שני נאומים, איבה אחת, והיעדר מחשבה

בניפוי האיבה האישית מביקורתם של אהוד אולמרט ויובל דיסקין על בנימין נתניהו נותר מרחב ניכר לדיון ממצה על תוכן שני הנאומים הבוטים שנשאו השבוע בתל אביב. הם ממצבים את מהות הוויכוח בצמרת הישראלית בשני הנושאים המרכזיים המעסיקים את מדינת היהודים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

לפי אולמרט, הכריז נתניהו "מלחמה על הממשל האמריקני", ולא כך יש לדבר עם הנשיא ברק אובאמה. נכון, עדיף לנתב את המחלוקת בעניין הגרעין האיראני לערוץ חשאי הרחק מרשות הרבים. כך היה (עם חריגות) במשך כמה שנים. גם היו הישגים ניכרים.

בעוד אולמרט - מול נשיא ידידותי כג'ורג' וו. בוש - לא השכיל ליצור תנועת מלקחיים עולמית אשר תצור על כלכלת איראן עם סנקציות יעילות - עלה הדבר בידי נתניהו, ודווקא תוך שיתוף פעולה עם אובאמה שבניגוד לקודמו מבקש לצמצם את המעורבות האמריקנית במזרח התיכון.

הסנקציות והאיום בפעילות צבאית ישראלית הם הישג מדיני רב ערך, שהביא את האיראנים לשולחן המשא ומתן, ומשהו ממנו לא יאבד גם עם השחיקה הנגרמת מהסכם הביניים בז'נבה. זה כמובן לא רשום על שמו של אולמרט.

רק שברגע שבו פרשה ארה"ב מנוהל הסנקציות היה על נתניהו להחליט אם הוא בולע את הפיתיון וממשיך עימה בתקווה כי תתקן את המשגה בהמשך, או חוזר לעמדת המתריע בשער. להערכתי, ההתרעה בשער היתה נכונה יותר. אפשר גם לטעון כאולמרט, שעדיף לשתף פעולה עם שחיקת הסנקציות. מכאן ועד בולמוס הבלהות בתפוצת אולמרט - שנכשל בכינון הסנקציות - המרחק רב.

גם דיסקין טועה. ככל שהבעיה הפלשתינית מרכזית וקשה היא אינה איום קיומי יותר מפצצת אטום איראנית. מנגד, קל לי להתחבר לטיעונו כי עדיף היה לחזור ולהקפיא את הבנייה בהתנחלות לתשעה חודשים מאשר לשחרר אסירים ביטחוניים; ושהממשלה אינה מגלה מספיק עניין במשא ומתן עם הרשות הפלשתינית, וכך חודשו שלשום באיחוד האירופי קולות הקוראים לחרם על ישראל, שילך ויתעצם אם לא תהיה הבעת נכונות כנה לחתור לפתרון של שתי מדינות לשני עמים.

בשתי נקודות יש ממש בביקורתו של דיסקין: שישראל חייבת להגביר מאמץ כדי לרכוש את לב אמריקה ואירופה באשר לתום ליבה, ומה שגרוע במיוחד: היא עושה מחוות נאותות לפלשתינים אבל מסתירה אותן מחשש לתגובת הימין המובהק בקואליציה. שלשום פורסם ב"מעריב" כי ישראל מתכננת להעביר שטח ענק (גדול מכפר סבא) לפלשתינים, ולמרות שהריבונות לא תימסר להם עתה אזור זה יהיה חלק מפלשתין, אם וכאשר תקום.

מלשכת נתניהו סירבו להתייחס. אי התייחסות היא גם התייחסות, כתבתי לאנשי הלשכה, ומדוע ראש הממשלה אינו מנופף במחווה קרקעית כזאת כעדות לתום ליבו? שוב צץ החשש לתגובת הימין המובהק בקואליציה. כך ישראל משלמת, ואינה מקבלת תמורה.

רק שדיסקין מפריז. הוא רוצה הסכם עכשיו כמעט בכל מחיר. באיזה מחיר? מוותר על הר הבית? על איחוד ירושלים? על הר הזיתים? מי שבא למשא ומתן בנימה כזאת מפסיד. אוכל דג באושים ומגורש מן העיר. גם הוא, המנוסה במשא ומתן עם הפלשתינים, מבין זאת. רק שהאיבה כלפי נתניהו מעבירה אותו מביקורת לגיטימית לתביעה מוקצנת.

בעיה בלתי פתורה

מעת לעת מתפרסם מידע על רמת ההוצאה הכספית בתפר שבין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין האזרח נתניהו ומשפחתו. הסיבוב האחרון עסק בהוצאות הדיור בשני הבתים בירושלים ובקיסריה. כמה מתומכיו נזעקו לגונן על ראש הממשלה. בפיהם טיעונים ראויים לעיון: לא סביר שנתניהו עסק בתשלומי מס מים בבתיו; ועדה מוסמכת אישרה אותם; ומדוע האיפה ואיפה - מה על האחרים?

אלה טיעונים נסיבתיים מקלים. בכל זאת נותרת בעינה סוגיה בלתי פתורה המבצבצת במחזוריות מעיקה.

יש לה פתרון מתבקש: קופת הציבור תממן כל הוצאה בבית השרד של נתניהו בירושלים. אך לא תשלם אפילו אגורה אחת בחווילתו בקיסריה. אם ראש השב"כ יורם כהן מעוניין לקיים בקיסריה אבטחה קבועה - שילך בכבודו ובעצמו לוועדת הכספים ויקבל את התקציב המיוחד שינוהל על ידי ארגונו.

בהותירו את הנושא עמום נחשד נתניהו כמי שמעוניין בחוסר בהירות.

פרידה מלדור

בעוד כעשרה ימים יארוז פרקליט המדינה משה לדור את תיקו וייפרד בפנים חמוצות מן הבוס יהודה וינשטיין, וילך לשום מקום. אין לו עדיין סידור עבודה.

היחסים הקשים לא הפליאו איש. וינשטיין רצה להיות פרקליט המדינה. היועץ המשפטי הקודם מנחם (מני) מזוז בלם אותו ובחר בלדור. מזוז היה מבריק, חרוץ ועבד עם לדור בהבנה גמורה. הוא סיים את כהונתו ב־2010 ודווקא וינשטיין הגיע תחתיו. כבמקרהו של אריאל שרון, שלא רצו בו כשר ביטחון וקיבלוהו כראש ממשלה' לא רצו את וינשטיין כפרקליט מדינה וקיבלוהו כיועץ משפטי. לדור שילם את המחיר.

הוא ידע עליות וירידות, הותיר אחריו מחלוקות. זה טבעי. בעיניי, צריך היה לקבל את המלצת לינדנשטראוס וראש המדור למאבק בשחיתות בורובסקי להעמיד את אולמרט לדין בפרשת בנק לאומי. היתה לו עדות מוצקה מהחשב הכללי. אך לדור לא פנה ליומן המחשב של שולה זקן, וסגר את התיק. ממש כפי שיחד עם וינשטיין הם שגו בגדול כאשר לא קיבלו במאי 2012 את תביעת לינדנשטראוס לפתוח בחקירה פלילית של פרשת גבי אשכנזי ופמלייתו. 

ביושרתו התראיין לדור באולפנה של אילה חסון בערוץ 1 ואישר כי השיחה בין אשכנזי לבין בועז הרפז נגועה בחשד לשיבוש הליכי חקירה. אך האישור של לדור באשר לחומרת הנושא לא הביאו לרקוע ברגלו ולתבוע הליך משפטי, והוא איבד נקודות.

לדור דווקא הבין היטב את הצורך לקבל את המלצת מנהלת המחלקה הכלכלית אביה אלף וניצב יואב סגלוביץ' להעמיד את אביגדור ליברמן לדין בתיק הכבד של חברות הקש. הוא תמך בהגשת כתב אישום, אבל העניק פטור לווינשטיין כאילו גם עיקשותו לסגור את התיק לגיטימית. זה הספיק לווינשטיין כדי להוריד לטמיון את העמדת ליברמן לדין.

רק שטיפולו בחקירה הפלילית נגד אולמרט העמיד את מזוז ואותו על כן גבוה של בני האור. העדות המוקדמת של טלנסקי תרמה לצדק יותר ממהלכים רבים במהלך המשפט נגד אולמרט. בלי צעד זה, שלדור הוביל וגונן עליו בעוז, לא היה טלנסקי מגיע לדוכן העדים. נכון הזכיר צבי הראל במאמרו ב"ישראל היום" כי השופטים מעולם לא הסתייגו מגביית העדות המוקדמת.

ללדור שמורה גם זכות בכורה מכרעת בהבאת שמואל דכנר אל דוכן העדים. זו היתה עבודה משפטית מייגעת וקפדנית ומדוקדקת, ואפילו פסיכולוגית. דכנר התנדנד על כיסא בלשכתו כאשר לדור הסביר לו כי לא מספיק למסור עובדות נכונות. הוא צריך להיזהר כמפני אש מכל מעידה, ואם חש כי אמר דבר לא נכון - לא להתמיד בו ולהגן עליו אלא לחזור בו ולרחוק ממנו. הנסיבות שבהן צלח דכנר את עדותו בפני השופט דוד רוזן הן הישג מובהק לתביעה.

עתה הגיע המשפט לישורת אחרונה (שגיתי כשהסתייגתי מהחלטתה היעילה של נשיאת המחוזי דבורה ברלינר להטיל את המשפט על עמית יחיד, רוזן. הוא הגיע לסיומו, וכבר השבוע העבירה התביעה לשופט פרקים מסיכומיה, ובהם נכללים גם הקטעים על אולמרט וזקן).

עכשיו הוא הולך. אם לעסוק בצפי, לא ירחק היום ואליעד שרגא יטלפן אליו בשם "התנועה לאיכות השלטון". להעניק לו את התואר של "אביר איכות השלטון". מגיע לו.

שנת - ישרים?

מה אירע לתקשורת הישראלית? נמה שנת ישרים, ולעיתים גם לא ישרים. הנה דוגמאות:

• לפני תשעה ימים ביקשה עורכת הדין עיינה נוימן, המייצגת את "ישראל היום", מבית המשפט הצבאי להסיר את צו איסור הפרסום הגורף על החקירה בפרשת גבי אשכנזי ופמלייתו. עלה בידה לשכנע את השופטת אורלי מרקמן, והיתר הפרסום ייכנס לתוקף ב־27 בפברואר. לוח הזמנים הצפוף ידרבן את המשטרה לחקור את אשכנזי, ארז וינר ובועז הרפז מזה, ואת אהוד ברק מזה בתוך שלושה חודשים. האמת הנחבאת בשיחות המוקלטות בלשכת אשכנזי קרובה לצוף על פני המים. רוב התקשורת התעלמה.

• לפני שבוע פירסם אורי משגב מ"הארץ" מידע מצמרר כיצד ניסה לכאורה אשכנזי לתפור תיק חקירה נגד ד"ר רונן ברגמן (שותפי לספר "הבור") מפני שאסף חומרים כדי לנוגחו. אשכנזי פנה אל ראש השב"כ יובל דיסקין במכתב פרטי־סודי. הנמקתו הבהילה. לשבחו של דיסקין שלא קיבל את התביעה.

אשכנזי, שמלשכתו הופץ המסמך הכוזב של הרפז, פנה גם אל היועץ המשפטי יהודה וינשטיין לפתוח בחקירה נגד ברגמן. היועץ המשפטי, לזכותו ולכבודו, אפילו לא טרח להשיב לאשכנזי. הפרסום המחריד הזה חלף־עבר כלא היה.

נדרשת מאליה השאלה המופנית לתקשורת ולח"כים - הכיצד לא הגיבו על מה שנראה כניסיון להטיל מורא על החירות ועל חופש העיתונות? אם איש מהמחוקקים ומכלי התקשורת לא נזעק - סימן שמשהו רקוב בממלכתם.

נו כבר

שבועות ארוכים לא נבחר יושב ראש לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, והיא משותקת. בחצי חיוך, וקצת בעצב: אם זה יימשך כך עוד זמן מה, כי אז תיקרא נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג למלא את מקומו של אביגדור ליברמן. יש לה ניסיון בהמתנה המסתיימת במינוי.

תשובה

יש מי שכותב נגדי במחזוריות בלתי סבירה ובסגנון המאפיין אותו, ואיני מגיב לדבריו, אבל בגלל ריבוי הארכיונים בתקשורת המודרנית עלי להודיע כדלקמן בתקווה שגם דבריי יאוחסנו:

מעולם לא רציתי להיות שולה זקן־ב' כראש הלשכה של אהוד אולמרט; ביקורתי הרציפה על אולמרט החלה ב"מעריב" במהלך מלחמת לבנון השנייה ביולי 2006, ואינה קשורה כלל ועיקר ב"ישראל היום" שראה אור רק מקץ שנה; פרשתי ביוזמתי מעריכת "מעריב" בספטמבר 1992 על רקע מחלוקת אתית עם הבעלים עופר נמרודי, לפני שנפתחה נגדו חקירה פלילית, ודבריי הלוא הם כתובים בפרוטוקול תביעת הדיבה שהתנהלה בינו לבין עמוס שוקן ובספרי "ראיתי אותם", ולא הוכחשו מעולם; ידידי עורך הדין דוד אמסל בא עימי לצפות בהפגנה למען אריה דרעי בכניסתו לכלא ושמע שכאשר התבקשתי לנאום, סירבתי בתקיפות והסברתי שהגעתי כעיתונאי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו