לקרוע את המסכה מעל פניהם של הפלשתינים

הממשלה מתנהלת בהוויה של קרוסלה, סחרחרת. מה שהובטח לא מתקיים. מה שמוחלט לא הובטח.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

יאיר לפיד ונפתלי בנט לא יפרשו מהממשלה, בעיקר מפני שיש להם ממלאי מקום. שחקני ספסל ממתינים לתורם להיכנס במקומם.

המאבק בינם לבין עצמם הוא שיבוש חמור במערכות החיים הציבוריים. שהרי הממשלה הבטיחה בראשית דרכה לכונן שוויון בנטל הגיוס לצה"ל ולקיים את זכויות ילדיהם של זוגות חד־מיניים ולשנות את פניה של הרבנות הראשית. 

אך לפי שעה הכל צולע, מט ליפול.

הכל מתחיל ונגמר במשא ומתן המדיני. כבנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון, גם אני סבור כי אבו מאזן אינו רוצה ואינו יכול לחתום על הסכם מדיני עם ישראל.

אם נתניהו אכן מנתח כך את פני הדברים - כי אז דווקא בשל רצונו למנוע את המצור המדיני על ישראל במדינות המערב, עליו ליטול על עצמו סיכון ולשחק פוקר מדיני נועז מול הפלשתינים.

אדרבה, יגיע להסכם מקדים עם ארצות הברית באשר לתנאים, ויגלה גמישות ונכונות לוויתורים לפלשתינים. רק כך תיחשף האמת, שאבו מאזן אינו שואף להגיע לשום הסכם; שהמצב הנוכחי נוח לו מכל - הוא הקורבן, הוא האהוד, מעמד ישראל במערב בבעיה הולכת וגוברת, ודבר אינו קורה.

רק אם בנימין נתניהו יציע לאבו מאזן הסדר ביניים אשר יקים עליו את הימין בליכוד ובישראל ביתנו ובבית היהודי - אפשר יהיה לקרוע את המסכה מעל פניה של הרשות הפלשתינית. הדבר יחזיר את היציבות לשורות הממשלה, אף שזה אינו היעד העיקרי.

אך אם תהיה הפתעה לטוב ואבו מאזן אכן ייאות - והעניין הזה הוא תיאורטי בעיקרו - כי אז הסדר מדיני היסטורי שווה עריכת בחירות חדשות והיערכות מפלגתית שונה. זה הפיקדון שכדאי להפקיד בידי ג'ון קרי כנייר לקמוס לכוונותיה של רמאללה.

מסרון מסגיר

אחת לשנה מזמין המיליארדר חיים סבן קבוצה של אמריקנים וישראלים ומארחם לסימפוזיון הנושא את שמו. הם מתחייבים לשמור בסוד את פרטי הדיונים. בסדר גמור. אך החכם באדם כבר הזהיר בספרו קהלת כי "עוף השמיים יוליך את הקול". את הכל. גם מעבר לאוקיינוס, לישראל.

בערב שבת התיישבה חבורת סבן בבית המלון, וראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין תקף בחריפות חריגה את אהוד אולמרט בטענה שדבריו בעניין היערכות ישראל נגד הגרעין האיראני הם בבחינת פגיעה בביטחון המדינה. הנוכחים הבחינו כמעט ברשפי אש בעיניו של ידלין כאשר טען כי לא יעלה על הדעת לדרוש שהמדינה לא תבנה אופציה צבאית אמינה נוכח איום כה חמור.

כזכור, ידלין העמיד לפני יותר משבועיים את בימת המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב לרשות אולמרט. מתחתי עליו ביקורת. שום אקדמיה בעולם לא היתה מעניקה צ'ופר כזה לנאשם בקבלת שוחד. מראש הצעתי אז לידלין להגיב לביקורתי, והתעלם.  עתה, במסגרת הדיון הסגור בפורום סבן, הוא גם תמה שאולמרט ניצל את בימתו לפולמוס פוליטי. במבוכתו השיב אולמרט בטרוניה: "באת כדי לרדת עלי". תקיפותו של ידלין הרשימה את שותפי הסוד למרות שלקראת סיום המפגש הלוהט ריכך את המתח האישי כלפי ראש הממשלה לשעבר.

השבוע ביקשתי מידלין פרטים על ביקורתו כלפי אולמרט בפורום סבן וקיבלתי מסרון מפתיע, חידתי, שמצריך פענוח. הוא סירב להתייחס לתוכן הדברים אך הוסיף: "אני, כידוע לך, מתון בדבריי ואיני נזקק למילים חריפות. מרגלית - איזה איש קטן, טוב שלא ענינו לו. למסרון זה תגיב - האינפורמציה שקיבלת היתה משיחה (פרטית? - ד"מ). דעותיי המקצועיות ידועות לך לרבות החשיבות שתהיה אופציה צבאית אמינה".

מה הבלבול הזה? ובכן, ידלין שיגר את פנייתי אליו ליועץ סתרים מטעמו, שכתב לו תשובה. ידלין שלח אלי בטעות את המסרון שכתב לו יועצו בלי למחוק את ההערות האישיות נגדי. השבתי לו: "נדהמתי, עם מי התייעצת?"

עברנו ממסרונים לשיחה. לדבריו, נועץ באיש תקשורת (קל לשער מי הוא). מדובר כנראה ביועץ סדרתי. מפני שהשתמש בלשון "אנחנו" - הוא וידלין - גם בהתייחסו לפנייה לפני שבועיים בנושא נאומו של אולמרט, שעליה הם לא ענו (פרפראזה למשפט מהדהד של מיגל סרוואנטס מחבר "דון קישוט דה לה מאנשה": אמור לי מי יועצך - ואומר לך מי אתה).

ידלין טעה לפני שבועיים בהעמידו את בימת המכון לנאשם בפלילים. הפעם, בביקורתו המהותית על אולמרט - הצדק עימו. דברי אלוהים חיים.

חיפשו את האישה

הבוקר מתקיים כנס השמאל הישראלי בהשתתפות יצחק (בוז'י) הרצוג, זהבה גלאון, אחמד טיבי, אברהם בורג, ד"ר דב חנין, רוב ח"כי העבודה והתנועה ומרצ, ושני כותבים ב"הארץ". הוזמנה גם הח"כית לשעבר (עבודה־עצמאות) ד"ר עינת וילף, שמיהרה לחזור ממסע הסברה למען ישראל בארה"ב. אבל אז הודיע לה רכז הכנס, יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו", שאמנם הזמינו אותה, אבל לא יניחו לה לדבר. 

וילף הצטיינה כח"כית (למשל, במאבק נגד הפירמידות). היא דוקטור למדע המדינה מקיימברידג'. תומכת בפתרון של שתי מדינות לשני עמים - אבל מתנגדת לגורמים בשמאל המעודדים את בידוד ישראל בעולם. אם השמאל עוזר להחרים את ישראל, טענה, הוא לעולם לא יחזור לשלטון. ככזאת, היא חברה בארגון שהקים הפרופסור ג'ראלד שטיינברג ומשתתפים בו נשואי פנים כסניגורה הגדול של ישראל המשפטן פרופסור אלן דרשוביץ וזוכה פרס נובל הסופר אלי ויזל -NGO Monitor.

כפי ששלום עכשיו מקיימת מעקב אחרי חריגות בנייה בהתנחלויות - כך עמותה זו בודקת אם ארגוני זכויות אדם סוטים מתפקידם כדי לעשות נפשות בעולם לבידודה של ישראל. שתי הפעולות המנוגדות של אופנהיימר ושל וילף סבירות בכל דמוקרטיה.

ברור שאילו השמאל הזמין לדיון את דרשוביץ (שלשום אירחוהו ציפי לבני והשופט אליקים רובינשטיין במכון ללימודי ביטחון לאומי) או את ויזל, לא היה מעז לבטל את הופעתם. אבל וילף? מארגני כנס השמאל, שרוממות הדמוקרטיה בפיהם, חשים שסתימת פיה תעורר אדווה בלבד.

רק שהרצוג מקדים לקרוא עיתונים ומכיר את המסופר כאן. במקומו הייתי מודיע לשמאל שאינו מסוגל לשמוע מילה להגנת ישראל כי אם וילף מוחרמת - גם הוא נשאר בבית הקפה השכונתי. לטובת חופש הביטוי, למען מפלגת העבודה.

דרושה חקירה מהירה

יום אחד לפני כמה שנים פורסמה ב"מעריב" הדיבה של המדינה. דיבה לדורותיה. נכתב בה כי בכיר בבית המשפט העליון נכרך בפושעים מהגליל התחתון. הידיעה היתה נוראה. בגלל השם הרע שהוציאה לשלטון החוק. מייד נכנסו המשטרה והיועץ המשפטי כראוי לנוהל חירום. הם עמלו בשישי־שבת, לא הותירו אבן על אבן, ובתוך זמן קצרצר הפריכו את ההבל.

כך צריך לפעול גם נוכח טענתו של סגן המנכ"ל במשרד מבקר המדינה שמואל יונס, שלפיה הבוס יוסי שפירא נהג שלא כשורה בעניינים הקשורים במכרז לעבודות בנייה. אין להדיח את יונס מטיפול בנושא. אין להתמיד בחילופי האשמות (מאז נובמבר) בתוך משרד המבקר. שכן תהיה המסקנה הפנימית אשר תהיה - תמיד יהיה צד מאוכזב שלא יאמין בטוהר הבדיקה.

לכן ראוי לנהוג כמו בדיבה הזכורה לרע ב"מעריב". להעביר את החקירה לבדיקה מהירה מטעם צוות מיומן של המשטרה בפיקוח פרקליטות המדינה. כדי שהאמת תתבהר באורח מוחלט ופרטני לכאן או לכאן - ועטרת טוהר המידות של מבקר המדינה תוחזר לתור הזהב בימי מיכה לינדנשטראוס ויעקב בורובסקי.

עוד ארוכה הדרך

כמאתיים לשעברים, שמילאו תפקידים מרכזיים במערכות ישראל, חתמו על מכתב הקורא לטהר את שמו של הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר מהכשלים במלחמת יום הכיפורים. הכישלון דבק בו במסקנות ועדת החקירה המשפטית־ממלכתית בראשות נשיא העליון שמעון אגרנט. יוזם המכתב אריה קרן משוכנע כי הממשלה יכולה להחליט על כך כהרף עין. זה שובה לב, מי אינו רוצה לשקם את דמותו של דדו קר הרוח והאמיץ? רק שלהערכת המומחה לוועדות חקירה ד"ר דורי קלגסבלד ערכה של החלטה כזאת כקליפת השום. לא רק מפני שיש הסבורים כי קביעת אגרנט וחבריו שרירה וקיימת ותקפה (כמו יעקב חסדאי), אלא מפני שביטולה יכול להיעשות רק ע"י ועדה בעלת סמכות משפטית זהה, ולא בהצבעת פוליטיקאים.

על אירוע דומה התהפכה הארץ לפני יובל שנים. ועדת חקירה בראשות נשיא העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל הראשון יעקב דורי דנה בשערוריית עסק הביש במצרים ולא ניקתה את שר הביטחון פנחס לבון מאחריות. לאחר שנים ביקש לבון מדוד בן־גוריון טיהור - וראש הממשלה השיב כי במדינה מתוקנת פוליטיקאים אינם חורצי דין. כדי להיטהר יש להקים ועדה משפטית. כאשר השרים נטו להיענות ללבון - בן־גוריון התפטר כדי לנהל מאבק למען שלטון החוק.

כך גם טיהורו של דדו אינו יכול להיעשות בחותמת הגומי של הממשלה. אם יוזמי המכתב מתכוונים ברצינות, עליהם לבקש הקמת ועדה משפטית טרייה לבדוק אם נתגלו עובדות חדשות המאפשרות להאפיל על אגרנט ועמיתיו. ארוכה הדרך לזיכוי ההיסטורי, אך אין אחרת.

האמת הפנימית גברה

לא הנחתי מידי את 912 העמודים (כולל הערות שוליים) שנדרשו לפרופ' דן לאור כדי לתאר את 60 שנותיו של גאון השירה נתן אלתרמן.

"נתן החכם", כפי שכינהו שמעון פרס, אינו סיפור חיים. הוא סיפורי חיים בלשון רבים. "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים" ו"חגיגת קיץ" והתרגומים לתיאטרון ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" והתרומה למחזאות ב"פונדק הרוחות" וב"כנרת כנרת" ולבידור, והקשר הציוני־לאומי ב"טור השביעי", ששני שיאיו יזהרו לעד ב"מגש הכסף" וב"נאום תשובה לרב חובל איטלקי". לקרוא ולהתגעגע.

כל פרק בחייו הוא דרמה: הימנעותו מלצאת את הארץ מאז 1937 לבד מפעם אחת, עת נשקפה סכנה לנפש בתו תרצה האהובה עליו מכל, ששהתה בניו יורק בשנות ה־60; ושתי נשותיו - רחל מרכוס וצילה בינדר - שידעו האחת על האחרת. עליהן אמר מי שהיה צילו המשורר יעקב אורלנד כי "אחת אשת חוקו, ואחת אשת חיקו".

למי מהן כתב במלאות לו 27 את "כוכבים בחוץ" שהיו למהפכה שירית בארץ? למי הקדיש בליבו את השורות המטריפות "כי סערת עליי לנצח אנגנך,/ שווא חומה אצור לך שווא אציב דלתיים./ תשוקתי אלייך, ואליי גנך/ ואליי גופי סחרחר אובד ידיים?" מי האישה שלעולם יחשוק בה ולעולם לא ישיגה לעצמו אלא בנפלו שדוד? לשתיים שחיו עימו? או דווקא לשתיים (הניה זיסלה ועבריה שושני) שדחו אותו? 

נחוצה יריעה ארוכה לדון באלתרמן כפי שהשתקף אצל לאור. הנה אבן אחת בפסיפס: אלתרמן לחם בשצף־קצף באצ"ל ובלח"י. אך ביום שבו המיתו עצמם עולי הגרדום משה ברזני ומאיר פיינשטיין בכלא ירושלים כתב עליהם ביושרתו שיר תהילה, שכמותו לא ראה אור בביטאוני המחתרת. האמת הפנימית שלו גברה על כל דבר.

זה אינו הסיפור החשוב בביוגרפיה. רק שהוא מצביע על אותה יושרה: מלאו 19 שנים להקמת המדינה. אלתרמן, שכמעט לא יצא מארבע האמות של רחוב דיזנגוף וסביבותיו בתל אביב, התאהב ביהודה ובשומרון. הוא הצטרף בעזוז לתנועה למען ארץ־ישראל־השלמה. עם האנשים אשר היו יעד לחיציו החודרניים בשנות המדינה־בדרך. נגד האנשים שהלכו עימו כברת דרך ארוכה. לא עשה חשבון.

 היו צריכים לנסוע

שמעון פרס ובנימין נתניהו צריכים היו לנסוע לטקס האשכבה של נלסון מנדלה. עם שכפ"צים, במכונית משוריינת משותפת, תוך נטילת סיכון ובתיאום עם המשטרה המקומית. אז מה אם לא אהבו אותם בדרום אפריקה?

המצרים לא רצו שמנחם בגין יגיע להלווייתו של אנואר סאדאת. אבל דווקא בגלל הסיבות שהם לא רצו - הוא רצה, וצעד אחרי הארון.

בהיעדר סידורי ביטחון עדיף היה שיגיעו לדרום אפריקה ויישארו במלון. אם חלה פרס - היה נותר במיטתו. הפעם שגו דווקא מפני שנשארו בבית. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו