החתונה בניו יורק

לפני חודש קיבלנו אני ואשתי הזמנה לחתונה. קרוב משפחה של אשתי, אלמוני בשם ג'ונתן, מתחתן עם בחירת ליבו האלמונית לא פחות, קרוליין. שני אנשים שמעולם לא פגשתי או ראיתי החליטו מרצונם החופשי למסד את היחסים ביניהם, ולמרבה הצער, האירוע מתרחש בניו יורק.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

התעלמתי מההזמנה, כמו שאני נוהג להתעלם מהרבה אירועים שלא יושבים לי טוב בלו״ז, והמשכתי בחיי. אבל אחרי כמה ימים אשתי התקילה אותי, ובשעה שהתקנתי תנור באמבטיה זרקה לי ש"צריך לשוחח על העניין הזה של החתונה". הקשבתי לה. "אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות מאמץ ולהגיע לאירוע הזה. בכל זאת, לא בכל יום מתחתן קרוב משפחה שלי", אמרה הגברת הראשונה. "ניסע לשבוע, גם נצא לחופשה קצרה, גם נפגוש את המשפחה וגם נשמח חתן וכלה".

הרעיון מצא חן בעיניי. אף פעם לא הייתי בחתונה בחו"ל, וממה שראיתי בסרטים זה נראה מדליק. מנגינת "הסנדק" מקבלת את פני האורחים, אנשים מכובדים בחליפות עושים מינגלינג, הקוקטייל שלפני, המכונית עם השלט "Just Married" שאחרי, וקופסאות הפח שקשורות לטמבון ומתרחקות לכיוון ירח הדבש ברעש חינני. זו נראתה לי חוויה מרעננת, בטח לעומת עשרות החתונות שהלכתי אליהן בארץ, שהאטרקציה המרכזית בהן היתה תמונת מגנט של החתן והכלה.

כבר הלכתי למחסן להביא את המזוודה, אבל אז קלטתי שהחוויה המרנינה הזאת כרוכה בכרטיסי טיסה, מלון, אוכל, תחבורה, מתנה לזוג ועוד הוצאות שמסתכמות בהרבה מאוד כסף, שכרגע אנחנו מייעדים לו שימוש אחר לגמרי. תשלום חשבונות, למשל. בתוך דקות רעיון החתונה איבד לגמרי את קסמו בעיניי. עכשיו הייתי צריך להוריד את הגברת מהעץ.

אמרתי לה שזה גדול עלינו. שזה יקר. שאני בכלל לא מכיר את הבחור. שזו לא המשפחה שלי. בלי ממש להתכוון, התפלק לי שאולי היא תיסע לבד. בדרך כלל התגובה שלה לרעיון כזה היא "אם אתה לא בא אני לא נוסעת", אבל הפעם היא הפתיעה עם "אז אני אסע לבד". כשחזרה אלי הנשימה היא הסבירה ש"זו בטח תהיה חתונה ענקית, וזאת הזדמנות חד־פעמית לפגוש את כל המשפחה". הכרזת העצמאות החד־צדדית שלה היכתה אותי בתדהמה כה קשה, שלמרות שהמוח שלי ניסה להתנגד, הפה חטף שיתוק ולא הצליח להוציא מילה אחת של התנגדות.

בימים שבאו אחר כך ניסיתי להתחקות אחרי הקשר המשפחתי לאותו ג'ונתן, שבזכותו האוברדראפט שלי עומד לגדול. "סליחה שאני אומר את זה", התנצלתי בפניה, "אבל אני לא זוכר שאי פעם צילצלנו אליו, או שלחנו שנה טובה. גם הוא לא הראה סימני חיים". תכלס, הבחור מניו יורק לא התקשר להגיד מזל טוב בשום אירוע חגיגי. לא כשהגדולה התגייסה, לא כשהקטנה נולדה ולא כשערפאת מת. עברתי על רשימת הצ'קים מהבת מצווה לפני שלוש שנים, ושמו לא הופיע. האיש נפקד גם מהעץ הסבוך של עבודת השורשים.

בקיצור, הבנאדם הוא פיקציה, קבעתי בפסקנות. "ג'ונתן שייך לפלג חשוב מאוד במשפחה", אמרה אשתי. "יש לי מהם זיכרונות נעימים מהילדות, וחשוב לי לחזור ולהדק איתם קשרים. הם אנשים נחמדים מאוד, מבוססים, ובעיקר מקושרים".

אולי בכל זאת יש בהם משהו, חשבתי לעצמי. שידורי התעמולה נמשכו. "הכלה בכירה בוול־סטריט, והדוד מצד אמא שלי הוא מפיק בברודוויי והיה קשור איכשהו למונטי פייטון". לפתע הרגשתי שהגישה שלי משתנה מקצה לקצה והורמון הפרגון שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות. בדמיוני ראיתי איך רעייתי מנצלת את שלושת ימי המשתה להידוק הקשרים הבינלאומיים שלנו, משתלבת נפלא בארוחת הערב שלפני החופה עם החבר'ה מוול־סטריט, שותה תה עם הדוד המפיק באולם הנשפים של ה"וולדורף אסטוריה", ואולי אולי זורקת לו גם איזו מילה טובה עלי. "סעי בכיף, אהובתי", חייכתי אליה והתיישבתי לחפש לה מלון באינטרנט.

בלילה לא נרדמתי. המחשבה שג'ונתן וקרוליין לא יזכו לפגוש אותי, ובייחוד לא המפיק ההוליוודי, הדירה שינה מעיניי. הרגשתי שאני צריך לעשות למענם יותר. למחרת נסעתי לרחוב בן יהודה בתל אביב, ובחנות היודאיקה קניתי לחתן כיפה יקרה נושאת רקמה של ירושלים, עבודת יד. לכלה פירגנתי הינומה מהודרת. ביקשתי לרקום עליהן את המילים "ג'ונתן וקרוליין" וגם את "לשנה הבאה בירושלים", ונתתי את המארז היהודי לאשתי. בשלוש בבוקר ליוויתי אותה לשדה התעופה וחזרתי הביתה עייף אך מרוצה.

השבוע בלעדיה לא היה קל. טיפלתי ללא לאות בבנות והשתלמתי בהשכמות, ארוחות עשר, הסעות לחוגים, גיהוץ מדים ושימוש במסרק סמיך (כי דווקא בשבוע הזה גילו בבית הספר כינים). במקביל ביליתי גם שעות ארוכות בסופר ובסידורים. זמן יקר שבא על חשבון העבודה במשרד, אבל ידעתי שאני נשכב על הגדר למען חידוש הקשר עם המשפחה, קשר שיוביל לעתיד טוב יותר. עם אשתי לא יצא לי לדבר, כי בכל פעם שהתקשרתי זה נפל לה לא טוב.

כשהיא חזרה לארץ התברר שהציפיות שלנו היו מעט מוגזמות. המשפחה "המבוססת" הסתפקה בטקס צנוע, שלא לומר סגפני, בבית הכנסת בקווינס. לפי התיאורים, זה היה סוג של הרמת כוסית, שבה נכחו כמה דודים מבולבלים וכמה קשישות חביבות. היה דג מלוח, כמה קרקרים, כוסות יין מפלסטיק, פרעצל ומבחר מצומצם של גבינות. הרב אמר כמה מילים, וכל האירוע כולו נמשך 45 דקות ולא השאיר הרבה זמן להידוק הקשרים. הדוד מברודוויי לא הגיע (כנראה היה עסוק באיחוד של מונטי פייטון), והתברר שהמשפחה של הכלה מוול־סטריט לא כל כך בקשר איתה. לא היתה תזמורת ולא היו צעירים, יען כי החבר'ה המגניבים הוזמנו למסיבה פרועה שבוע אחרי. אפילו שבת חתן לא היתה. בקיצור, יום זיכרון.

״המפגש הזה די דיכדך אותי", הודתה אשתי, "ומכיוון שהתפנו לי שלושה ימים, ובגלל הדיכאון והקור, הלכתי חזק על קניות". איך יכולתי לשכוח, הירהרתי, הרי זה זמן הסיילים בניו יורק. "תראה איזה יופי של סוודר קניתי לך, אני בטוחה שתאהב את זה".

וזה, ידידיי, כל הסיפור. ג'ונתן וקרוליין התחתנו, וכל מה שאני קיבלתי זה את הסוודר אנגורה הזה.

yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו