הדקו חגורות, החזיקו חזק, ואל תגידו שלא הזהירו אתכם. שלושת הסרטים עטורי הפרסים שבהם נעסוק השבוע מכילים רגשות סוערים, יצרים בלתי נשלטים, ושפע של סצנות מין גרפיות. אף אחד מהשלושה אינו נעים או קל לצפייה, וההתמודדות איתם צפויה להתיש לכם את הנשמה ולהכניס אתכם לדיכאון. עם זאת, מן הראוי לציין שכל אחד מהם גם מציע כמות מכובדת של איכות, עניין וחומר למחשבה. ואם אתם אוהבים את הקולנוע שלכם נועז, קיצוני, פרובוקטיבי וחסר מעצורים, זהו בדיוק הרגע שבו אתם אמורים להתחיל לחכך ידיים בהנאה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מסענו מתחיל ב"שש פעמים", המוצלח מבין השלושה. סרט הביכורים המטלטל של יונתן גורפינקל (בנו של צלם הקולנוע הוותיק דוד גורפינקל), שגרף שלל פרסים בפסטיבל חיפה ב־2012, מביא את סיפורה של גילי (זוכת פרס אופיר סיון לוי, בהופעה הרואית) - תלמידת תיכון חסרת ביטחון ואמצעים מהרצליה שמשתמשת בגופה ובמיניות שלה כדי להתחבב על חבריה לשכבה. לרוע מזלה של גילי, התוכנית שלה לשיפור מעמדה החברתי יוצאת משליטה באופן כמעט מיידי, ועד מהרה היא מוצאת את עצמה אבודה, מבולבלת ומושפלת בתוך ים של זכרים צעירים, שמנצלים אותה, משפילים אותה ורומסים אותה בקלות בלתי נסבלת.
סרטו של גורפינקל התעכב יותר משנה בדרכו לאולמות, אך צאתו כעת, בצל פרשת "הזמר המפורסם", רק מוסיפה לרלוונטיות, לחשיבות ולעוצמה שלו. בעזרת תסריט מהודק ומדויק שעליו חתומה רונה סגל, גורפינקל ושחקניו הצעירים מגישים יצירה חשופה ואותנטית שהיא מעין רימייק ישראלי ל"Kids", סרטו המונומנטלי של הבמאי לארי קלארק מ־1995. העברית שמושמת בפי הדמויות קולחת ודיבורית, הדמויות משורטטות בבהירות ובחדות, והאירועים הקשים שגילי חווה מוצגים באופן ריאליסטי, אפקטיבי ואנטי־סקסי שיקשה עליכם להיישיר מבט אל המסך. עם זאת, לקראת סופו של הסרט, הרוע, האכזריות והאטימות המוחלטת של הדמויות הגבריות קצת עולים על גדותיהם בשם הפואנטה (שהובנה היטב עוד קודם לכן), ובסצנות האחרונות, שמרחיבות את היריעה ומעניקות לסיפור מימד בין־דורי, העסק הופך למעט פחות משכנע. אבל בקטנה.
"שש פעמים" אמנם קיבל את שמו בשל ששת האקטים המיניים שבהם מעורבת גילי במהלך הסרט, אך באותה מידה הוא היה יכול גם להיקרא "מי מפחד מהזאב הרע?" או "הנוער". בכלל, די מרתק לשים את שלושת הסרטים הישראליים האלה זה לצד זה, ולהיווכח שלמרות השוני הרב ביניהם, כולם מבטאים תחושות ומצוקות דומות, וכולם מתרחשים באותה חברה ישראלית אלימה, מפולגת וחסרת חמלה. מי שמחפש עדות לקיומו של גל חדש בקולנוע הישראלי ימצא אותה בקו שמחבר בין שלושת הסרטים המצוינים האלה.
"שש פעמים", במאי: יונתן גורפינקל. ישראל 2012
מה שיותר ארוך
יש סיבה אחת ויחידה לצפות ב"כחול הוא הצבע החם ביותר", שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, ולסיבה הזאת קוראים אדל אקסרקופולוס. השחקנית בת העשרים, שמעטרת את המסך בכל סצנה של סרט ההתבגרות האפי הזה, מגישה כאן הופעה של פעם בחיים. אבל הסרט עצמו, איך נאמר, קצת פחות מדהים. ראשית, מפני שהוא ארוך מדי בשעה לפחות. ושנית, מפני שיש משהו מרתיע, מציצני ומניפולטיבי באופן שבו הבמאי עבדלטיף קשיש ("הגרגר והדג") פולש אל תוך מרחביה הפנימיים והכה אינטימיים של השחקנית הראשית שלו.
קשיש מרותק מאקסרקופולוס - אין שום ספק בכך, ובהחלט אפשר להבין אותו. בכל זאת, מדובר בבחורה יפהפייה, שברירית ומסתורית. הוא סוקר את גופה מכל זווית אפשרית (עם בגדים ובלי), תוקע את המצלמה שלו עמוק אל תוך פניה העדינות והאקספרסיביות (תוך כדי שהוא מתמקד ממושכות ברווח שנפער בין שפתיה החושניות בשעה שהיא ישנה, למשל), ומעביר אותה בדרך ייסורים לא נגמרת שלא היתה מביישת את לארס פון טרייר.
במהלך הסרט - שעלילתו עוקבת באובססיביות אחר תלמידת תיכון שנקלעת למערבולת רגשית ומינית בעקבות מפגש עם ציירת לסבית בעלת שיער כחול (ליה סיידו) - אקסרקופולוס נדרשת להפגין קשת רחבה של רגשות, החל מאדישות ושעמום, המשך באופוריה ואקסטזה, וכלה בהיסטריה ושיברון לב. וכאמור, השחקנית הצעירה נענית לאתגר באופן טוטאלי ומספקת את הסחורה במלוא מובן המילה. ובכל זאת, משהו כאן מרגיש לא נכון. פורנוגרפי אפילו. וזה עוד לפני שנוגעים בסצנות המין הנועזות (והמאוד ארוכות ומפורטות) שבהן מעורבות שתי הבנות, ותוהים בקול אם באמת היינו זקוקים לשלוש כאלה.
בסופו של היום, למרות כל הפירוטכניקה האמוציונלית והסקסואלית, ולמרות כל הסחות הדעת האינטלקטואליות (שבאות בדמות פטפוטים אינסופיים על אודות קלימט, סארטר ו"יחסים מסוכנים"), הסיפור של אדל נותר די בנאלי. והאורך הבלתי הגיוני של היצירה בהחלט גורם לכך שהסצנות החזקות שלה קבורות תחת אינספור סצנות טריוויאליות וטרחניות שהיו יכולות להיוותר בקלות על רצפת חדר העריכה אילו קשיש היה קצת פחות מאוהב בחומריו (ובשחקנית שלו).
מה שנותר, אם כן, הוא תצוגת המשחק החד־פעמית של אקסרקופולוס. אבל הקושי להפריד בין ההופעה המרהיבה הנ"ל לבין האמצעים המפוקפקים שהפעיל קשיש על מנת לגרום לה להתרחש על הבד מעיב על התוצאה כולה. "כחול הוא הצבע החם ביותר" הוא בהחלט סרט מרשים. אך גם די מטריד. וכל כך ארוך!
"כחול הוא הצבע החם ביותר" ("La vie d’Adele"), במאי: עבדלטיף קשיש. צרפת 2013
זר לא יבין זאת
אהבה חד־מינית שיוצאת משליטה היא גם נושאו של "זרים על שפת האגם", מותחן ארוטי מעניין ועטור שבחים שכתב וביים אלן גירודי. הסרט עוסק בפרנק (פייר דהלדנושה) - בחור צעיר שמתאהב עד מעל הראש בברנש מסוקס ומשופם על שפת אגם פסטורלי שמשמש אתר פיק־אפ עבור הומואים. הטוויסט? הברנש המשופם הזה עשוי להיות רוצח.
בדומה ל"כחול הוא הצבע החם ביותר", גם סרטו של גירודי - שהוכתר לסרט השנה בידי כתב העת החשוב לקולנוע "Cahiers du cinema" - אינו חוסך מהצופים מראות סמי־פורנוגרפיים, לרבות תקריבים על איברי מין ואקטים משגליים כאלה ואחרים, וגם כאן מתקבלת התחושה כי הדבר אינו לגמרי נחוץ לביטוי המסר. אווירת הקיץ העצלה והחרמנית ששוררת על החוף מועברת היטב; הדינמיקה שמתפתחת בין פרנק לבין כמה מיושבי המקום - מלבד הברנש המשופם גיבורנו גם מתיידד עם גבר בודד ומדוכא שאשתו עזבה אותו - מסקרנת מספיק כדי לגרום לצופים לרצות לגלות כיצד התסבוכת תיפתר; והשורה התחתונה של הסרט, שמערבבת באופן מחוכם בין מין למוות, מעידה על תבונה רבה. אך בבואו ליצור סרט מתח הומואי בסגנון היצ'קוק, גירודי בחר משום מה לשים דגש גדול מדי על ההברה השנייה בשמו של המאסטר הבריטי המנוח. וזה פשוט מסיח את הדעת מהעיקר.
"זרים על שפת האגם" ("L'inconnu du lac"), כתב וביים: אלן גירודי. צרפת 2013
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו