רק אדם שהגיע לפיסגה מהנקודה הכי נמוכה, מסוגל היה לרדת חזרה לתחתית כדי לאסוף איתו מעלה, מהשפל, את אחרון האזרחים. זאת היתה גדולתו של נלסון מנדלה, נשיאה השחור הראשון של דרום אפריקה, שלא שכח אחרי שנבחר ב־1994 את האזרח הקטן. וזו גם הסיבה שלמרות טקס האשכבה הגרנדיוזי של יום שלישי, באיצטדיון הכדורגל ה"סוקר סיטי", אם בכמות ואם באיכות המשתתפים (רבבות בני אדם וכ־100 מנהיגים, כולל הנשיא האפרו־אמריקני הראשון, ברק אובאמה), עשרת ימי האבל בדרום אפריקה אחרי מותו המנהיג הפכו לשעתם הגדולה של מיליוני נלסון מנדלה קטנים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בין אם שחורים או לבנים, כולם קיבלו בירושה מ"טאטא מדיבה", כינויו של מנדלה בפי ההמונים, את כבודם האבוד. ביוהנסבורג, מהסיבה הזו, ראיתי השבוע לא פחות מאלפי אנשים מאושרים, כל אחד בדרכו.
מותו של מנדלה השיב אותי לראשונה ליבשת השחורה שבה התגוררתי במשך ארבע שנים, לפני ששבתי ארצה באוגוסט 2008. אני מודה, התרגשתי. אמנם מנדלה היה בנקודה הדרומית ביותר של היבשת, ואני כמעט בצפונית ביותר, אבל השפעתו הגיע עד למדבר שכיסה כמעט 93 אחוזים משטחי המדינה שבה התגוררתי.
מנדלה האנגלופיל לא השאיר אף אחד אדיש ביבשת הקסומה. הצוות הפרנקופוני שעימו עבדתי בשגרירות העריץ את האיש. מה הפלא? מנדלה היה סמכות מוסרית בכל אחת מ־52 מדינות היבשת. במותו גילינו כי האיש הפך לסמכות רוחנית עבור 193 המדינות החברות באו"ם. הקונצנזוס האחרון בעולם.
השבוע ביקשו כולם ליטול חלק בטקסי האשכבה האינסופיים שהיו מאז מותו בדרום אפריקה. ככה זה כשהמגע עם האיש, או אפילו רק זיכרונו, מרומם ומגביה.
אפריקה היא לא יבשת, היא דרך חיים. נכון, יש בה עוני, שחיתות, לא מעט אלימות ומחלות זיהומיות קשות, אבל יש בה גם הרבה שמחה וחוכמת חיים. בדיוק כמו למנדלה. יש ביבשת השחורה אופטימיות בשפע וגם הרבה כבוד למשפחה ולהורים. ביבשת שבה נהוג לומר כי מותו של זקן שקול לשריפה של ספרייה, ברור שהאבידה השבוע היתה ענקית. ובכל זאת, כאמור, ראיתי ביוהנסבורג רק אנשים שמחים. הכיצד?
אינלודו (בעברית, פיל), 37, עובד בסופרמרקט גדול במרכז יוהנסבורג. במהלך השבוע, הוא מספר לי, העובדים והלקוחות לא מפסיקים לשיר ולרקוד. גם הוא.
"מספיק שמשהו מתחיל וכולם מצטרפים", הוא אומר. הוא הגיע עם ארבעה מילדיו לביתו של מנדלה, בשכונת האוטון הבורגנית ביוהנסבורג, כדי לחלוק כבוד למורה הדרך שלו ושל משפחתו. אשתו נשארה בבית עם שני הילדים הקטנים, אבל היא תרקוד, תשיר ותחלוק כבוד אחרון גם שם.
אינלודו הגיע מסווטו, שם הוא מתגורר מאז ומעולם. ה"עיירות הדרום־מערביות" הוקמו בתחילת המאה ה־20 רק כדי שלאדם הלבן יהיה כוח עבודה זול ונגיש במכרות הזהב. אינלודו כבר לקח עשרות פעמים את ילדיו לראות את ביתו של מדיבה בסווטו, אבל זו הפעם הראשונה שהוא לוקח אותם לבית באזור הלבן.
"רציתי להראות לילדים שלי לאן האדם השחור הגיע. לאן מנדלה הגיע. מנדלה גם דאג להמתין לנו כדי שנצטרף אליו. הוא פרש אחרי כהונה אחת כדי לחזור להיות אדם פשוט. להבהיר לנו שכולנו שווים, למטה וגם למעלה. אם הוא הצליח - אז גם ילדיי יכולים", אומר אינלודו.
ואם תהיתם לגבי פירוש השם של אינלודו, כאמור פיל, אז הוא רק אחד מרבים מבין חבריו בדרום אפריקה שקיבל מהוריו, כנהוג, שם של בעל חיים שהם מעריצים.
אינלודו וילדיו מנופפים בדגלי דרום אפריקה ושרים. אתם לא עצובים? אני שואל. "ברור שהלב בוכה", הוא אומר. "אנחנו שרים בבית עם הילדים. הנה אתה רואה, אנחנו שרים. בשירה אנחנו חולקים את הכאב שהופך לאושר ושמחה. זו הדרך שלנו באפריקה להתמודד עם הכאב.
השותפות של האבל בריקודים ובשירה היא הדרך שלנו להתמודד עם האובדן. אבל שלא תחשוב שמה שאתה רואה זה מה שאני מרגיש", הוא אומר לי. באותו רגע, בפעם הראשונה מאז מותו של מדיבה, אני רואה דרום־אפריקני עצוב.
אחרי טקס האשכבה, באיצטדיון הכדורגל הענק בסווטו, הועברה גופתו של מנדלה לפרטוריה, ושם היא הוצגה לקהל הגדול במשך שלושה ימים עד לטקס ההלוויה המצומצם והפרטי בכפר הולדתו קונו. בכפר הולדתו הוא אמור להיקבר לצד בני משפחתו.
ניקה מדינה שלמה
אוטובוסים רבים הגיעו לארמון הנשיאות בפרטוריה מנקודות שונות ברחבי המדינה. מול קבוצה של עיתונאים מתייצבת נובאנטו משאייה, צעירה נלהבת. היא מאוד גאה בנשיא שלה. היא עשתה את כל הדרך כי היא חשה שהיא חייבת לו הרבה. היא נזכרת כיצד ב־8 במאי 1996 היא היתה תלמידת תיכון בת 16 כשמנדלה בא לביקור בקייפטאון, שם היא מתגוררת.
פתאום היא מצאה עצמה, היא מספרת, פנים אל פנים מול הנשיא גבה הקומה. "אני אוהבת אותך", היא אמרה לנשיא. "גם אני אוהב אותך", ענה לה מייד מנדלה. היא התכוונה, וגם הוא. לא פלא שהיא אהבה אותו, והוא אותה.
בפרטוריה שלשום ואתמול היו אלו הרגעים של האנשים הקטנים. אמנם עיתוני יום רביעי הוקדשו לביקורים של עשרות הנשיאים ולשריקות הבוז שספג הנשיא המכהן ג'קוב זומה, אבל זכות הדיבור עברה - כפי שמנדלה היה אוהב - לאזרחי המדינה שטרחו ובאו לפרטוריה כדי להגיד תודה.
"הוא האיש שהצליח לשחרר אותנו, לאחד אותנו, ללמד אותנו שאפשר לחיות יחד, לסלוח, לאהוב, לעבור דף. הוא אמן הדו־קיום", אני שומע שוב ושוב מהקהל הגדול שמגיע.
רעייתו השנייה של טאטא מדיבה, וויני מנדלה, מגיעה כבר ביום הראשון לאחר שהארון הועבר לפרטוריה. צעירים, חברים בדור הצעיר של מפלגת ה־ANC, אומרים לי כי גם היא שותפה. בתקופה שבה ישב בכלא היא דאגה לשמר את הלהבה שנקראת מנדלה. הוא נישא בשלישית בגיל 80. וויני מנדלה, למרות הקסם, לא נשארה איתו עד הסוף. המוות פייס ביניהם.
מנדלה נראה שליו. במותו כמו בחייו. הגופה נשקפת מבעד לארון חשוף, המוקף בארבעה חיילים. פניו נפוחות. הוא לובש חולצה אפריקנית ססגונית. צבע החולצה חום וזהב. מצבעיו המועדפים.
"מגיע לו לנוח. הוא עבד מספיק קשה", אומרת לי פליסה, עובדת ניקיון בבית ספר. כמו כל בני ארצה, פליסה מכירה כל שורה בביוגרפיה של הגיבור הלאומי של דרום אפריקה. "היא מנקה כיתות לימוד. הוא ניקה מדינה שלמה מאפרטהייד", אומר לי צעיר העומד לידה. גם הוא חש גאווה לנוכח העניין הגדול שמגלה התקשורת העולמית במותו של מדיבה.
היה צריך להיות השבוע בדרום אפריקה כדי להבין את גודל האירוע. מרחוק יש הטוענים כי ציפו ליותר. ליותר רעש, ליותר קהל. אבל זו טעות: דווקא השיגרה שבחיים לצד האבל השמח, היא ההוכחה שאולי לא רק נלסון מנדלה ניצח, אלא גם המורשת שלו.
הכל מתנהל בטבעיות, בשיגרה, בדרך שמנדלה היה רוצה. אין תעודת ביטוח לשום דבר, גם לא לדרום אפריקה, אבל דומה שמותו שיחרר פרץ שמחה, לא כעס. בינתיים, מדיניות הפיוס של מנדלה מוכיחה את עצמה.
עניים, אבל חופשיים
ראובן, צעיר חרדי, מגיע אף הוא לביתו של מנדלה בשכונת האוטון, שלשם עבר מנדלה אחרי שסיים רק קדנציה אחת כנשיא, דבר נדיר באפריקה. האם אין בעיה בין יהודים לשחורים בדרום אפריקה, אני שואל את ראובן בהתחשב בכך שמפלגת השלטון כועסת על ישראל על שיתוף הפעולה שלה עם משטר האפרטהייד בשנות ה־70 ו־ה־80?
ראובן מבקש להסביר לי כי יש הבדל גדול בין מנדלה לכל השאר: "אני באתי לחלוק כאן כבוד לאיש גדול, מנדלה. כן, יש לפעמים מתיחות בין הקהילייה היהודית לשחורה", הוא אומר לי. "אבל בזכות מנדלה הדבר הוא בסדרי גודל מאוד סבירים. ברגע שעלה לשלטון, מנדלה קרא לכולם למחוק הכל ולפתוח דף חדש. גם בפרק הזה. הוא היה איש נפלא", אומר לי ראובן. באותה מהירות שבה הוא הגיע - האיש נעלם עם הציצית והזקן.
אלי (לסלי) אדוין, 59, הגיע לדרום אפריקה השבוע מירושלים, שבה הוא מתגורר. אלי הוא ציוני נלהב שמחלק את הפטריוטיות שלו בין ישראל לדרום אפריקה. בהיסטוריה הציונית הוא מעריץ את יאיר שטרן, ואילו בדרום־אפריקנית - את נלסון מנדלה. הוא מדריך תיירים בדרום אפריקה, בטיולי ספארי, ואוהב אנשים כנים.
במבטא דרום־אפריקני כבד אלי מבהיר שהוא אינו אוהב כשמטילים ספק במורשת של מנדלה. אני מראה לו את הכותרת הראשית של ה"וושינגטון פוסט" מסוף השבוע המפקפקת במורשת מנדלה "מורשת לא מוגשמת". "זו סתם כותרת סנסציונית, איזו חוצפה מצד עיתון אמריקני", אומר לי אלי, מתקשה להסתיר כעסו.
למה, אני שואל. "תראה, יוהנסבורג היא אולי העיר שבה יש היום הכי הרבה מקרי רצח בעולם, אבל במקום השני לדעתי ניצבת לוס אנג'לס. בשני המקרים מעשי הרצח מתבצעים בגטאות שבהם חיים שחורים. לא במקומות רגילים. תראה את העיר דטרויט. האם היא לא גטו אחד גדול? צריך לתת זמן לדרום אפריקה. הכיוון נכון. תראה את הילדים, לבושים יפה. תראה את השמחה, את הכבוד. אני חייתי כאן בתור ילד. ראיתי את מצבה של האוכלוסייה השחורה. מישהו בכלל יכול להשוות?" הוא מסביר.
לאלי אדוין יש סיבה גדולה לשמוח לנוכח המחזה שהוא מגלה עם נחיתתו ביוהנסבורג השבוע. אביו אברהם, עורך דין יהודי, שהלך בינתיים לעולמו, הגן על יותר מ־3,000 שחורים חינם אין כסף. הוא לא המתין לתחילת המהומות נגד משטר האפרטהייד בסווטו כדי להבין כי לאפרטהייד אין זכות מוסרית וגם לא עתיד.
"אבי פגש את מנדלה בבית המשפט כמה פעמים. היו עוד יהודים כמו אבי שהתנגדו ונאבקו במשטר האפרטהייד, אבל גם היו עורכי דין יהודים באותם שנים שעשו לאבי את המוות בגלל מאבקו. הם אפילו דאגו להרשיע אותו ולגזול ממנו את הרישיון". אדוין, בוגר הצבא הדרום־אפריקני, אבל גם גולנצ'יק לשעבר, חש אולי כי מנדלה עשה צדק עם ארצו וגם עם אביו.
בדרך לסווטו
כאן יש לעבור אל השאלה הגדולה, שאלת המסורת. ביקרתי השבוע בסווטו. חציתי ברכב את העיר יוהנסבורג. טוענים כי מסוכן לחצות את מרכז העיר. היא דווקא נראתה שלווה ורגועה. המבנים מרשימים, בדיוק כפי שהיו בשנות ה־60. אלא שיש משהו מטעה ומדהים: רוב המבנים שוממים.
מאז עזבו החברות הגדולות איבדה הסיטי של יוהנסבורג את מרכזיותה. יוהנסבורג הפכה למרכזים רבים עם עשרות מרכזי קניות, יש הטוענים 100. חלק ניכר מהם בבעלות יהודית. בסוף הנסיעה אני ממשיך בכביש המהיר בעזרת השילוט המצוין בדרכי לסווטו. בקטעים אלה של המסע, אלמלא האוכלוסייה השחורה ומוכרות הירקות שבצידי הדרך, הייתי יכול לחשוב שאני בארה"ב. שלטי החוצות ענקיים והמכוניות יוקרתיות. פרארי אדומה ומזראטי שחורה עוקפות אותי. ביוהנסבורג מרצדס לא מרשימה איש.
אבל הכניסה לסווטו דווקא מרשימה מאוד. למקום יש נשמה. לא פלא שוויני מנדלה נשארה להתגורר פה. כאן כולם ערבים זה לזה. נכון, העניים רבים והבתים קטנים ובאוטובוס נוסעים בצפיפות ולרבים, למרות הגשם, אין נעליים, אבל לעוני שראיתי יש חיוך. כי בדרום אפריקה יודעים שיש דבר גרוע עוד יותר מלהיות עני - וזה לא להיות חופשי.
כאשר נלסון מנדלה שוחרר מהכלא בפברואר 1990 הוא הביא עימו תפיסת עולם של סליחה ופיוס לאומי עבור אומה שזה עתה השתחררה מהשלטון הלבן. ודאי שהעבודה עוד רבה, אבל מנדלה הצליח להעביר את דרום אפריקה מאומה מוחרמת להיות חברה שוות־זכויות בקהילייה הבינלאומית. השבוע דרום אפריקה הפכה לרגע לבירת העולם.
ביום ראשון ייקבר מנדלה, כאמור בכפר הולדתו קונו. שדה התעופה הקרוב ביותר נמצא מחצית השעה נסיעה ממנה, במיטטה. הכביש N2 המחבר למקום נסגר לתנועה על ידי כוחות משטרה כבר ביום שלישי. הצבא השתלט על בית החולים האזורי. "אנחנו מוכנים לארח את העולם בחצר האחורית שלנו", אומר ראש העיר הקטנה, שבה 40 אלף התושבים. תושבי המקום גאים שהנשיא שלהם ביקש להיקבר במקום קטן ולא ביוהנסבורג.
באפריקה מאמינים כי המת מצטרף לאבותיו. הפשרה שנמצאה היא שנלסון מנדלה ייקבר לצד משפחתו, אבל המורשת והרוח של מנדלה יישארו עם בני עמו. ולכן, הם אומרים, בדרום אפריקה האבלים חוגגים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו