לפני עשרה ימים קיימה ועדת הכלכלה של הכנסת דיון במצוקת רועי הצאן הבדואים בנגב. יוזם הדיון, ח"כ עפו אגבאריה (חד"ש), טען שלאחר ביקור בכפרים הלא מוכרים באזור גילה כי המצוקה המדוברת נובעת מצמצום שטחי המרעה, היעדר הקצאת מים בתעריף חקלאי, סגירת שווקים והטלת קנסות על הובלה בניגוד לחוק. דבריו זכו לחיזוק מיו"ר ועד מגדלי הצאן הבדואים, מוחמד אבו פרחה, שאמר כי המצב לא מעודד מחיה בכבוד, ורועה הצאן, איברהים אל־אטרש, הזהיר שהוא וחבריו יהפכו לבסוף לנטל על המדינה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אל מול דברים אלה מתקוממים ראשי רשויות בנגב וגורמים במשטרה (בתחנות באר שבע, דימונה והעיירות בנגב), שאיתם דיברנו השבוע. הם מציירים תמונה לא פשוטה, שרק הולכת ומחמירה עם השנים, ולפיה אלו הבדואים שהפכו את חיי התושבים היהודים במשולש באר שבע־דימונה־ערד - לקשים ביותר.
"מתווה פראוור", אמר לנו אחד מראשי הרשויות בנגב, "הוא רק עוד תירוץ של הבדואים, כפי שהם טוענים, לפתוח באינתיפאדה נגד הממשלה". עוד הוסיף כי "למעשה, כבר מזמן הם פתחו במיני־אינתיפאדה נגד האזרחים ונגד כל הסממנים השלטוניים. למה? כי הם מאמינים רק בכוח. סוגיית הנקמה היא דרכם, אבן יסוד בתרבות שלהם. כך הם עושים גם לגבי הקרקעות שהם טוענים לבעלות עליהן, כך הם עושים לגבי תעסוקה; לא תיתן להם את מה שהם רוצים, והם מאיימים להפוך למובטלים מקצועיים, להורים לעשרות ילדים וכדומה. זו השיטה שלהם. על הדרך הם עושים לנו את החיים קשים יותר בכל מיני שיטות, וזה רק מראה שצריך לשנות את הגישה איתם - לא עוד יד רכה".
בתחנות המשטרה בבאר שבע, בדימונה ובעיירות האזור, האחראיות לכל יישובי הבדואים הקטנים במשולש המדובר, נערמו בשנים האחרונות מאות תלונות של תושבים וגופים מוסדיים, על פגיעות בתשתיות, גניבות ויידויי אבנים על אוטובוסים ורכבים פרטיים בכבישי האזור. לכך אפשר להוסיף את תופעת דמי החסות, שאיתה נאלצים להתמודד בעלי עסקים ומפעלים, שאחרת סובלים מהצתות מכוונות, מגניבות חקלאיות שיטתיות ועוד.
"בחיים לא אשכח את הלילה ההוא, בחודש יולי השנה, כאשר חזרתי מבאר שבע לדימונה, לאחר חתונה של אחותי", סיפרה בת שבע, תושבת דימונה, על החוויה המצמררת, כהגדרתה, שעברה. באחד מעיקולי הדרך היא הבחינה בשלושה נערים, שהחלו לזרוק אבנים לעבר מכוניתה, שבה נסעה עם שלושה בני משפחה.
"זה היה מפחיד. הייתי הנהגת והייתי עייפה. ראיתי את המוות מול העיניים שלי", היא מתארת. "כמה אבנים פגעו ברכב, ולמזלי הרב לא בשמשה הקדמית ולא בחלונות. לא יודעת איזה אומץ היה לי, אבל עצרתי את הרכב בחריקת בלמים, יצאתי ממנו והלכתי לקראתם, ושאר בני המשפחה צעקו לי לחזור. זה היה מטורף, אבל אלוהים היה איתי והם ברחו משם. מאז אותו הלילה אני לא נוסעת יותר בכבישי הנגב בלילות - אני לא מוכנה לקחת יותר סיכונים".
כמו הפלשתינים
הבדואים לא אוהבים לשמוע את ההאשמות האלה. נכבד באחד הכפרים סיפר לנו על התופעה מזווית שונה לגמרי - רגועה מאוד: "בטח יחשבו שפתחנו באינתיפאדה נגד שכנינו היהודים, אבל זה לא נכון. יש לנו יחסי שכנות טובים. אם יש לנו טענות נגד המדינה ומוסדותיה, אז נתמודד מול הרשויות. שיהיה ברור - אף אחד לא החליט לצאת ולפגוע באזרחים תמימים, כחלק מהמאבק שלנו על זכויותינו על הקרקעות. שום בגין ושום פראוור לא יפתרו את הבעיה. יש לנו ויכוח קשה מאוד עם המדינה, ונכון שיחס המדינה כלפינו עבר כל גבול, אבל נפתור את זה בדיבורים, לא באלימות".
ראש מועצת רמת הנגב, שמוליק ריפמן, מסכים שיש לדבר עם הבדואים כדי להביא לפתרון מחלוקת הקרקעות. "אני קורא לראש הממשלה להזיז הצידה לחצים של פוליטיקאים", הוא אומר. "זה לא הזמן לדיבורי סרק, זה הזמן לתפוס מנהיגות ולפתור אחת ולתמיד את הבעיה הזאת".
ריפמן, בניגוד לבדואים, בטוח שמתווה פראוור הוא ההסדר הטוב ביותר שמוצע לבעיה, עד כה. "הבעיה לא נפתרת כי לבדואים אין מנהיגות אמיתית", הוא מאשים, "אף לא אחד מהם מסוגל להרים את ההסכם שהממשלה הציעה במתווה פראוור, כדי להפוך אותו לנקודת זינוק לפתרון הסוגיה".
עוד אומר ריפמן: "הבדואים מזכירים לי את ההתנהלות של הפלשתינים, שעד כה לא הגיעו להסכם שלום עם ישראל, כי תמיד הם חושבים שההסדר הבא יהיה טוב יותר מההסדר הנוכחי. החשיבה שלהם היא תמיד למה לקחת עכשיו הסכם גרוע מבחינתם, אם מחר הם יכולים לקחת הסכם טוב יותר. עם השיטה הזאת כבר עברו יותר מ־30 שנה.
"כמי שחי באזור עשרות שנים ומכיר את הבעיה על בורייה, אני חושב שהמדינה מאוד נדיבה עם הבדואים במתווה פראוור. אם הם ישכילו לקבל את הפתרון המוצע, הם רק ירוויחו. הבעיה היא שהם נשמעים לכל מיני פוליטיקאים חסרי חזון ומעוף. גרוע מכך, הם נסמכים על ערביי הצפון ועל פוליטיקאים מהשטחים".
די לטרור
ריפמן משווע לפתרון בעיית הבדואים כי לדבריו, אי פתרונה גרוע בעיקר ליהודים ופחות לבדואים. "לא נהייתי פתאום שמאלני ויפה נפש. אני מאמין שהצורך לפתור את הבעיה הוא צורך לאומי. הנגב נתפס בממשלה כמקום רחוק, ולכן כלום לא בוער לה, אבל אם לא נפתור את בעיית הבדואים, לא נוכל לפתח את הנגב".
למרות שהוא יכול להעיד על "אינתיפאדת הבדואים" - "הם פורצים, גונבים, הורסים תשתיות לאומיות, מבריחים סמים ממצרים, גונבים מחקלאים" - ריפמן מפתיע עם טוויסט בעלילה: "אני פחות מודאג מאינתיפאדה בדואית ויותר מאינתיפאדה יהודית, כי יבוא יום וליהודים יימאס מהטרור הזה והם יפנו נשק נגד הבדואים.
"אני שומע יותר ויותר יהודים שנמאס להם ושרוצים לקחת את החוק לידיים, ואני מצר על כך. אני לא יכול לעצום את עיניי ולומר שזה לא יקרה".
מנגד, שייח' בדואי מאחד הכפרים מצדיק את חששות התושבים היהודים ואומר: "אנחנו בעלי הבית של כל האדמות בנגב. היינו פה לפני המדינה, לפני הבריטים ולפני הטורקים. יש לנו טאבו על האדמות האלה - מה שנלקח מאיתנו בכוח, יוחזר לנו בכוח ובמוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו