בסולם הפיקוד. עסק בפעילות חשאית מאין כמותה. שירת בצבא הקבע. מוחו וזיכרונו נגדשו במידע כמוס. יום אחד התייצב בפני מפקדיו וחשף את סודו: הוא ציוני, פטריוט, אבל עבר הליך רוחני ועתה הוא יהודי "משיחי", זאת אומרת מעין אלישע בן אבויה - "אחר", נוצרי.

אם אתם רוצים שאתפטר, אמר למפקדיו, אקבל זאת בהבנה.

הם שקלו ובדקו ותהו וחככו בדעתם, ולבסוף אמרו לו כדברים אשר השמיעו המוני יהודים באוזני המלך אגריפס: "אחינו אתה, אחינו אתה", והשאירוהו על מכונו להמשיך במבצעים החשאיים עם הסודות המסעירים. כאשר חלה ונטה למות השתתפה כל הצמרת הביטחונית לדורותיה במסיבה שנערכה לכבודו. אחד־אחד פקדו את ביתו במהלך שבעה ימי האבל, הרי "אחינו אתה".

איני רוצה לחשוף את שמו מפני שמשפחתו קשורה עדיין בענייני ביטחון מובהקים. אך נזכרתי בסיפור חייו ובהכרעה הנבונה והרגישה של מפקדי צה"ל להמשיך להעסיקו למקרא החלטתו התמוהה של יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין לדחות את בקשת ח"כ חנא סוויד להציב במשכן עץ אשוח בליל חג המולד (יש במקום בית כנסת ומסגד).

בכנסת מכהנים שני נוצרים בלבד. ישראל נאבקת על לב הנוצרים בקרב ערביי ישראל הנקרעים בין רצונם להשתלב בהוויה של המדינה לבין הלחץ הכבד של התנועה האיסלאמית לבל יעשו כן. יש בארץ אומה ארמית־נוצרית המבקשת מעמד ייחודי שאינו ערבי, ומשרד הפנים טרם הושיט לה יד. מדוע להפגין כלפיה ניכור?

אפשר להבין מדוע סירב אדלשטיין. היום עץ אשוח - ומחר יבקשו להוסיף צלב לדגל הכחול־לבן או חצי סהר. אך אין טעם לדחות בקשה סבירה רק מפני שלאחריה עלולה להגיע תביעה מתגרה. תגובה כזאת מצביעה על פחד. כאילו אין הרוב היהודי בישראל יציב ובטוח בעצמו. כאילו הוא חושש מפני מפגש עם השונה, האחר. זה הפחד של הקיבוצניקים שמא ילדיהם יראו את סבא עטוף בטלית (נתן אלתרמן כתב על כך את שירו "הקלריקל הקטן", שלעג לחילונים. השופט מנחם פינקלשטיין פירסם לאחרונה מאמר היסטורי מרתק על האירוע שדירבן את המשורר לכתוב את השיר, בביקורת על הוצאת ספר תורה מקיבוץ שער הגולן, 1943). כה דומה ומקביל לפחד של החרדים שמא ילדיהם ייחשפו לערכי תרבות חילוניים, והחשש אפילו של דתיים־לאומיים משירת נשים.

החלטת אדלשטיין שגויה. הרי עוצמתה של ישראל בארה"ב נשענת בשנים אלה לא רק על הקהילה היהודית, אלא גם על עשרות מיליוני נוצרים אוהבי ציון. למה להתנכר להם? הם לא יבינו את ההחלטה הזאת. הכי אין חנוכייה על גבעת הקפיטול? רק אדלשטיין יודע לפענח מדוע הוא כה חושש מעץ האשוח.

ההורים נקרעים

במהלך ראיון בטלוויזיה על החלטת בית המשפט העליון להשאיר את הזאטוט האתיופי אצל המשפחה האומנת ולא למוסרו לדודתו בשל "טובת הילד" - צץ בזיכרוני צירוף המילים "האחים פינאלי". הוריהם של רוברט וג'ראלד פינאלי נרצחו באושוויץ ב־1944. הם ניצלו בחסות חסידת אומות העולם, הנזירה אנטואנט ברון. היא סיכנה את חייה והסתירה אותם.

בתום המלחמה הודתה דודתם יהודית רוזנר מגדרה לברון וביקשה את אחייניה לחזקתה. הנזירה סירבה. היא רצתה בהם בשם "טובת הילד", טבלה אותם לנצרות והבריחה אותם לספרד. העיתונות העולמית געשה. אומץ ליבה וצדיקותה של הנזירה התמודדו כנגד התחושה כי ילדים יהודים נלקחים מעמם גם אחרי השואה. הוותיקן מזה והרבנות מזה התערבו עד שסוכם כי בית המשפט העליון בצרפת יכריע מה "טובת הילדים". הוא פסק בעד הדודה, נגד הנזירה.

ב־1953 נחתו רוברט וג'ראלד בעיירת הבילויים ושובצו במשפחתם שלא הכירו ולא ידעו את שפתה. הם הפכו למיכאל ולגדי. אחד היה בבגרותו לרופא בבי"ח סורוקה, אחיו איש קבע ועובד בזק. הם גם זכרו לטוב את המצילה־החוטפת הנזירה ברון. באיזו שפה מבינים נכון יותר מה היא "טובת הילד" - בעברית או בצרפתית?

ח"כ אחד אמיץ

זקנתו של הרב חיים דרוקמן אינה מוסיפה כבוד לשנותיו היפות. במחי יד זילזל בהרשעת עמיתו מרדכי (מוטי) אלון והודיע כי יעמיד לו את בימת הישיבה שבראשה הוא עומד.

הלך עורך אתר "כיפה" יונתן אורליך ושאל את כל ח"כי הבית היהודי לעמדתם בנוגע לגזר דינו של אלון ולהחלטת דרוקמן להעמיד לו קתדרה בישיבה. 11 חמקו מתשובה וחלקם ביקשו לא לפרסם שנשאלו. רק השר אורי אורבך אמר כי עם כל הוקרתו את דרוקמן, "אין לאפשר שיעור במוסד חינוכי של מי שהורשע בעבירה כה חמורה... הוא אינו יכול ללמד צעירים".

יומיים לאחר מכן הבין גם נפתלי בנט כי יש גבול. בהשיבו לאריה גולן בקול ישראל, אמר כי אלון אינו צריך ללמד. ליתר ביטחון הוסיף: "לפחות, זמנית".

מתי הוא קיבל אומץ?

צפיתי שלשום בתוכנית "המקור" הדינמית של רביב דרוקר ורזי ברקאי בערוץ 10. היא עסקה ביועצים המשפטיים לממשלה. על סיפור פרישתו של יצחק רבין מראשות הממשלה אוסיף רבדים בהזדמנות אחרת. מסכים עם סיכומם שאהרון ברק ומנחם (מני) מזוז לחמו בשחיתות בחריצות ובחריקת שיניים, וראו את האור.

יוסף חריש דיבר בערוב ימיו בחריפות רבה נגד רבין ודורית ביניש. היה מעניין. היה חדשני. חריש זכור כחתול בית או פודל משפטי. לפתע הופיע כנמר חברבורות, גיבור הדופק על השולחן. אולי, אבל לא כך התרשמתי בזמן אמת.

כבוד אם

שופט הכדורגל שהסתמך על מצלמת הטלוויזיה ופסל בעיטת 11 לטובת הפועל עכו במשחקה עם מכבי תל אביב דייק וטעה. הפסילה המאוחרת מעט היתה נכונה, אבל האיש עם המשרוקית בין שפתיו עבר על התקנות של איגוד השופטים.

השאלה היא רק מדוע יש תקנות כאלה? מדוע האיש הקרוי "השופט" לא עושה שימוש בטכנולוגיה המתקדמת ולא מציץ במצלמת הטלוויזיה במהלך המשחק? מדוע להשאיר את המשחק הפופולרי בעולם ברמת ניהול מהמאה ה־19 ולספוג קללות ונאצות עליו ועל אימו?

רק אגו מדומה. הרי אם ייאות להתבונן במצלמה לצורך אישור או פסילת שער ומכת 11 ישפר את הדיוק בהחלטותיו, ובעיקר יחזיר לאימו את כבודה בפי הצופים הנזעמים.