במסדרון של מחלקת הלב לילדים בבית החולים שיבא תל השומר, מחמוד, או כפי שכולם כבר קוראים לו כאן - חמודי, משתלב היטב. בטרנינג של חברה ישראלית הוא קופץ במרץ בג'ימבורי, מתרוצץ בחלל הארוך ומדי פעם נח ואוכל תפוצ'יפס. ילדים מפתח תקווה, מירושלים וממקומות אחרים משחקים עימו. בלי מילים; רק בעזרת הדינמיקה הטבעית של ילדים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אף אחד מהילדים או מהוריהם לא יודע שחמודי, שקופץ עימם עתה על הכריות הצבעוניות, הוא פליט סורי. חבורת הילדים הזו לא היתה אמורה להיפגש לעולם, אבל לעולם יש את הדרכים שלו לגרום לצחוקם של ילדים להיפגש במקומות לא שגרתיים.
אבא של חמודי, בקושי בן 30, מביט בבנו בן ה־4 ומחייך חיוך מבויש. אם מישהו היה אומר לו לפני ארבע שנים שבנו, שנולד למציאות של שעון חול שאוזל ומאיים על חייו, יינצל בזכות רופאים ישראלים, דווקא ישראלים - הוא היה מתקשה להאמין.
* * *
האב זוכר היטב את הרגע שבו צעד לחנות הקטנה שלו בעיר חומס, והשמועות על התנגשות חמושה בין מתנגדי אסד לצבא סוריה החלו להגיע. תחילה נראה כי מדובר בעניין שולי ומרוחק למדי, והוא הרי היה עסוק כל העת בבעיה הבריאותית של חמודי, שנולד עם מום נדיר. כבר כשיצא מבטן אמו זיהו הרופאים כי חדרי ליבו של חמודי הפוכים; חדר ימין נמצא בחדר שמאל, וחדר שמאל נמצא בחדר ימין.
כשקרדיולוג בריטי בדק את חמודי במרפאה בדמשק, בשבועות הראשונים לחייו, הוא קבע שגם ניתוח לא יעניק לו יותר מכמה שנות חיים; בני המשפחה, שהיו אובדי עצות, סירבו להשלים עם העובדה שחמודי יחיה על זמן שאול. אלא שהדילמה הגורלית והנוראה הזו התגמדה אל מול המציאות שנרקמה בחומס כמעט בן־לילה: ההפצצות הגיעו לעיר.
רבים מקרובי משפחתו של חמודי נהרגו בשבועות הראשונים לקרבות שניטשו בחומס. בית המשפחה נפגע אף הוא ישירות מטיל שירה צבא אסד. הכאוס, הפחד, הפאניקה - כל אלה הובילו להחלטה מיידית: מנוסה מהירה, כמו עשרות אלפי אזרחים סורים אחרים, לכיוון הגבול הירדני, הלבנוני, הטורקי והעיראקי; העיקר לא להישאר בחומס. כשהאב, האם וחמודי התינוק חצו את הגבול (שם המדינה נשמר במערכת כדי למנוע פגיעה במשפחה; ע"ר), הם התיישבו במחנה פליטים. המציאות הפכה קשה מאוד: המקומיים הביטו בהם בחשדנות, והשרידות היתה בלתי אפשרי. משפחה של פליטים מקבלת מענק של 150 דולרים בחודש, לא משהו שיכול להספיק לארבע נפשות (לחמודי נולד עם הזמן אח קטן).
אבל גם מתוך היומיום הבלתי אפשרי של מחנה הפליטים המשיכה המשפחה לחלום על עתיד טוב יותר, עתיד של תקווה, עבור חמודי. שמועות ממחנות פליטים ברחבי המזרח התיכון החלו להתגלגל, ובמיוחד השמועות על הנעשה בגבול של סוריה עם ישראל בגולן. נודע כי פצועים רבים מהקרבות זוכים לטיפול רפואי בישראל. לראשונה עלתה האופציה שדווקא היריבה המרה ביותר, זו שהורגלו להאשים בכל הרעות, היא שתביא את הגאולה.
אביו של חמודי מספר כי "תמיד שמענו בתקשורת הערבית על כך שברצועת עזה ובגדה ילדים מקבלים טיפול בישראל, וכשהסיפורים התחילו להגיע מסוריה, האמנתי בכל ליבי שגם מחמוד יגיע לטיפול שם. ידעתי שזה מה שצריך להיות". עם זאת, במצב העניינים במחנה הפליטים, נסיעה לישראל היתה אפשרית רק בשילוב מזהיר של מזל ורצון טוב.
רצון טוב, כך נראה, הוא המוטו של נציגי עמותת "שבת אחים" - ארגון נוצרי הפועל בירושלים ומעסיק מתנדבים מכל העולם, בניהולו של ג'ונתן מיילס. בדיקות רפואיות תקופתיות שנערכו לחמודי במחנה הפליטים הוכיחו ללא כל ספק כי הילד בסכנת חיים, ומיילס החל לפעול במרץ לכך שיועבר לניתוח בישראל.
הימים היו שלהי הקואליציה הקודמת, ושר הפנים הקודם, אלי ישי, לא כל כך התלהב מהרעיון התקדימי ודרש ערבויות כספיות. אבל חלף הזמן, ולפני כשבועיים, בשיתוף פעולה מוצלח למדי של העמותה ומשרד הפנים הישראלי, הגיעו האישורים המתאימים, חתומים על ידי שר הפנים גדעון סער.
ללא דרכונים או ויזה, הועבר חמודי לבדיקות, לטיפולים ולניתוח מהיר בתל השומר. קודם לכן עודכנו במצב מנהל מחלקת לב ילדים בבית החולים, ד"ר דודי משאלי, וד"ר שי טיימן־ירדני, שמנהל את מרפאת הפרעות הקצב לילדים. "עמדו בפנינו שתי אפשרויות", מסביר משאלי. "הראשונה היתה ללכת על ניתוח קל יותר, שהיה מעניק לחמודי עוד 20-15 שנה לחיות; לו היה מדובר באדם בן 60 לדוגמה - זו היתה אפשרות טובה והיינו אומרים שעשינו חסד גדול עימו. אבל היה נדמה לנו שבחירה כזו תהיה אכזרית עבור ילד בן 4, ולא הוגנת - לא עבורו ולא עבור משפחתו".
ד"ר משאלי והצוות החליטו ללכת על האופציה המסובכת והמסוכנת, על כל הקופה. למעשה, הם בחרו לבצע בחמודי את הניתוח המסובך ביותר בעולם בסיטואציה הזו. "זה ניתוח שנקרא 'דאבל סוויץ'', כי בו למעשה אנחנו מחליפים את כיוון החדרים וגם את העורקים בהליך מורכב מאוד", מבאר משאלי.
לפני הניתוח הכינו הרופאים את אביו של חמודי לכל האפשרויות, כולל הנוראה מכל. האם, שנשארה במחנה הפליטים עם הבן הקטן, עודכנה בטלפון. זה היה הזמן להחזיק אצבעות, להתפלל. חמודי הקטן, נתמך על ידי מתנדבים מהארגון מדנמרק וארה"ב ועל ידי צוות בית החולים, לא ממש הבין מה המהומה סביבו ומדוע כולם מתרגשים.
שמונה שעות ארוכות וקשות של ניתוח הביאו לתוצאה מזהירה: בליבו של חמודי הושתל קוצב לב חדשני של חברת Medtronic. בקוצב סוללה מוגדלת, שתחזיק מעמד שנים רבות יותר מקוצבים אחרים, נוכח הגורל הלא ידוע שצפוי לילד, ומתוך הנחת עבודה שאין לדעת מתי יזכה שוב לטיפול רפואי מעמיק ומעקב מסודר.
"הייתי רוצה לגור כאן"
ד"ר משאלי, האחיות, האחים ולמעשה כל צוות המחלקה עדיין נפעמים ומתרגשים כשהם רואים את חמודי מתרוצץ ומחייך זמן כה קצר אחרי הניתוח. לחמודי אופי בוגר ושקול יותר מאשר לילדים בגילו, אולי כורח של ילדות במלחמה, במחנה פליטים, וגורל לאומי טרגי כל כך.
חמודי היה אמור להתאשפז לשבועיים של השגחה בטיפול נמרץ, אך הרצון לקפוץ מהמיטה ולשחק גרם לכך שהוא הדהים את כולם, וכבר אחרי יומיים הוא חזר לשיגרה כמעט מלאה: הוא השתולל בין המחלקות בבית החולים, זלל ממתקים וביקש כבר לראות את אמו שנשארה מאחור. "עכשיו, אחרי הניתוח, מבחינתנו מדובר בילד ככל הילדים. תוחלת החיים שלו היא בדיוק כמו תוחלת החיים שלי ושלך", אומר ד"ר משאלי.
איש מרתק משאלי; כיפה על ראשו, חולצה משובצת מתחת לחלוק; הוא שומר על חיוך גם ברגעים הקשים ביותר. השבוע הוא היה קצר בזמן, כי חזר לאחרונה מעשרה ניתוחי לב לנערים בניגריה, והעבודה בבית החולים הצטברה בינתיים. ככה זה אצלו: בהתנדבות הוא עולה על מטוס ומטפל במי שצריך. אחר כך חוזר הביתה - וילדים מחכים לו במחלקה. לא רק ישראלים, אלא מהמזרח התיכון כולו. "אלו הרגעים המקצועיים שמעניקים לי את הדרייב לקום לעבודה בכל בוקר", הוא אומר וממשיך לחייך, "אני רואה בזה את השליחות שלי".
בחדרים של מחלקת הלב לילדים כבר ראו את כל התגובות האפשריות: משפחות כרעו ברך ונישקו את רגליהם של הרופאים, אחרות פצחו בשירה ובריקודים במסדרונות בית החולים; לא אחת נפלו בני המשפחה על צוואר הרופאים בבכי ובדמעות, ומיאנו לשחרר. האיפוק של אביו של חמודי, עם זאת, נובע בעיקר מביישנות ומפחד. הוא לא מכיר את ישראל, ואם חשב שהכיר, כעת הוא מכיר אותה מחדש.
"ישראל היא מקום טוב מאוד", הוא אומר ולפני זה מוודא שלא נציין את שמו או נפרסם את תמונתו שלו. "הייתי רוצה לגור כאן, אבל אני יודע שזה יהיה קשה. אף אחד לא יודע מתי המלחמה בסוריה תסתיים ובינתיים אנחנו בחוסר ודאות".
בכל יום שהוא כאן הוא מופתע מהיחס שהוא ובנו זוכים לו. "כל החיים לימדו אותנו לאהוב מישהו ולשנוא מישהו אחר", אומר האב, "והנה זה שלמדנו שאוהב אותנו, מנסה להרוג אותנו, ומי שאמור להיות האויב שלי - מציל את החיים של הבן שלי". עם זאת, לדבריו, "האנשים הפשוטים מהרחוב הסורי לא שונאים את ישראל, ואני בטוח שזה גם היחס של האזרחים בישראל כלפי סוריה". עבור עיתונאי ישראלי המפגש עם תושב סורי הוא הזדמנות נדירה למפגש בלתי אמצעי עם אנשים שהגיחו מהתופת. כמה מאיתנו יודעים באמת מה מתרחש שם? לכאורה, הטרגדיה הסורית כל כך רחוקה, עד שכמעט אפשר לשכוח שפיזית היא קרובה כל כך.
כדורגל בירושלים
אביו של חמודי מספר על שיגרת חיים קשה מאוד במחנה הפליטים. המתנדבים של "שבת אחים", שמדלגים בהתמדה בין שלל המקומות הללו, מספרים כי "העולם שוב מפנה את המבט שלו לצד השני. עבור התושבים בסוריה זה עדיין לא נתפס שאחרי כל כך הרבה זמן העולם כולו אינו מתעניין בנושא, ואנשים כבר עברו להתעסק בדברים אחרים", הם אומרים.
התמונה שמציירים האב והמתנדבים על הנעשה במחנות הפליטים - עגומה למדי. אם בתחילת הדרך הירדנים והלבנונים עוד פתחו את שעריהם לפליטי המלחמה בסוריה, עתה הסבלנות הולכת ופוקעת; מצד אחד, יש רצון אנושי לעזור לאנשים שביתם הופצץ ומשפחתם נרצחה, ומצד אחר המדינות הערביות חוששות מהשלכות כלכליות מרחיקות לכת אם יאמצו לקרבן פליטים רבים.
ההישרדות, מספר האב, קשה מאוד. כולם מחפשים עבודה, ומוכנים לעבוד בתת־תנאים בשביל לקיים את משפחתם. המשפחות הסוריות חיות בדירות קטנטנות ונדרשות בדרך כלל לשלם שכירות גבוהה יותר מהאזרחים המקומיים, והעובדה שהם אינם זוכים להסדר חוקתי שיאפשר להם לעבוד או בכלל לתכנן את עתידם - הופכת את המאבק לקשה עוד יותר.
ויש כמובן הגעגוע למולדת של פעם, לקרובים שנותרו מאחור. "קיבלנו השבוע תמונות בפייסבוק מהשלג בחומס" מספר האב בהתרגשות, "זה היה נהדר - אבל אני לא יודע אם אי פעם נחזור לשם או בכלל מה צופן לנו העתיד".
לפני שעזבו את סוריה, האב היה חובב כדורגל אדוק, ואף סחב מדי פעם את חמודי הקטן לצפות במשחקיה של הקבוצה המקומית, שהרבתה לזכות באליפויות בסוריה. כיום תודעת הכדורגל של חמודי כבר מפותחת, וכמו אביו גם הוא מעריץ את כריסטיאנו רונאלדו. אנשי "שבת אחים" מספרים שבערבים הארוכים בבית המרפא שאליו הופנו בירושלים, נוהג האב מדי פעם לאסוף את הילדים ולשחק עימם כדורגל. גם המתנדבים מצטרפים למשחק.
מי הוא רעך?
חמודי הוא הפליט הסורי הראשון שנותח בישראל בניתוח מתוכנן (ולא בגלל פציעה מהקרבות). אבל לא תמיד, כמובן, סיפורים כמו שלו נגמרים על הצד הטוב. רק השבוע נפטר תינוק עיראקי שהמתין 40 יום לניתוח לב שאמור היה להתבצע בישראל, אך עיכוב בהפקת אשרות הכניסה חרץ את גורלו. 15 שעות לפני שנכנס לחדר הניתוח, ליבו של התינוק נדם.
"לצערי, מתרחשים מקרים כאלה, ואני אומר לעצמי, מתוך ניסיון למצוא נחמה, שאלו הסטירות שאנחנו מקבלים מאלוהים כדי להזכיר לנו, הרופאים, שאנחנו לא אלוהים, שלא נרים את האף יותר מדי גבוה", אומר ד"ר משאלי. לדבריו, הוא בוחר להתרכז במקרים שבהם הוא כן מצליח להציל חיים של ילד, "בלי שמשנה לנו מי הוא או מהיכן הוא. הרי כבר היו סיטואציות שבהן במהלך יום אחד במבצע צבאי ניתחנו ילד מרצועת עזה, וביום המחרת ניתחנו ילד, בן של טייס מרמת השרון. אז אתה חושב שכרופא, כשאני רואה את דמעות האושר של האב הזה או של האב ההוא, באמת משנה לי מי זה מי?
"האושר של אמא ואבא הוא אושר בכל שפה ואני לא צריך שיתרגמו לי את מה שמתרחש", אומר משאלי, "השליחות האמיתית שלנו היא כאן, במחלקה הזו. אין תחושה דומה לתחושה הזו - שהצלנו חיים של ילד, באשר הוא ילד".
המתנדבים מ"שבת אחים" לא שקטים, למרות מצבו הטוב של חמודי. נער סורי נוסף, כך מתברר, זקוק לניתוח לב בדחיפות, אלא שהטיפול בבן ה־17 מתעכב שכן גלגלי הביורוקרטיה נעים באיטיות. "זו המהות של 'ואהבת לרעך כמוך'", מסביר מיילס מהארגון, "יחד עם צוות בית החולים הישראלי, אנחנו מגדירים מי הוא בעצם 'רעך', והמטרה שלנו היא שכולם יבינו שאנשים הם אנשים, בטח כאשר מדובר בילדים. עבור אנשי 'שבת אחים' התשובה ברורה, אבל עבור מדינת ישראל הסוגיה מורכבת יותר".
אבל השאלות הללו גדולות על הסיפור הייחודי והאופטימי הזה. כי בחדר הרופאים הקטן בתל השומר יושבים להם רופא חבוש כיפה, חבורת נוצרים מאמינים ואב מוסלמי אחד טרוט עיניים ושבע קרבות. וביניהם, על הרצפה החמימה, משחק לו ילד קטן שמצייר בטושים על דף נייר עם לוגו של המרכז הרפואי שיבא.
לפני שאנחנו נפרדים, אני שואל את חמודי אם הוא יודע קצת עברית. החבורה מסביב מחייכת מייד; חמודי יודע להגיד רק "שבת שלום". הרגע האהוב עליו בשבוע, שאותו אימץ בזמן הקצר שהוא בישראל, הוא קבלת שבת. לפניה, אחריה וגם עכשיו, בבית החולים, הוא ממלמל לעצמו את המילה "שבת". סומק ביישנות עוטף את לחייו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו