אריק איינשטיין מת בחטף. האירוע התרחש בגיל מוקדם מדי, אך בהילוך בימתי נכון. ספק אם היה רוצה לעשות שנים בבדיקות מעבדה, באשפוז בבית החולים ונשען על מקל במרכז השיקום.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
עיניו כהו מזוקן כבר בצעירותו. גופו בגד בו לאחר תאונת דרכים קשה. גם נפשו תיעתעה בו בהכשילה את שובו לבימה. אך רחוק מן העין מעריציו לא ראו את המהות המעיקה של הסתר הפנים הממושך שלו. בעיניהם היה עדיין אריק הרומנטי והשובב מהלהקות הרעננות עם השמות המקוריים כמו התרנגולים והחלונות הגבוהים. דימויו נותר צעיר לנצח אף ששוב לא היה כזה.
אריק היה הכי ארץ ישראל שאפשר. כאשר ישב בסן פרנסיסקו על המים התגעגע לחצקל בקפה כסית ומיהר לרחוב דיזנגוף. עכשיו הוא נעקר מפני שהביולוגיה חזקה מן האדם, ותם כנראה זמנה של ארץ ישראל מהזן שהוא היה למאפיינו.
בעברנו מהלוויה להלוויה איננו נותנים דעתנו לכך שהפרק היפה הזה בתולדות היהודים במולדתם תם ונשלם. האווירה השתנתה ושחיקת הגוף היא עובדה, וככל שהפרידה מאריק איינשטיין קשה אין היא עומדת בפני עצמה.
בשנים האחרונות - פחות מעשור - נפרדה ישראל משחקני משנה נוספים בפרק זה, מיוסי בנאי ושושנה דמארי ועוזי חיטמן וחיים חפר ויפה ירקוני ואהוד מנור ועמוס קינן ונעמי שמר, ויסלח מי שנשכח. הם נקראו לישיבה של מעלה וזה עגום, אבל מה לעשות? הארץ שינתה פניה וממילא זו דרכו של עולם. מישהו אחר כובש את הבמה. אולי יתעשת היורש ויהיה ראוי בזכות עצמו, ואולי לא, אך הוא בוודאי לא יהיה מה שנשמט מכולם בפרידה מאריק.
שתיקת הימין
בדקה האחרונה, לאחר שהדלת כבר נטרקה אבל טרם ננעלה, ניאות האיחוד האירופי לכלול את ישראל בהסכם הורייזן, שהוא עורק חמצן למדעניה. לקראת נעילה נזעקו ראשי האקדמיה - הפרופסורים רות ארנון ועמנואל טרכטנברג ודן שוחטמן ומי לא? - להבהיר כי החמצת ההורייזון תהיה בכייה לשנות דור בעבור כ־2,000 מדענים. מה שאירע במהלך אשר עלול היה לחבל בזרימת כ־1.3 מיליארד יורו למעבדות בישראל, מצריך ניתוח מן הקל אל הכבד:
מאז 5 בנובמבר לא הגיבו פקידי האיחוד האירופי - הם נקראים "הנציבות" - להערות המנומקות ששלח אליהם זאב אלקין. התשובה הגיעה באיחור כדי לא לאפשר לישראל להיערך. יעקב פרי נדרך והזעיק את בנימין נתניהו, והושגה הידברות, ששיאה היה בשיחה בין ציפי לבני לבין קתרין אשטון מהאיחוד.
גם זה מצריך עיון יסודי להווה ולעתיד: האיש העוין בנציבות האירופית הוא אלמוני בשם פיטר ברגר. העוסקים בנושא בירושלים מדברים בו סרה כמי שפועל להכשלת ישראל. אבל מה משמעות הדבר, שישראל פונה לאשטון כדי להציל הסכם מדעי עם אירופה? הרי אשטון עצמה אינה נחשבת לידידת ישראל. אם היא המשענת, הרי זו עדות למצבה העדין של ישראל בשתי זרועות האיחוד.
חבל ומדאיג שאירופה בוחרת להחרים ציבור ישראלי גדול במקום לנהל משא ומתן מדיני עם הממשלה. ישראל מכירה (בלית ברירה) בזכותו של האיחוד לקבוע כי כספו לא יזרום להתנחלויות, אבל ברגר ודומיו ניסו להשיג יעד רחוק מזה: שכל מדען ישראלי יחתום כי הוא מודע להנחיה של האיחוד האירופי כי נוכחות ישראל בשטחים אינה חוקית.
לבסוף נמצאה פשרה סבירה. אמנם הנחיות האיחוד האירופי סופחו להסכם, אבל ישראל תודיע כי סעיף זה אינו מקובל עליה. הניסוח חילץ את הצדדים ממבוי סתום, אבל העיקשות האירופית עד לשלב הפשרה חייבת להדליק נורה אדומה באשר לצפוי ביחסים עימה בעתיד הנראה לעין. נכון שלבני השיגה פשרה. אך נכון שגם יריביה באיחוד האירופי הגיעו להישג שנמנע מהם בעבר. גורמים בינלאומיים יחזרו לנוסחה המעיקה, שבמקרים אחרים תקצין.
חומרת הסוגיה נלמדת היטב משתיקת הימין המובהק. לא רק הליכוד קיבל את הדה־לגיטימציה של האירופיים כלפי ההתיישבות, אלא גם ישראל ביתנו והבית הלאומי שמרו במאבק על דיוקן נמוך. הם חששו להקים עליהם ציבור רחב אם יציעו להתעמת ראש בראש עם האיחוד האירופי, בברגרים ובאשטונים, שיסתיים בייבוש המדע הישראלי. תגובתם הרפה או שתיקתם של אורי אריאל ואביגדור ליברמן וזאב אלקין ואורית סטרוק ודני דנון וציפי חוטובלי ויריב לוין ואופיר אקוניס היא הנותנת, ונפתלי בנט ממילא יצק מים על ידיה של לבני.
אילמותם מלמדת כי גם הם מבינים, שבעיני הישראלי השכיח אין לממשלה חלופה נוחה מ"שתי מדינות לשני עמים", או לפחות שהעולם יאמין כי היא דבקה בנוסחה, וממילא ג'ון קרי כבר בדרך.
ההתעקשות לדבר
נותרתי מרותק לטלוויזיה למראה סיפור חייו של מפיק הסרטים ארנון מילצ'ן, שבו פתחה ידידתי ד"ר אילנה דיין עונה נוספת של תוכניתה "עובדה". במונחים של הוליווד, שבה צבר מילצ'ן ארבעה מיליארד דולר, היתה הכתבה בבחינת שני סרטים בכרטיס אחד.
בחצר האחורית יש בחייו פרק מכעיס ביחסי הון־שלטון. הוא דירג על סולם של "חברים טובים" ו"טובים מאוד" ואף יותר מכך את שמעון פרס ואריאל שרון ובנימין נתניהו ואהוד אולמרט וסילבן שלום ודליה איציק. דלתות כולם היו פתוחות בפני כוכבי הקולנוע שהביא לביקור בארץ.
כאשר קמה קדימה, סיפר בחיוך ילדותי מביך, הזמין את פרס ואיציק לסעודה ב"מול ים" בתל אביב ושיכנעם להצטרף. הוא נראה קורן מאושר בהשיבו במרומז לדיין כי מימן את הארוחה. אם אלה פני הדברים הם מדאיגים; ואם הגזים במידת השפעתו - גם זה מדאיג.
קשה ממנו הסיפור הראשי. לפי פרסומים שונים, מילצ'ן היה סוכן של משרד לק"ם בניהולו של רפי איתן, שהפעיל את יונתן פולארד. הוא נחשד באמריקה שהעביר לישראל בדרכים אסורות רכיבים הנחוצים לתוכנית הגרעין בדימונה.
מדען אמריקני שהועסק על ידיו נמלט מארצו ולאחר מכן עשה 40 חודשים בכלא. מילצ'ן ניצל בעור שיניו. השתיקה יפה לו. אבל מין דחף של אנשים מבוגרים מאוד, החוששים שמא יחלפו מהעולם בלי שאחרים ידעו מה פועלם, דוחק בו להתגרות בגורלו. כך נהג גם יצחק (יצה) יעקב בפטפטו את הסוד אשר הושיבו על ספסל הנאשמים והסתיים בהרשעתו.
הכוונות טובות. לא התוצאות. איזה יצר רע גורם למילצ'ן להתפאר בגיל 69 שהיה כג'יימס בונד ישראלי? מדוע כה חשוב לו שדיין - אשר מילאה את תפקידה העיתונאי כראוי - וכולנו נאהב אותו? ומה התועלת בסרקזם המתגרה של רפי איתן, שהתבטא כי המדען אשר נמלט מארצו לא התקיים על דמי הביטוח הלאומי האמריקני?
זה עניין של גיל. יעקב המנוח ואיתן ומילצ'ן שואפים להירשם כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה. בינתיים הם מחזירים את המערב לחטט במיזם הגרעין הישראלי בעידן שההגנה על עמימותו מפני מבקריו הופכת למשימה קשה משנה לשנה. מילצ'ן יסבול מפגיעה בשמו באמריקה למרות שלמרבה המזל לא ניתן עוד להעמידו לדין. לא כל מי שעושה כסף רב הוא באמת חכם. מקרה קלאסי של "חכמים היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות, וגליתם למקום מים רעים".
עיתונות נושכת
שלשום השתתפתי בדיון שערכה ד"ר ענת פלג והנחתה הכתבת לענייני משפט בערוץ 1 תמר אלמוג־לוי באוניברסיטת בר־אילן. הוא נועד לבחון את התנהלות התקשורת במשפטו של אביגדור ליברמן, אבל גלש לעניינים רבים אחרים.
מצאתי את עצמי יעד לביקורת על השימוש הלשוני שהכנסתי לשיח התקשורתי במונחים "בני אור" ו"בני חושך", ונאמר לי כי זו "השטחה" של הוויכוח. השבתי, כי אני גא בו, ומבקש להזכירני כאביו־מולידו במאמריהם המדעיים (הביטוי לקוח במקורו ממגילות ים המלח בימי בית שני).
טיעונים כאלה טבולים בהערות חריפות ותמוהות, שהעיתונאים משתייכים למחנה אחד המפעיל אותם נגד רעהו, ומנגד עושים דבר דומה עם מושכי עט אחרים.
אין לזה ידיים ורגליים. איני מכיר עיתונאי הסבור כי אהוד ברק צודק בפרשת המסמך הכוזב שהפיץ גבי אשכנזי להכפשת יואב גלנט, שלא ישמח לקבל מן הרמטכ"ל בדימוס הדלפה עובדתית נגד שר הביטחון. לא ייתכן, בתנאי שהוא עיתונאי.
מה לעשות והטענה לגבי השיחה הנוראה על "תמונות פורנוגרפיות" (שנעלמו, לפי שעה) להנצחת אלוף הנפגש בחשאי עם קצינה, התקיימה בין בועז הרפז לבין ארז וינר שפעלו אז למען גבי אשכנזי? מי שמתעקש לדעת מה בדיוק עלה בגורל תצלומים אלה, אינו עיתונאי בשירות "מחנה".
השופטת הצבאית בבית הדין, אלוף־משנה אורלי מרקמן, נענתה שלשום לפניית עורכת הדין עיינה נוימן מטעם "ישראל היום" והורתה להסיר ב־27 בפברואר את צו איסור הפרסום על פרשת אשכנזי־הרפז, וחלק נוסף מהאמת יצוף במרחב הציבורי.
עיתונאי־בשירות־מחנה הוא ליבת המחלוקת. מי שמדבר בגנות התופעה אינו יורד לשורשי המושג "עיתונות נושכת". למשל, יש עיתונאים המשוכנעים כי המעשים של אשכנזי הם ניסיון לחתור תחת שר הביטחון החוקי ובחסותו נאסף באורח מאוס מידע על יואב גלנט והופץ מסמך כוזב שהוא עלילה – והם משוכנעים כי צעדים אלה אף יכולים להיחשב כ"פוטש", ומצפונם מחייבם להיאבק לגילוי האמת גם אם היועץ המשפטי ויינשטיין חותר לסגור את החקירה.
גם ההפך נכון, אם עיתונאים אחרים חושבים כי ברק הוא האיש הרע בפרשה אין סיבה שיניחו לו. להפך.
עליהם לתבוע ממנו הסבר לכל בדל של מידע שנקלע לידיהם. כך בעניין זה, וכך בכל עניין אחר, ולא חשוב אם הציבור הרחב מתעניין, אם לאו; ואם וינשטייין מבקש לטייח את העניין בלא־כלום.
זו עיתונאות חוקרת ויש להתמיד בה עד שהאמת תצא לאור, וכל מי שמדבר בגנות התופעה הזו שפירושה עיתונות נושכת, רוצה בעצם שקט שהוא רפש, ולראות בתקשורת מוסד לגילוי "הכוכב הבא" בלבד.
מילה נגד מילה
אסור שבית הדין הרבני יטיל קנס על אישה המסרבת למול את בנה. היא מסרבת, ובעלה תובע - אז שילכו לגישור או לבוררות מוסכמת. אבל אבוי למעמד האישה אם במחלוקת הזאת יורשה בית הדין הדתי לקונסה עד שתאמר "רוצה אני" כי היא ענייה.
גם ההפך אסור. אילו היא תבעה מילה והאב סירב - אסור שהרבנים יכריעו ביניהם. אחרי עידן יונה מצגר ראוי לבית הדין הרבני להצניע לכת בפסיקותיו בעניינים כה עדינים, ולחוש מעט כאישה איילונית שנאמר לה: "שתיקותייך יפות מדיבורייך".
נ.ב. אין צורך לומר כי בכל ליבי ובכל נפשי ובכל מאודי אני בעד מילת היהודים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו