כך מצילים חיים כשהבלמים אובדים

זיהוי סוג הכשל

השלב הראשון הוא להבין אם יש דעיכה ביכולת הבלמים (בעקבות התחממות), או אובדן מוחלט של יכולת הבלימה (בעקבות תקלה טכנית)

ערנות לכל שינוי

היה ערני לכל ירידה בעוצמת הבלימה או לתחושה "ספוגית" בדוושת הבלם, ועצור מייד בצד אם הרגשת בכך

לא לשכוח את בלם היד

אם לחיצה על דוושת הבלם אינה מניבה בלימה כלל, נסה להשתמש בבלם היד לעצירה. יש לבצע פעולה זו בעדינות, ולזכור כי כוח הבלימה של בלם היד חזק פחות מזה של דוושת הבלם

להוריד הילוך

נסה לשלב להילוך נמוך יותר ולהשתמש בו לצורך האטה של הרכב

להאט בעזרת חיכוך

אם הרכב עדיין מהיר מדי, יש לחפש משהו בסביבה שבו אפשר להתחכך ולהאט את הרכב, כגון גדר הפרדה, או לחפש דרך מילוט בטוחה כגון שדה פתוח. מדובר בתמרון לא פשוט שעלול להיות מסוכן, ולכן מדובר במוצא אחרון. צריך לזכור: אף שייגרם נזק לרכב – זה רק כסף

שילת דגנית נחום ידעה היטב שהיא עומדת למות. הבלמים של הרכב שלה לא פעלו, והוא רק האיץ והאיץ: 120 קמ"ש, 130, 140. תוך כדי הדהירה היא עוד התכוונה להתקשר לילדיה, אולי בשביל שיחה אחרונה לפני התאונה הבלתי נמנעת - אלא שמתנדבי משטרת התנועה, ששוחחו איתה לאורך כל הדרך, לא התכוונו להניח לזה לקרות.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

*   *   *

אנשים טובים באמצע הדרך

יום שלישי, שעה 22:00 • שילת דגנית נחום, שנסעה בכביש 6, איבדה את הבלמים והתקשרה למוקד 100 • מתנדב משטרת התנועה, שנסע לפניה, שמר על קור רוח ופקד: "תכבי מנוע ואני אבלום אותך" • היא צייתה לו - ונשארה בחיים

הסיפור הבלתי ייאמן הזה, שבאותה מידה היה יכול להילקח מסרט אקשן, התרחש בליל שלישי השבוע. שילת, אם לארבעה מאשקלון, נסעה בכביש 6 בדרך חזרה מעבודתה. בשלב מסוים גילתה, לזוועתה, כי איבדה את בלמי הרכב. "מהרגע שלא היו לי בלמים, ראיתי את המוות שלי מול העיניים", היא משחזרת, "הרגשתי שעוד רגע אני מתעלפת על ההגה". 

היא התקשרה למוקד 100 של המשטרה, והשיחה הועברה לאגף התנועה. מייד יצר איתה קשר מתנדב - ואולי היה לה מזל שדווקא הוא וחברו היו בצידו האחר של הקו.

"היינו בסיור בכביש 5, כשקיבלנו בקשר הודעה על האירוע", סיפר ירון גנור, מתנדב משטרת התנועה שהחל לדבר עם שילת, "יצאנו מייד לכביש 6 וניסינו לאתר את הרכב. תוך כדי כך התקשרנו לנהגת המבוהלת. כשפרק זמן קצר ביותר לפנינו, הנחיתי אותה למקום הנכון ובזמן הנכון".

אבל מה שנשמע יחסית לקוני לאחר מעשה, הצטייר בזמן אמת כמו התגלמות הפחד והייאוש. גנור ושותפו, שלמה הלוי, היו לא רחוקים ממיקומה של הנהגת. הם חיכו לה במחלף באקה אל־גרבייה והדריכו אותה לאורך כל הנסיעה עד למפגש. בהקלטה של חילופי הדברים ביניהם (ראו מסגרת של עיקרי השיחה), נשמע גנור מבקש משילת להפעיל את איתות החירום. הניידת נסעה לפניה, ובשלב מסוים, כשהגיעו לעלייה בכביש, ביקש ממנה גנור לכבות את המנוע. שילת, כך עולה מההקלטות, סירבה מחשש שתתנגש במכוניתם של השוטרים - אבל גנור, שהרגיע אותה, התעקש שתעשה בדיוק את זה כדי לבלום את רכבה. וכך נשמעים הרגעים המצמררים בהקלטה:

גנור: "אני רוצה שתכבי את האוטו, אוקיי? אני אהיה במהירות שלך בדיוק, ואני אבלום אותך. הבנת?"

שילת: "מה פתאום!"

גנור: "כביש 6 עומד להיגמר. את חייבת לסמוך עלי. כשאני אגיד לך, את תכבי את האוטו ותישארי אחריי. אני לא יכול להוציא אותך מפה עם תאונה. לא במשמרת שלי!"

בסופו של דבר, שילת צייתה, התנגשה בניידת שנסעה לפניה - והאסון נמנע. "הרגשתי שקיבלתי את חיי במתנה", אומרת שילת, "לפני שלוש שנים יצאתי ממחלת הסרטן, והשבוע ניצלו חיי בשנית. אלוהים החזיר את אמא במתנה", היא אומרת ומחבקת את ילדיה.

ראש אגף התנועה, ניצב משה אדרי, שיבח את התנהלותם של גנור ושותפו בזמן אמת. "אני לא מרגיש גיבור כלל", אומר גנור, "גם אני וגם השותף שלי לא חששנו כי לא היה לנו זמן לחשוש. לא פחדנו על עצמנו. היה ברור לנו שזה יסתיים כך. מבחינתנו, לא היתה אף אופציה אחרת".

 את הסוף הטוב של התקרית אפשר לשמוע בהקלטה. "די, די, הכל בסדר", אומר גנור לשילת, שיצאה מהרכב בבכי, "נראה לך שהייתי נותן שיקרה לך משהו במשמרת שלי? די, זה נגמר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו