המשפחה הלוחמת

מי היה מאמין שאצליח לערער כך את האחדות היצוקה של משפחת שניידר. בסך הכל זרקתי לחלל החדר שאלה תמימה: מתי נפגשתם בהרכב מלא בפעם האחרונה? בתוך שנייה התלקחה מהומה: כל אחד זרק תשובה אחרת, זה חלק על קביעותיו של זה, ההוא מעד בזיכרונו והתבלבל, קולות רמים איימו לבקוע את התקרה. האם זה קרה בבת המצווה של הבת של א'? בליל הסדר לפני שנה וחצי? או בעצם באירוע פרטי של קרוב משפחה? מקץ קרבות פנים אל פנים נעצרה הרולטה על תשובה אחידה: חנוכה לפני שנה. אלא שגם אז מישהו היה חסר, כי בדיוק היתה מתיחות בצפון, או תרגיל מסכם בדרום, ואולי בכלל ישיבה דחופה בקריה. לך תזכור.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
 

ככה זה כשלא פחות מחמישה אחים משרתים בצה"ל בתפקידים רגישים, ושניים נוספים מתזזים במילואים לעיתים קרובות: גם פגישה משותפת סביב קערת פיצוחים הופכת למשימה מסרטי ג'יימס בונד. עשרות טלפונים, אי־מיילים ותיאומים מוקדמים נדרשו כדי לכנס את כולם לחדר אחד, בזמן אחד, אבל גם כשההיסטוריה הקטנה התרחשה סוף סוף, הניידים לא הפסיקו לרטוט, הביפרים צווחו, וכל דקה שחלפה הותירה בלבבות חרדה עמומה שמא ביטחון ישראל מופקר כרגע.

אין מתאימה יותר ממשפחת שניידר לקלישאה שכאשר בורא עולם החליט שבני המשפחה יהיו מלח הארץ, ידו רעדה בטעות ושפכה עליהם את המלחייה כולה. אצלם זו ממש לא קלישאה: בישראל של ימינו קשה למצוא משפחה כל כך ערכית, כל כך מוכנה להקריב לטובת הכלל, כל כך "הארץ הישנה והטובה", ברמות שהיו מביישות אפילו סרט תדמית דביק ממחסני ההסתדרות הציונית. בלי שום מרכאה, השניידרים הם המשפחה הלוחמת. ועל אף הפיתוי ללעוג להם על פראייריזם חשוך מרפא, משהו בתמימות ובשכנוע העצמי העמוק שלהם מצליח לאייד כל ציניות.

אנחנו מתכנסים בביתו של אחד האחים במרכז הארץ. אמא רז מסתובבת ביניהם מדושנת גאווה, מחלקת את ליטופיה באופן שווה ומתעניינת בשלום הנשים והילדים. "האמת היא שהיינו רוצים לפגוש אותם יותר, אבל הם לא סתם 'לא באים'", היא אומרת, "הם עסוקים בדברים חשובים. הם לא כאלה שמבקשים לצאת כל שני וחמישי כדי לראות את ההורים". 

מגבלות הצנזורה הופכות את ההיכרות עם החבורה למערכון של אותיות בתיבול סמיך של כתובות מעורפלות. עם כל הזהירות הנדרשת, אלה הפרטים שמותר לחשוף:

אל"מ א', לשעבר קצין בחיל המודיעין וכיום בלימודים, בן 41, נשוי ואב לחמישה, מתגורר באזור ירושלים; רס"ן ר', מפקד מגמה בבסיס אימונים חטיבתי של הנח"ל ומפקד גדוד לעתיד, בן 36, נשוי ואב לחמישה, מאזור ירושלים; סא"ל ג', טייס, בן 35, נשוי ואב לחמישה, מתגורר באזור באר שבע; רס"ן ד', נווט קרב, בן 28, נשוי ואב לארבעה, מאזור ירושלים; סמ"ר (מיל') יאיר, שירת כלוחם בסיירת גולני והיום מדריך פסיכומטרי וסטודנט למחשבים, בן 28, נשוי ואב לשניים, מאזור באר שבע; סמל (מיל') אלידד, שירת כלוחם בחטיבת כפיר והיום תלמיד בגרעין התורני ביפו, בן 26, נשוי ואב לארבעה, מתגורר בגוש דן; וסגן נחמיה, סגן מפקד פלוגה בגדוד 12 של גולני, בן 23, רווק ועדיין מתגורר עם ההורים ברמת הגולן. 

האחות השמינית, נעמי, משמשת רופאה במחנה נתן כאזרחית עובדת צה"ל. היא נשואה ואם לחמישה, מתגוררת ביישוב בצפון הנגב. למפגש הנוכחי היא בחרה לא להגיע, "כדי לא לגנוב את אור הזרקורים מאחיה הפייטרים", כפי שמסבירה האם הגאה.

אבא קם למסדר שלשות

זו משפחה דתית־לאומית, כיפות סרוגות. האב חיים (68), יליד ארה"ב, למד בצעירותו ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק, שם הוסמך לרבנות והוסיף תארים במתמטיקה ובהיסטוריה. האם רז (66), גם היא ילידת ארה"ב, למדה לטינית באוניברסיטת קולומביה ולימדה אנגלית בניו יורק. ב־1968 הגיעו ארצה במטרה להינשא, ושבו לארה"ב. ב־1970 עלו רשמית - ומאז הם כאן, קשורים בנימי נפשם לארץ שבה הולידו שמונה ילדים ו־30 נכדים (רז: "ה־31 בדרך, בעזרת השם"). במשך 27 שנים חיו בגוש קטיף, שם התפרנסו מחקלאות (חיים: "היו לנו יופי של חסות"), ואחרי הפינוי הטראומטי השתקעו ברמת הגולן. חיים הוא פנסיונר, רז עדיין עובדת כמורה לאנגלית ביישוב הקטן שבו הם מתגוררים.

מה הביא זוג עם עתיד ורוד בארה"ב לעזוב הכל ולהיקשר לישראל כל כך חזק?

חיים: "התשובה שלי תצחיק אותך: תפוז. סבא רבא שלי, עליו השלום, ממשפחת מנישביץ, היה אדם אמיד בניו יורק. בשנות העשרים של המאה שעברה הוא הקפיד שבכל שבת יעמוד על השולחן לפחות תפוז אחד מארץ ישראל. את התפוז הוא היה מקלף ביראת קודש ומחלק פלח־פלח לכל אחד מהנכדים. זה החינוך שעבר במשפחה. את זרעיו של התפוז ההוא אנחנו אוכלים כאן היום".

רז: "אצלי התשובה היא סרט. אבא שלי עזר להבריח לארץ נשק לפני קום המדינה, כי ארץ ישראל היתה חשובה לנו. יום אחד ראיתי סרט על קיבוצניקית ישראלית שהסתובבה עם שורטס, דלי ורובה, ובאותו רגע ידעתי שבמקום הזה אני רוצה לחיות".

הם התיישבו ביישוב נצר חזני שבגוש קטיף. גרו ב"בית לא גדול", תמיד שותפים בחדרים. חלק מרכזי מההוויה בבית, נזכרים הבנים, היה ההתחשבות באחר. ר' מספר שהוא ואחיו חונכו על שותפות, רעות ונתינה - וכמובן, על ערכי ארץ ישראל. לצבא ולמדים התוודעו כבר מקטנותם. "כל הזמן הסתובבנו עם החיילים ששמרו עלינו. כילד הייתי רץ לשחק איתם בש"ג, מבקש מהם שפופרות של ריבה ומיץ זיפ צבאי".

גדלתם על חינוך מיליטנטי?

א': "לגמרי לא. שום דבר כזה. רק הלכנו מכות כל הזמן בינינו, האחים. מה לעשות, שבעה בנים בבית אחד זה מתכון לחיכוכים. אי אפשר אחרת".

ר': "ההורים לא נתנו לנו לקנות אפילו קפצונים לפורים. אם היינו בונים אקדח מלגו, אסור היה לנו לכוון אותו לעבר בני אדם".

חיים מספר איך התגייס בגיל 29, עקב העלייה בגיל מאוחר, ואיך הפך מכורח הנסיבות לכוכב הטירונות במחזור המבוגר שלו. "כולם במחלקה היו אלטע קאקערים, ואני הייתי היחיד שקם לשלשות בחמש לפנות בוקר. אפילו המפקד שלנו לא היה קם בשעה הזאת. את האחריות הזאת אני חושב שהנחלתי במידה רבה לבנים".

ב־1978 הוא נפצע במהלך שירות מילואים במבצע ליטני בלבנון. הילדים מספרים, בשמץ של עקיצה, שהוא העמיס ארגזי תחמושת, ואחד מהם נפל על ידו ושבר לו את האצבע.

א', הבכור, הוא שהתחיל את שושלת הקצונה שדבקה באחרים. תחילה שירת כלוחם בגולני, ומשם, "בדרך לא דרך", הגיע להיות קצין מודיעין. מאז, כבר 24 שנים, הוא בצבא. לאור המודל שהעמיד הלכו שאר האחים, כל אחד במסלול שבחר.

ד': "לדעתי זה ממש מקרי. א' נשאר בצבא מהחלטתו. לי לא היתה באמת ברירה, כי סיימתי קורס טיס ושם חותמים קבע עד הנצח. ר' התקבל ליחידה מובחרת, וגם שם חותמים לזמן ארוך. ואז ג' התגייס וסיים את קורס הטיס שלו. וכך הלאה".

א': "אני לא מסכים שזה רק עניין טכני. היתה לנו השראה מהחינוך שספגנו בבית, שצריך לתרום ויש חשיבות לתת למדינה כמה שיותר. למדנו שכל עוד אתה יכול לתרום מעצמך, אתה צריך להמשיך בדרך הזאת".

"הקפדנו לחנך את הילדים לתת מעצמם את מלוא מאת האחוזים, ולא משנה באיזה תחום הם בוחרים", אומר חיים. "אם מישהו יחליט שהוא אוסף אשפה מהיישוב ויעשה זאת עם כל הנשמה - מבחינתי הוא בדרגה הכי גבוהה שיש. בגלל זה מאוד חורה לי כשאני שומע את הביטוי 'שוויון בנטל'. זה לא נטל, זאת זכות גדולה להיות אזרח במקום הזה, להיות בצבא הגנה לישראל. הלוואי שכולם היו מסתכלים כמוני על הכיוון החיובי".

מה לעשות שאנחנו בעידן ה"עשה לביתך", האקזיטים וקץ האידיאולוגיות.

ד': "לא כולם מחפשים אקזיטים. יש עדיין הרבה ערכים בצבא. אני משרת ביחידה עם אנשים מאוד חכמים ומוכשרים, שיכולים לעשות אקזיט במחשבים מחר בבוקר. אבל הם נשארים בצבא, כי האקזיט הוא לא תכלית החיים".

א': "זה נכון שדור האיקס הולך ומתרחב, ושכל אחד דואג לעצמו יותר, אבל אני רואה בהרבה מקומות בצבא אנשים עם ברק בעיניים. הם מרגישים שהם עושים משהו חשוב, שתורם לאחרים. אנחנו עדיין רחוקים ממצב שבו כולם דואגים רק לעצמם". 

ר': "גם אני רואה אצל החיילים שלי רצון עצום לתרום ולהוכיח את עצמם. נשארו עוד מספיק אנשים אכפתיים בישראל". 

טייס זה הג'וב הכי קל

הם מתקשרים ביניהם בתנועות ידיים עלומות ובהנהונים מוזרים, שפת סתרים פנימית שזר לא יבין. קשר שיכול להירקם רק במשפחות מרובות ילדים. ההומור נע במרחב שבין צ'פחות פלמחניקיות להתחכמויות צבאיות ("שלד"ג? ראשי תיבות של 'שירות ללא דאגות'"). גם הדרגות האישיות הן מצע להתבדחויות. באחד המקרים ביקש א' להשליט סדר סביב השולחן ושלף את קלף הדרגה: "אני הכי בכיר פה, אז כולם להיות בשקט".

מה שמוביל באופן טבעי לשאלה על תחרות פנימית ביניכם.

ג': "זה לא עניין של תחרות בינינו, אלא שאיפה טבעית ולגיטימית להשתתף בכמה שיותר דברים חשובים במהלך השירות".

א': "לכל אחד מאיתנו יש מסלול צבאי ייחודי, שלא נושק למסלול של האחר. גם שני הטייסים פה נמצאים במסלולים נפרדים. לכן התחרות היא לא על יוקרה או על תפקיד. אנחנו מפרגנים לכל אחד בתחום שלו".

ובכל זאת, לטייסים יש יהלום, אתם יודעים איפה בגוף.

ד' (צוחק): "אתם רואים? אמרתי לכם! תקשיבו לו".

רז: "אנחנו לא רואים בטייס תפקיד שהוא יותר יוקרתי ממורה, למשל".

חיים (מחייך): "להיות טייס זה הג'וב הכי קל בכל צה"ל. שמונה עד חמש, כל הערבים חופשיים, יציאות נוחות הביתה".

ג': "כל אחד עושה מה שהוא יכול. אין בינינו שמץ של תחרות. אני מסתובב בצה"ל המון, ודווקא א', שהוא איש מודיעין, הוא היותר נערץ. בצבא מדברים עליו בכבוד וביראה. כשאני מזכיר אותו בפורומים, אני ממש מרגיש שנפתחות לי דלתות".

ד': "אין בינינו תחרות, אבל לכל אחד חשוב לא לבייש את הפירמה. להיות כמו שאר האחים. ר' עשה גיבוש ביחידה מובחרת, במסלול קשה מאוד. כשעברתי בעצמי את הגיבוש הזה, היו לי רגעי שבירה פיזית ומנטלית, אבל אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'אין מצב שאתה פורש מהגיבוש שאחיך עמד בו לפניך. אם הוא עבר - גם אתה תעבור'. וכך היה. זה כאילו דרישת מינימום".

לפי ההיגיון הזה יאיר ואלידד, שלא המשיכו בצבא, ביישו את הפירמה.

יאיר: "ברור לכל האחים שזה לא באמת כך. בתור המשוחרר הוותיק בבית אני יודע שעניין הנתינה הוא לא בהכרח רק בצבא. יש המון מה לתת באזרחות. עם ישראל צריך אנשים טובים ועזרה גם מחוץ לצבא. לדוגמה, ההתיישבות בנגב. אחותנו היא רופאה שתורמת לקהילה".

אלידד: "לא הכל צבא. אני נמצא עכשיו בהליך ביורוקרטי מסוים באזרחות, והאחים שלי מאוד עוזרים לי בטפסים שקשורים בו. יש דאגה וכתף הדדית בכל התחומים, גם כשאתה כבר לא במדים. ואל תשכח שאנחנו הרבה במילואים".

רז אומרת שהתקשורת המשפחתית "מאוד עמוקה", לא תמיד מילולית. חיים, למשל, חולם על הבנים ללא הפסקה. פעם המתין בחרדה עד הבוקר אחרי שחלם שר' עבר תאונה. כשהתקשר אליו, התברר שבן אחר היה מעורב בתאונה. "פעם חלמתי חלום לא טוב ועשיתי אחר כך תענית מיוחדת. אחר כך גיליתי שבאותו זמן היה מבצע בצבא, ושאחד הבנים ניצל שם בנס ממש".

הורים רבים היו מתקשים לעצום עין כשכל הבנים בצבא, ועוד בתפקידים מסוכנים.

חיים: "סביב השולחן הזה יש בערך 80 שנות שירות בצה"ל, אז מתרגלים".

רז: "שואלים אותי אם אני ישנה טוב בלילה כשכמעט כל הבנים שלי משרתים. ואני עונה: 'מה זה יעזור לי אם אדאג כל הזמן?' אני מתפללת, ועוזבת את זה לשיקול הדעת של הבנים ולעזרה משמיים. מבחינתי, כל דאגה שלי רק תחליש אותי ותחליש אותם.

"אני חושבת כל הזמן על הרעיות של הבנים. הן הסיפור האמיתי. הן המקריבות הגדולות, ולהן אני מצדיעה. בלי התמיכה שהן נותנות כל יום, כל רגע - כל זה לא היה מתגשם. הן מגדלות את הילדים ואחראיות להצלחה".

ומה אומרים הילדים, שבקושי רואים את האבות?

ר': "לפעמים הם שואלים אותי מה יותר חשוב, להיות אבא או להיות מפקד. אני עונה שזה לא מוכרח לבוא האחד על חשבון השני. שואלים אם זה לא מסוכן בצבא. אני משתדל להסביר ולהביא את זה למקום ערכי. ברגע שאתה מגיע ממקום פנימי אמיתי של שליחות ושל נתינה, היכולת שלך להעביר את המסר גדולה, והילדים מבינים את זה. הם נותנים לנו דווקא יותר כוח".

א': "יש גם צ'ופרים. לא להרבה ילדים יוצא לשבת במטוס שאבא נוהג להטיס או להיות בשבת בבסיס ובשטח. הם אוהבים את זה. מספרים לחבר'ה. היום יש לי ילדים בגיל ההתבגרות, וכשאני מגיע הביתה ואומר להם לסדר את החדר, הבנות שלי עונות לי: 'אתה אף פעם לא בבית, ועד שאתה חוזר - זה מה שיש לך להגיד לנו?'"

ג' (מפהק): "אני הייתי שמח לדעת מה הילדים שלי חושבים, אבל אני לא פוגש אותם לאחרונה".

ד: "ברור שיש הרבה געגועים הביתה. במיוחד בזמנים של כוננות, וזה לא פשוט".

תרצו שהילדים ימשיכו את השושלת הצבאית?

ג' (צוחק): "שאלה מיותרת, עד אז יהיה שלום ולא נצטרך צבא".

ד': "אני ארצה שהילדים שלי יממשו את הפוטנציאל שלהם, עם ערכים שאני מנסה להנחיל להם. אם זה יהיה בצבא - מצוין. אם זה יהיה במקום אחר - גם מצוין".

א': "יש לי ילד בן 11 והייתי שמח שהוא יהיה קצין מודיעין כמוני, אבל הוא כל הזמן אומר שהוא רוצה להיות טייס. אני לא יודע מאיפה זה בא לו".

יאיר: "הכי מאושר כאן הוא נחמיה, שעוד לא התחתן. לו אין בעיות כאלה".

ד': "אין לו אפילו חברה. אולי בעקבות הכתבה מישהי תתעניין. שמעתי שגלית גוטמן פנויה עכשיו". 

נחמיה מסמיק: "היא לא הטעם שלי".

מדברים בטלפון האדום

האב חיים התמודד לפני שמונה שנים עם סרטן המעי הגס, והצליח להתגבר על המחלה. את הבשורה הקשה סיפר אז לבנו הטייס ג' בשעת לילה, לפני יציאה למשימה. "בגלל השעה שבה אבא התקשר הבנתי שמשהו לא טוב קרה", נזכר ג', "ובכל זאת התעקשתי להשלים את המשימה. לא ביקשתי שיורידו אותי מהטיסה".

רז: "אני יודעת שהכל נשמע כאן כמו אידיליה ורודה, כאילו כולנו אוהבים הכל כל הזמן. זה לא תמיד נכון. לא בינינו לבין הבנים, ולא בינם לבין עצמם. אבל כשזה מגיע לתמצית, כולנו יודעים מה באמת חשוב. כל הדברים הקטנים שמתווכחים עליהם או נפגעים מהם זזים הצידה. בסופו של דבר אנחנו מכירים בחשיבות המשפחה, כי זה כל מה שיש לנו".

על מה אתם מתווכחים? 

ד': "יו ניים איט. דברים שכל משפחה רגילה מתווכחת עליהם. רק לא בענייני צבא, כי שם יש דרגות".

הצבא והביטחון מפלרטטים עם בני המשפחה גם מחוץ לשעות השירות. ממש בערב חתונתו של אלידד פרצה מלחמת לבנון השנייה, מה שגרם לכך שאחד האחים נאלץ להתייצב לשמחה לדקות ספורות, וגם זה רק בסוף האירוע. 

ד': "בכל מפגש שלנו יש מיליון טלפונים שמפריעים. בכל רגע מישהו קם הצידה לשיחה דחופה. קרה גם שבשבתות מזעיקים אותנו מהארוחה המשפחתית בחזרה לבסיס".

בקיצור, אפשר לשכוח מטיול משפחתי בדיסנילנד.

ד': "נחמיה הוא הקרבי הכי צעיר פה והוא בקבע, כך שהוא יפרוש מהצבא בעוד, נניח, 20 שנה? א' יהיה אז בן 60 ומשהו, ויהיה לו קשה אז לעלות על הגלגל הענק. אבל האמת, זה חלום שכנראה לעולם לא יתגשם". 

יאיר: "הכי רחוק שהלכנו היה לפני שלוש שנים, כשכולנו יצאנו לבאולינג".

א': "לפני שנה וחצי, כשהבנו שאנחנו לא מצליחים להיפגש, קבענו נוהל שאנחנו מתראים ארבע פעמים בשנה. קבענו גם חניך תורן, שיהיה אחראי בכל פעם לפגישה הבאה. כמו שאתה מבין - עד היום זה לא קרה אפילו פעם אחת".

לאחרונה הם פתחו קבוצת וואטסאפ משפחתית, שמשמשת את האחים לתקשורת אונליין. חיים לא משתתף בה, "כדי שתהיה להם פרטיות ושלא ניכנס להם לחיים". רז: "לי זה לא משנה, אני ממילא לא מבינה מילה מהסלנג הפנימי שלהם". 

הצבא, ובעיקר התפקידים הרגישים שלכם, דורשים שמירה על סודות, ובכל משפחה הנטייה היא הפוכה - לספר ולשתף. 

ד': "יוצא לפעמים שאני מדבר עם האחים שלי בטלפון האדום, כי רק שם אנחנו יכולים לדבר בחופשיות על מה שאנחנו באמת רוצים".

חיים: "הם שומרים מאיתנו את כל הסודות. היה פעם מבצע גדול, שאחד הבנים היה מעורב בו בצורה עמוקה. זה שודר בטלוויזיה והיה פרסום גדול, אבל אף אחד לא אמר כלום. רק כשהכל נרגע, הבנים אמרו לי: 'אבא, אתה יודע שהוא היה האחראי במבצע הזה?' הייתי בהלם".

א': "בתור קצין המודיעין במשפחה אני מוכרח לציין שאנחנו מקפידים על מידור מעל ומעבר. לפעמים אני שומע מאחרים על דברים שהאחים שלי עושים. הם עצמם לא מספרים לי". 

yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו