מורן אייזנשטיין: רצו אותי רק כסמל סקס

פתאום, בלי שהתכוננה, נחתו על מורן אייזנשטיין שלושה ילדים. "שנה אחרי שאריאל נולד התחיל לבעור בי שוב העניין הזה, הרי אני לא נהיית צעירה. אמרנו, ננסה שוב. כשהבטן התחילה לגדול והבנתי שוואלה יש לי בפנים תאומים, זה טימטם לי את המוח. התחילו פחדים. בשבוע ה־34 עשיתי ביקור באיכילוב והתחלתי לבכות. רציתי להיות כבר מאחורי זה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"הצירים התחילו בלילה, ואני הרי משוגעת ברמות קשות, והכל אצלי חייב להיות מתוקתק, אני חייבת לבוא ז'ורנל גם לבית חולים. בארבע וחצי בבוקר נכנסתי להתקלח, להסתדר, ממש טיפול עשרת אלפים על כל הגוף, עשיתי פן, טיפה התאפרתי, קצת רוּז', בושם, דאודורנט, ונעמדתי בבית - אני מוכנה. בחמש הערתי את בעלי, וכשהמשיכו ההתכווצויות הערנו את אריאל, התקשרנו לאמא שלי ונסענו לבית חולים.

"בדקו אותי במקום והייתי בפתיחה של שתיים וחצי, הייתי בשוק שאני עוברת את זה כל כך בקלות. שמתי מתחת לכרית ספר תפילה של נועם אלימלך, כל הדברים של הצדיקוֹת. בפתיחה של ארבע קיבלתי אפידורל, והמשכתי לתקוע קרואסונים וממתקים, כי לא מרגישים כלום עם אפידורל, סתם יושבים עם רגליים פתוחות ומחכים שיקרה משהו. ואז הם יצאו - קים ראשונה, ואחרי 17 דקות ניל.

"אחרי הלידה הייתי שמה מחטב צמוד לבטן, לובשת חולצה רחבה, וזה נראה כאילו לא ילדתי בכלל. הייתי הולכת ככה בבית חולים, והשומרים לא נתנו לי להיכנס למחלקת היולדות, אמרו לי 'שעות הביקור הסתיימו, חמודה', ולכל שומר הייתי צריכה להראות מחדש את הצמיד על היד שלי. אני לא מאלה שיעלו 30 קילו בהיריון, אני שומרת על עצמי".

ואיך החיים עם שלושה ילדים?

"לא פשוטים. אמא שלי עזרה לי בהתחלה, בלעדיה לא הייתי שורדת. בהתחלה היה לי קשה להתחבר אליהם. זה לא היה דיכאון שאחרי לידה, אבל לא הרגשתי עדיין את האש הזאת. אולי באיזשהו מקום, התת־מודע עוד לא קלט, כי הכל קרה נורא מהר - שלושה ילדים בפחות משנתיים!

"אני לא יכולה לצאת לבד מהבית עם שלושתם, וזה מטריף אותי ברמות שאתה לא מבין. אני שונאת להיות תלויה באחרים. בלילות קשה, כי אם אחד בוכה אז השני מתעורר, וצריך המון סבלנות. אני לא זוכרת מה זה להיזרק סתם על הספה או לישון. אני מכריחה את בעלי בכוח לצאת פעמיים בשבוע עם חברים או למסעדה, אחרת אתה נבול בבית כבר בשמונה בערב".

אז זהו, סגרת את הבאסטה?

"אני לא רוצה לחוות עכשיו עוד הריון ולידה, אולי עוד חמש־שש שנים. אם אהיה במקום טוב כלכלית, אז אני רוצה לאמץ. זהו, תיקתקתי את זה מהר. ברגע שייגמרו החיתולים והבקבוקים, הכל יהיה מאחוריי, ואני מחכה לזה. אני רואה אימהות בג'ימבורי שלא מסתדרות עם ילד אחד, ואני שורדת עם שלושה, אז כנראה עשיתי משהו נכון. כולם אומרים לי כל הכבוד. אני מרגישה כמו סופרמן".

תשעה חודשים אחרי לידת התאומים, אי אפשר אפילו לנחש את זה על אייזנשטיין כשהיא יושבת, רזה כתמיד, לבושה בבגדי ספורט, וטוחנת ארוחת צהריים מלאת שמן וקלוריות בידיים עם לק אדום. אבל במקום צלמי הפפראצי והשערים שלהם הורגלה במגזינים, העולם שלה היום מורכב מחיתולים, הצגות ילדים ואתר אינטרנט שהיא מפעילה לאימהות צעירות. היא משחקת בהצגה "הדוד חוֹם בא לבקר", על פי ספר ילדים שכתבה, שתורגם גם ל־DVD מצליח עם אינספור הורדות ב־VOD, ומסתובבת איתה ברחבי הארץ.

"כשאמא מספרת שהילד שלה לוקח סירופ בזכות הדוד חום, כי יש שם שיר 'מה עושים כשחולים, לוקחים סירופ קסמים' - זה מרגש. 'הדוד חום' הפך להיות משהו שילדים חולים עליו. פעם לא הייתי עושה הצגות בקניונים, אבל היום כבר לא אכפת לי שאוכלים מול הפנים שלי פלאפל ובורקס או קוראים ברמקולים למי שהזמין המבורגר. זה חלק מהשינוי שעברתי".

נכון שהיא עדיין מדשדשת ומפלסת את דרכה בעולם הילדים, שמאוכלס בעיקר במיכל הקטנה או יובל המבולבל, אבל אייזנשטיין היא לא אחת שמתייאשת בקלות. גם כשזה קורה אצלה בבית.

"אני שמה לאריאל בכוח את ה־DVD של הדוד חום, כי אני מתלהבת מעצמי ורוצה שהוא יראה. הוא מסתכל, אומר 'אמא, זו את', וזה שורד אולי שלושים שניות לפני שהוא רוצה את יובל המבולבל. אני אומרת לו 'אריאלי, זה מאוד מעליב אותי, אבל לא משנה'. אני מחכה לרגע שהוא יהיה יותר בוגר ומבין ופחות נידי, ואז אני בטוחה שהוא יבוא איתי לכל הצגה. בינתיים לקחתי אותו להצגה של יובל המבולבל, והיה טירוף. הוא הצטלם איתו. מבחינת הילד יש רק אמא, אבא ויובלי - אין משהו אחר. אני מאוד מעריכה את יובל, גם הוא בן אדם שלא האמינו בו בהתחלה, ובסוף תראה לאן הוא הגיע".

ואם בא לי משהו אחר?

מורן אייזנשטיין נולדה בחיפה ב־1978, זה בסדר, אתם לא צריכים לחשב את הגיל. "תכתוב שאני בשנות השלושים לחיי, זה נראה לי סבבה לגמרי. אם אתה רוצה, אז גם עשרים זה בסדר".

"הייתי ילדה די חננה, קצת מעצבנת, עושה פרצופים כל הזמן. זה לא השתנה, אני עדיין מעצבנת ועושה פרצופים לבעלי. היתה לי ילדות סבבה, חשבתי שהחיים יפים ותמימים, עד שהגעתי לבית ספר ועשו לי הרבה דברים מבאסים".

החרם הראשון היה בכיתה ו', על רקע עימות בגלל פוני בשיער. בגיל 14 איבדה את אביה, שטבע בים ומת. "פתאום הבנתי שהחיים הכי לא ורודים ותמימים, שאני צריכה להיות אדון לעצמי. היו לילות שישבתי על החלון עם הסורגים וביקשתי מאלוהים שייתן לי כוחות נפשיים לשרוד. להראות לכולם - סליחה, אתן רבתן איתי על פוני? הלו, איפה אני עכשיו ואיפה אתן? מהמקום הזה בער לי הרעב להצלחה".

במצלמה התאהבה בגיל צעיר מאוד, כשאביה קנה מצלמת וידאו ביתית כדי לתעד את המשפחה והיא תמיד גנבה את הפוקוס. בגיל 15 החלה לדגמן בתצוגות אופנה בחיפה, וכשראתה את יעל בר זוהר בטלנובלה "רמת אביב ג'" ששודרה בערוץ 2, אמרה לעצמה שגם היא רוצה. "רציתי והגעתי. השתתפתי בארבעה פרקים, זה היה חלום. תחשוב - זה היה הדבר היחיד בטלוויזיה עם איזשהו גלאם באותם ימים, הייתי רואה את זה בבית, ופתאום אני שם, בסידרה, וזה לא משנה שהיה לי תפקיד קטן ומעפן. מבחינתי הגשמתי את החלום".

בתחילת המילניום תפסה אייזנשטיין את משבצת הבלונדינית הסקסית של המדינה. מרילין מונרו היתה אולי הראשונה להשתמש בתקן הבימבו כמקפצה לקריירה; פנינה רוזנבלום התחילה ככה את הקריירה אי אז בסבנטיז; אורלי ויינרמן חיקתה את מונרו בניינטיז; ואייזנשטיין כאילו המשיכה את דרכה בשנות האלפיים.

"הבלונדינית הסקסית, הבלונדינית הטיפשה, הבלונדינית עם הציצים - יש מצב שמילאתי את כל המשבצות האלה. אבל אף פעם לא הייתי טיפשה באמת. קשה להעיד על עצמך, אבל אני מודעת לעצמי, ואבר נבר הייתי טיפשה. תמימה - אולי, אבל לא טיפשה.

"כשהתחלתי הייתי ילדה חסרת ביטחון, חשבתי שכדי להגיע לכותרות אני צריכה להשתמש רק ביופי שלי. בגיל 20 לא היו לי התובנות שיש לי היום. השתמשתי במראה וזה עבד נהדר, מן הסתם. סקסיוּת ויופי עובדים, נקודה. הייתי באמת הדבר הכי חם שיש, והגוגל יעיד על זה".

פרסומת אחת של נטוויז'ן, שבה פנתה למצלמה במבט ממזרי ומחשוף עמוק ושאלה "ואם ביום שלישי לא בא לי?" עשתה כל כך הרבה רעש, שמשם נותר רק לרכוב על הגל. שערים בכל המגזינים, הזמנות לתוכניות אירוח ושלל פרסומות: למילקי על תקן הפאם־פאטאל, לנעלי BK - שם אמרה בטון מטופש "דוקטור, יש לי בי־קיי", ועוד.

אייזנשטיין הפכה לכוכבת הבלתי מעורערת של מדורי הרכילות. מערכת היחסים שניהלה עם חיים צינוביץ', שנהנה אז מהבאזז על השרוף, הפכה אותם לזוג החם במדינה. ב־2003 שיחקה בתפקיד עצמה בסידרה שיצר יגאל שילון "המופע של סטיב", והגישה את תוכנית הייעוץ לבני נוער, Y בלילה, ששודרה ב־yes. "אי אפשר היה לפתוח עיתון בלי לראות תמונה שלי, או ללכת ברחוב בלי לראות אותי על שלט חוצות. זה ריגש אותי בטירוף".

והיא שיחקה את המשחק. רקדה על הבר במסיבות, עשתה פוזות לפפראצי, ביקרה בכל השקה ופרמיירה. "בטמטומי לא ידעתי לברור, הייתי הולכת כל יום. הגעתי כדי שיראו אותי, כי זה היה כל העולם שלי, התדמית שלי ומי שאני. הייתי הבלונדינית התורנית, זו שהיא גם סקסית וגם מבלבלת את המוח מול המצלמות. ממש חייתי את זה, לא חשבתי אפילו לרגע 'הי, מה את עושה?'

"זה מה שמכרתי. הייתי מצטלמת פרובוקטיבי, וזה לא הזיז לי. בגלל שהתעסקתי רק בחיצוניות, לא היה מקום לתוכן. לא עניין אף אחד מה יש לי להגיד, כי מכרתי את עצמי, מכרתי את הגוף שלי, את הפרצוף שלי, לא מכרתי את מה שיש לי להגיד. וזה היה בסדר לגיל 24. אבל אז אתה מתבגר, ומגיעות המחשבות, ואתה אומר, די, זהו. זאת היתה תקופה מדהימה, הגשמתי את החלום שהגעתי איתו מחיפה, להיהפך למפורסמת. לא היה אחד במדינה שלא ידע מי אני. ויאללה, מספיק, עברתי הלאה".

הבעיה התחילה כשאייזנשטיין גילתה שהרבה יותר קשה לשנות תדמית מאשר להתפרסם. "בכל כתבה או אייטם כינו אותי 'הבלונדינית עם השפתיים' או 'הבלונדינית עם הציצים'. רצו אותי רק כסמל סקס, כאישה הפרובוקטיבית. היו מתקשרים אלי כל הזמן, מציעים תפקידים וכתבות ורוצים אותי טופלס. ואני רק רציתי שיעזבו אותי פאקינג בשקט. לא אהבתי את עצמי בכלל. בפנים הרגשתי עולב, לא הסכמתי לקחת שום עבודה מהסוג הזה.

"ממש ממש נמאס לי. אמרתי לעצמי, 'מה, זה כל מה שיש לך לתת? רק המראה החיצוני?' זה גרם לי לחרדות, לא יכולתי לצאת מהבית. לראות אנשים עשה לי תחושה של ריקנות. היו לי מחשבות רעות, שכולם רואים בי רק דבר מסוים, כאילו הנשמה שלי נדחקה לפינה. הייתי שבורה וגמורה מזה ברמות קשות. שיתפתי בעיקר את המשפחה, אבל לא דיברתי על זה עם יותר מדי אנשים.

"זה לא שניסיתי להיאבק, רציתי להביא דברים אחרים, וכשלא רצו, אז פשוט ויתרתי. לקחתי צעד אחורה, הפסקתי ללכת לאירועים. הייתי נוסעת להנחות ערבי קריוקי בטיזינבי כדי לשלם שכר דירה, לוקחת את ה־1,500 שקל ובורחת. זה היה כמו להתרסק למטה אחרי שהייתי בשיא התהילה. אבל לא יכולתי להיות שם יותר. זו היתה תקופה נוראית. יום אחד מצאתי את עצמי שמה מזרן וישנה במרפסת, כל כך רציתי להיות מתחת כיפת השמיים כדי שלא ארגיש לבד ואלוהים יציל אותי.

"במשך שנה ישבתי בבית ורק כתבתי: ספרי ילדים, מחזות. הייתי מוציאה מהנשמה שלי את כל האיכס שצברתי עם עצמי, כי הרגשתי בשיא השפל, בבוץ של הבוץ. כתבתי סיפור על נסיכה שבורחת מהארמון כי היא מרגישה כלואה, ובחוץ פוגשת כל מיני חיות, שהן המחשה על מה שעברתי באותה תקופה, כל חיה מלמדת אותה על משהו אחר - נתינה, אכזבה, אהבה, ועוד. זה בדיוק מה שחשתי באותו זמן, כלואה בתוך עצמי.

"חשבתי שלעולם לא אצליח לצאת מזה, אבל בסוף הצלחתי. פעם מאוד עניין אותי מה חושבים עלי, ובגלל זה נעלמתי - רציתי לשנות ולהראות שיש בי הרבה מעבר. מה שעדיין לא הבנתי אז, זה שהייתי צריכה את השינוי הזה למען עצמי, לא בגלל מה שאנשים אומרים". 

לפחות יצאת מהחוויה הזאת עם קצת כסף?

"תראה, הרווחתי יפה יחסית לילדה צעירה, יכולתי לקנות כמה בתים, אבל הייתי טיפשה ולא חסכתי, כי היו לי עיניים גדולות והייתי ילדה ורציתי לקנות שטויות. הפער בין מה שאתה מרוויח בחצי שנה אינטנסיבית לבין חצי שנה בלי עבודה הוא עצום. אם היתה לי אז החוכמה שיש לי היום, הייתי משקיעה את כל הכסף ההוא בנדל"ן. זה הדבר הכי וואו שיש. אתה קונה בית, משפץ ומוכר, ועם הרווח קונה בית קצת יותר יקר, משפץ ומוכר, וככה מגלגלים כספים".

ביי, גיא

"כשקצת הרמתי את הראש, כשעדיין הכל הרגיש לי שחור בפנים, בדיוק התחילו תוכניות הריאליטי ואף אחד לא התעניין בי יותר. התעלמות מוחלטת מקיומי. אני אתן לך דוגמה. בתקופת הזוהר הייתי כוכבת גיא פינס, לא היתה תוכנית שלא הופעתי בה, כי הייתי פרובוקטיבית וסקסית והצטלמתי בבגד ים וסיפקתי להם את הסחורה. הייתי רווקה ומעניינת.

"ופתאום, הצוות של גיא פינס עובר לידי ואפילו לא אומרים שלום. כאילו, הבלונדינית עשתה את שלה, הבלונדינית יכולה ללכת. אוקיי, אל תראיינו אותי, אבל תסתכלו עלי לפחות. זה הוריד לי עוד יותר את הביטחון העצמי. הייתי עלה נידף, זה פשוט שבר אותי. כשאתה בעולם הזוהר אתה צמא ליחס, זה חלק מהחיים שלנו, המפורסמים, ומי שיגיד שזה לא מעניין אותו ולא אכפת לו, הוא די שקרן. אם אתה לא שם, אתה לא קיים. אין עלבון יותר גדול מזה לבן אדם.

"היה לי כעס נוראי, למרות שתכלס, על מה יש לי לכעוס? היום אני אשת איש, אני לא יכולה לספק להם אותי בחוטיני ולא יכולה לספק אייטמים צהובים של 'יצאתי עם ההוא' ו'נפרדתי מההוא'. מהסתכלות בוגרת אני כבר מבינה שאני לא צריכה אותם כדי להרגיש שלמה עם עצמי. כשהם לא מסתכלים עלי באירועים זה כבר לא מזיז לי, כי יבוא יום שאעשה ריאליטי, או משהו אחר, ופתאום הם שוב יתעניינו בי.

"מן הסתם, רוב הסיכויים שאצטלם, כי אין מה לעשות, אני אוהבת את זה, אבל לפעמים אני מקווה שיהיה לי את הכוח להגיד להם 'לא בא לי'. אבל אי אפשר לבעוט בדלי".

אז בעצם ליהיא גרינר ואביבית בר־זוהר דחקו אותך החוצה?

"אני לא מרגישה שהן דחקו אותי, אני לא בתחרות איתן או עם כל אחד אחר שיצא מריאליטי. אולי יום אחד גם הם יקבלו את הכאפה כמו שאני קיבלתי. ואחריה אתה פתאום מבין, 'איזה אידיוט הייתי, מה רצתי לדבר על כל דבר?'

"אני מרחמת עליהם, כי אני כמו בוגרת ריאליטי שבתוך יום כולם הכירו אותה, ובתור מישהי שהיתה שם אני אומרת לעצמי: 'אלוהים, הם לא יודעים מה הם הולכים לעבור'. כולם עפים עליהם והם בשגעת, מרגישים על גג העולם, ואז בא ריאליטי אחר, ואתה חוטף את הבומבה של החיים שלך, וזה כואב וזה שובר את הלב ברמות. אני מרחמת עליהם מהמקום של האמא הפולנייה".

איך זה באמת שעוד לא היית בריאליטי?

"לא הגיעה ההצעה הנכונה עבורי. 'הישרדות' זה לא בשבילי, אולי רק במלון חמישה כוכבים עם ארוחת בוקר ומסאז', ומ'האח הגדול' אנשים יוצאים מחופפים, אז אני לא יודעת. אולי אם זה יהיה רק חודש. הייתי רוצה לעשות 'רוקדים עם כוכבים', כדי ללמוד לרקוד, כי אני גרועה בזה. אני צריכה איזה ריאליטי של אימהות, זה הכי מתאים למה שאני משדרת היום".

אם היית יכולה לשנות משהו אחד בעברך, מה זה היה?

"היתה לי הזדמנות ללמוד משחק בניו יורק, ולא הלכתי על זה. או אפילו ללמוד שלוש שנים משחק בארץ. אלה הדברים היחידים שאני מצטערת עליהם".

בשנים האחרונות היא שיחקה בתיאטרון, בהצגות בידור שהרימו מפיקים פרטיים: "אני פה בגלל אשתי", "אני עם אשתך גמרתי", "החשפנית", וגם במחזה שכתבה בעצמה, "או אני או הקזינו", שרץ ברחבי הארץ. תמיד לבשה על עצמה אותו טייפקאסט.

"לשחק זה החלום שלי, אבל אף אחד לא מאמין בי. לא מזמינים אותי אפילו לאודישנים, כי אף אחד לא חושב שיש בי את האיכויות והיכולות לשחק תפקיד עומק. אם מישהו היה נותן לי הזדמנות לעשות תפקיד דרמטי בטלוויזיה, אנשים היו נשארים פעורי פה. גם תפקידים קומיים.

"בחו"ל נותנים לפצצות־על לעשות תפקידים דרמטיים, וזה נראה הכי בסדר. אצלנו הראש די מקובע, ואם אתה סקסי זה אומר שאתה לא יכול לעשות תפקיד אופי דרמטי. הכל שטאנץ ושבלונות, ומה לעשות, אני לא יכולה לשנות את השיטה, אני יכולה רק לעשות את המקסימום שלי.

"במקום להתלונן ולבכות על זה שלא לוקחים אותי, אמרתי לעצמי, 'תעזבי, תיזמי לך את החיים שלך'. בגלל זה יזמתי את העסק שלי ואת הצגות הילדים. אם לא יבוא התפקיד שהייתי רוצה שיקרה, אלך לעולם הילדים בראש מורם ועם גאווה עצומה. יש לי כבר דמות בראש, ואיתה אלך עד הסוף, אתאבד על זה, לא אוותר לעצמי, כי לקום בבוקר ולא לקבל את אהבת הקהל זה סוג של מוות.

"גם היום אין לי בעיה לעשות שער סקסי במגזין ולהגיד: וואלה יש לי מה לתת, אני אמא לשלושה, ועדיין יש לי את זה. אבל את מי זה מעניין. נעלמתי כדי לחזור עם תוכן, אני לא פלקט יותר, ואם לא ירצו אותי דרך הדלת, אכנס דרך החלון. אני אגיע, לאט לאט". 

עוד 30 שנה תתגעגעי לימי הפלקט והסקסיות.

"לא, לא. אני לא מוכנה לדבר על זה שאהיה זקנה. קשה לי עם המחשבה הזאת, אז בוא נשאיר אותי עדיין צעירה ויפה ללא קמטים, וכשנגיע לעוד שלושים שנה, נדבר. כיף לי לטפח את עצמי, כיף לי שעדיין מסובבים בגללי את הראש. מה, אני אשקר ואגיד שלא אכפת לי? זה עושה לי טוב".

הבייבי הנוסף שלי

לפני שלוש שנים וחצי נישאה אייזנשטיין לינאי רטפן, עורך דין והבעלים של "כחול לבן אמנים", סוכנות לייצוג אמנים. הם מתגוררים בכפר שמריהו.

"ינאי התחיל איתי כבר לפני שנים, אבל לא שיתפתי פעולה. עד היום הוא טוען שהייתי סנובית".

האהבה ניצתה כשהיא הגיעה למשרדו לאודישן. אחרי כמה פגישות עסקיות התפתח ביניהם קשר רומנטי. לרטפן היו שני ילדים מנישואים קודמים, תינוק בן שנה וחצי וילדה בת ארבע.

"נתתי לו את הביטחון לקחת את התינוק אליו הביתה, כי הוא פחד לעשות את זה כשהיה לבד. החלפתי חיתולים, קמתי בלילה, טיפלתי בהם, סוג של גידלתי אותם. עשיתי עליהם סטאז'.

"ינאי תומך בי ומאמין בי ונותן לי חופש. הוא השקיע בהצגת הילדים שלי והיה מאחוריי כשכתבתי את הספר. כשאתה חי בבית עם בן אדם שמנהל אמנים כמו צביקה פיק, מרגול, אביהו שבת, שיר לוי, מיכל אמדורסקי ועוד, ורואה שהם עובדים ומצליחים ואתה בתקופה בלי הצלחה, אז אתה לומד איך לפרגן. ואני הייתי שיא המפרגנת, ובחיים לא היה לי עין על אף אחד". 

רק משהו קטן אחד מפריע לה. "ינאי לא מקנא לי, ולפעמים זה מטריף אותי. מדי פעם אני מנסה בכוח לגרום לו לקנא, עושה טיזינג וכזה, אבל הוא סומך עלי בעיניים עצומות. בתכלס, אני מודה על זה, כי היו לי בעבר גברים אובססיביים, קנאים ורכושנים, וזה תמיד נגמר בבלאגנים על כלום.

"תמיד הייתי נפגעת ובוכה ונשארת עם לב שבור ואהבות נכזבות. מהפח אל הפחת. היתה לי חרדת נטישה, כל קשר שנגמר היה מבחינתי סוף העולם. נמשכתי לאלה שהיו מגוננים, שדאגו לי ולקחו אותי תחת חסותם - ברור שאם ננתח את זה פסיכולוגית, זאת השלכה של הקטע שאיבדתי אבא בגיל צעיר.

"חיפשתי מישהו שישמור עלי, שאהיה הנסיכה שהוא מציל מהטירה, אבל זה חארטה. זה לא עובד ככה בחיים. כשמישהו היה מפנק אותי ונותן לי תשומת לב וגורם לי להרגיש כמו ילדה חמודה שעוטפים אותה, מייד נקשרתי אליו, וזה לא משנה אם התאמנו. רק אחר כך אתה מגלה את כל הפאקים שיש בבן אדם, ושבעצם אין ביניכם שום קשר. ואז נופלים, מקבלים מכה וממשיכים הלאה. ככה לומדים.

"ואני חטפתי יותר מהמכות של התורה. היו לי לילות קשים, בעיקר כשהתחלתי להתקרב לשלושים. כל החברות מסביב התחילו לקבל טבעות, חתונות, ילדים, ואני, כאילו, 'הלו, מה לא בסדר בי?' ויש את האגו של 'אני מורן אייזנשטיין וכל הגברים רוצים אותי, אבל אני לבד'. אני מאוד מבינה את בר (רפאלי; נ"ו) שאמרה את זה לאחרונה, כי יש קטע כזה של 'למה אני לבד? מה רע בי? זאתי כן וזאתי כן - ואני לבד?' והשעון הביולוגי מתחיל להלחיץ. היו רגעים שנשברתי ואמרתי, כנראה שאשאר לבד לנצח. כי גרתי בדירות לבד, הייתי אדון לעצמי, אהבתי את הלבד, אבל רציתי יותר שתהיה לי משפחה ושיהיו לי ילדים".

אז עכשיו את רגועה.

"יותר מזה. הילדים שינו אותי. בעבר הייתי לוקחת דברים אישית, בוכה ונכנסת לדיכאונות. היום אין יותר מקום לדיכאון בחיים שלי".

את מכונית הספורט החליפה ברכב משפחתי עם שבעה מקומות ישיבות, בשביל המשפחה המורחבת. היא מתה על "אקס פקטור" ועל "אבודים" של צופית גרנט ועל "בית הקלפים" ו"האנטומיה של גריי", ומתכוונת להתחיל בקרוב את "שובר שורות". אבל את מרבית זמנה החופשי מקדישה בשנתיים האחרונות לאתר האינטרנט אימוש (emush.co.il), שהיא מפעילה עם אחותה הגדולה טליה - אתר אימהות ולייף־סטייל, שמחזיק גם דף פייסבוק פופולרי עם קרוב ל־30 אלף עוקבים.

"אימוש התחיל מבלוג שכתבתי אחרי הלידה הראשונה. בהתחלה רק רציתי לשתף בחוויות שלי ולהראות לנשים אחרות שהן לא לבד. אנשים חושבים שמפורסמים עוברים הכל חלק, ודווקא מהמקום הזה, יש לי את הכוח להשפיע ולהגיד, אני בדיוק כמוכן, אני עוברת את אותם הדברים ומתמודדת עם אותן התחושות. זה היה נטו להוציא ולהוציא, ושייחשפו לזה כמה שיותר.

"לאט לאט הצטרפו כותבות נוספות, והתכנים התרחבו. יש לי מנהלת דף בשם ענבל ואנחנו שמות דגש על דברים שמעניינים אמא, אם יצאו שיניים, אם יש גזים, וגם לטפח ולהזכיר לאמא שהיא אישה, לגרום לה להרגיש סקסית. זה נורא משולב, יש הכל מהכל, ובגלל זה מתחברים לזה".

באתר עושה אייזנשטיין גם סרטוני תדמית לעסקים תחת הסלוגן "מורן ממליצה", סטייל ג. יפית, מפרסמת כתבות על מוצרים נבחרים ומארגנת הגרלות ושואפת לייצר לקראת הקיץ ליין בגדי ים לנשים ותינוקות - המרצ'נדייז הראשון של אימוש. "אני הולכת לעשות פרסומות סטייל ג. יפית, שבהן אמליץ על מוצרים עם הסלוגן 'מילה של אימוש זו מילה', שזה אומר שאני בדקתי ואני אומרת שזה טוב".

ואם יציעו לך מלא כסף על מוצר גרוע?

"אם תביא לי הרבה כסף אני אקח, אבל אם המוצר לא טוב לא אמליץ עליו כמורן, בחיים לא אגיד עליו 'מילה של אימוש זו מילה'. אולי זה יופיע ככתבה באתר או בפורמט אחר, אבל לא כהמלצה שלי".

לאחרונה סיכמה אייזנשטיין עם בית החולים איכילוב על חלוקת חוברת שיצרה, שתחולק לכל יולדת. "השקעתי לבד את כל הכסף, מצאתי בית דפוס וחיפשתי אנשים שיפרסמו קצת, כי זה עולה הרבה כסף להדפיס 20 אלף עותקים. כל הרופאים, האחיות והאחראים אישרו את התכנים בחוברת, וזאת גאווה גדולה. יש שם פוסטים אישיים וטקסטים על פיגמנטציה אחרי לידה, נשירת שיער, גזים, שינה - חצי תכנים שלי וחצי של אנשים אחרים. זה נעשה מכל הלב, להזכיר לכל אישה שהיא לא לבד.

"יש המון פלאיירים שמסתובבים באיכילוב על הרצפה, אבל החוברת היא הנשמה שלי. אני אעשה ביקורי פתע, כי אני רוצה לדעת שכמו שהובטח לי, החוברת שלי תקבל שם מעמד של כוכבת ותחולק לכל יולדת בשקית עם עוד כל מיני חוברות מידע".

ביקורי פתע? את יכולה להפוך שולחנות?

"כן, כן. לקח לי זמן לבנות את האני הזה שלי. פעם, אם מישהו היה עושה לי משהו, הייתי יכולה לסחוב את זה על עצמי במשך שנים - לא להגיד כלום, ולהישאר חנוקה. היום אני אומרת ועומדת על שלי, וזה כיף, כי הפכתי לבן אדם שתמיד רציתי להיות. יש עוד מה לשפר, ואני עובדת על עצמי. זה שאני אישה עצמאית מעניק לי כוח לא לפחד מכלום. גם המשפחה שלי נתנה לי ביטחון לא לפחד, והיוזמה של אימוש היא הביטחון הכלכלי שחיפשתי לאורך שנים.

"הרבה שנים לא מצאתי את הדרך שלי בחיים, כמעט כל מה שניסיתי לעשות לא צלח. היה לי נאחס מטורף, עד כדי כך שחשבתי שמישהו עשה עלי קללה, ממש ברמה הזאת. הייתי קמה בבוקר מדוכאת ושונאת את החיים שלי. היום יש לי מקור הכנסה שמספק אותי ומשפחה אוהבת, ואני הכי מאושרת שהייתי בחיי. אלה ימי הזוהר האמיתיים שלי". 

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו