ילדים אוהבים את חנוכה, די ברור למה. השילוב של שבוע חופש, בתוספת דמי חנוכה, פסטיבלים והצגות, פלוס מאכלים המבוססים על טיגון, תמיד עובד. בתור ילד גם אני חיבבתי את החג הזה, אבל ככל שהתבגרתי, התחלתי לזהות בו גם את הבעיות.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מבחינה קולינרית, אין מבחן קשה יותר מחנוכה. בדיוק סיימנו את הדיאטה של "אחרי החגים", נרשמנו לחדר כושר (אבל אנחנו לא הולכים) ואנשים שאנחנו אוהבים מחמיאים לנו שאנחנו נראים טוב - ואז מגיחות הסופגניות ומעמידות אותנו במבחן לא אנושי, עם אמירות בנוסח "חיים רק פעם אחת", "זה רק פעם בשנה", "זאת סופגנייה אפויה", ועוד כל מיני תירוצים עלובים.
אבל כמו הצנטריפוגות באיראן, הסופגניות הן רק חלק מהבעיה. גם אם תנטרל אותן, עדיין תישאר עם איומים אחרים. הדלקת נרות, למשל, היא בעיני כולם מפגש משמח של משפחה וחברים. מדובר באירוע צנוע, שנועד לשמר את רוח החג ולהאיר את החושך מסביבנו. אבל גם הוא, בנסיבות מסוימות, עלול להפוך לאתגר מורכב. אם תחליט להזמין את כל הסבאים, הסבתות והדודים, על שלל ילדיהם ונכדיהם, אתה עשוי למצוא בסלון התנחלות של 50 איש.
גם הדלקת נרות לחברים זו דילמה קשה, בעיקר היום, שלא ברור מי באמת חבר ומי סתם מחפש סידור לחג. אם במקרה אתה גם מיודד עם ההורים של החברים של הילדים שלך, זה עלול להיגמר בכיתה שלמה ששרה "חנוכייה לי יש" ומורחת ריבה על הספה. במצב כזה עדיף להמיר את הדת ולהסתלק לשבוע מהבית.
חנוכה שונה מחגים אחרים, בזה שהוא לא חג דתי. הילדים בחופש אבל אנחנו ממשיכים לעבוד כרגיל, מחלצים מהבוס חצי יום חופש כדי "לעשות איתם משהו", ומדי ערב מדליקים נרות בבית או אצל קרובי משפחה וחברים. ההמלצה שלי, כמו תמיד, היא להשתדל להיות מוזמן, אבל השנה זה לא קרה לצערי. יומיים לפני נר ראשון, אף אחד לא הרים את הכפפה. כולם כנראה עסוקים בלרכל על אייל גולן, על בוז'י הרצוג, ועל השיניים העקומות של שרת החוץ האירופית, קתרין אשטון.
אחרי ששאלתי את אשתי כמה פעמים אם מישהו הזמין אותנו לנרות ונעניתי שלא, התעוררה בי תחושה גדולה של אחריות. מתוך כוונה טובה הקמתי את קבוצת הווטסאפ "נר ראשון אצל ניצני". שלחתי לחברים הודעה קצרה ועניינית: "הדלקת נר ראשון אצלנו בשבע" - וחיכיתי.
התגובות הגיעו בשניות. כאילו אנשים ישבו ימים שלמים ליד המכשיר ורק חיכו להודעה כזאת. "בטח שנבוא..." "בכיף...", "חשבנו שכבר לא תזמינו". עידכנתי את אשתי על היוזמה והבטחתי שזה יהיה ערב קליל ופשוט, קפה ועוגה, גבינה לבנה ושקית של פיתה קראנצ'. אבל היא לא התלהבה. "אם אתה מזמין אנשים לחנוכה, אתה צריך גם לדאוג לכיבוד כמו שצריך".
צודקת. מייד עידכנתי "יהיו גם סופגניות", ובמקביל התקשרתי להזמין מגש. בדמיוני ראיתי קרטון בסגנון צבאי, שתחתיתו רוויה בשמן ועליו מונחות סופגניות שמנמנות עם ריבה אדומה ויותר מדי אבקת סוכר מלמעלה. אבל המוכרנית בצד השני המטירה עלי עשרות סוגים, שהזכירו לי שסופגניות היום זה כמו מכתבים ממס הכנסה. אתה אף פעם לא יודע מה מחכה לך בפנים.
היא אילצה אותי לבחור מתוך רשימה ארוכה של טעמים כמו טירמיסו, בלאק פורסט, קרם ברולה, פקאנים, חלבה, סוכריות קופצות, ריבת חלב, תמרים, ריבת תות ופיסטוק. רק מלשמוע את הרשימה קיבלתי צרבת. חשבתי לעצמי שבשנה הבאה בטח כבר יצוץ יזם זריז, שיקים רשת קונדיטוריות לסופגניות עם גואקמולי, סביח, עמבה, חמין או מרק רגל.
אחרי חצי שעה של חישובים והתלבטויות הזמנתי 40 סופגניות ודאגתי לא לקפח שום עדה. מתוך יוהרה לשמה שלחתי לחברים את רשימת טעמי הסופגניות שתוגש מחר, וחיכיתי לתגובות. ההודעה הזו סחטה הרבה פחות התלהבות, והווטסאפ החנוכתי שלי דמם לכמה שעות. אחת המוזמנות שאלה אותי בסוף היום "יהיה משהו גם למי ששומר על הגיזרה?" והוסיפה סמיילי. חבר אחר שאל בעדינות "יהיה מה לנשנש?" הבנתי שהסתבכתי.
אשתי אמרה שלדעתה המסקנה היא ברורה - המוזמנים מצפים לארוחת ערב. "אבל חנוכה זה סופגניות ולביבות. אנשים באים לחצי שעה, אוכלים סופגנייה, שרים מעוז צור ומתחפפים, לא?" תמהתי בקול רם. "הזמנת לשבע, לא לחמש", ענתה האישה בקול של יודעת דבר או שניים, "למה אתה מצפה? אנשים באים עייפים אחרי יום עבודה עם כל הילדים. הם רוצים לאכול!"
ראיתי איך אני הולך ושוקע. אני, שהיתה לי בסך הכל כוונה טובה, הולך להפיק עכשיו, בתוך יום, אירוע רב משתתפים, כולל בר סלטים חמים וקרים, לחמים, פשטידות, אנטיפסטי, יין, משקאות קלים וחמים, ועוד סופגניות בשלל טעמים. נס לא קרה לנו.
לקחנו יום חופש והתחלנו לעבוד. אשתי טיגנה לביבות, ואני פירפרתי כמו אנטיוכוס על ספידים בין המעדניות לסוּפר. אחר כך הורדתי אבק מהפסנתר ותירגלתי עליו את "ימי החנוכה", "מעוז צור" ו"באנו חושך לגרש", כולל הדפיקה עם הרגל על הרי"ש של ה"לגרש!"
כדי שהילדים לא יריבו מי מדליק, קניתי חמש חבילות נרות והוצאתי מהמחסן עשר חנוכיות, אחת אמיתית מבית אבא והשאר מפרויקטים ניסיוניים שהבנות הכינו בגן לאורך השנים, ואנחנו ברוב חוכמתנו דאגנו לשמור. חנוכיות מפקקים, מחימר, ממקלות של ארטיק, ועוד שלל פריטים שבזמנו נראו לנו כפאר היצירה ומקור לגאווה, ועכשיו הם בית גידול לקרדית הבית.
בשבע כולם הגיעו. הנרות הודלקו, ואני ניגנתי שירי חנוכה בפסנתר. הילדים, שנהנו מאוד, הדליקו את עשרות החנוכיות ושלחו אותי לנטרל את גלאי העשן שהתחילו לצפצף. בריא, לא בריא - כל הסופגניות חוסלו, וגם כל האוכל. האירוע הסתיים בחצות בשירת התקווה, ובתקווה שזו הדלקת הנרות האחרונה שאנו מארחים לשבוע זה.
אורח אחד, שהגיע כנספח ולא ידע שאני בעל הבית, זרק לי לאוזן: "אנשים לא נורמליים. תראה מה עשו מפאקינג נר ראשון של חנוכה. במקום לעשות משהו צנוע, הרימו לי פה סילבסטר". "אשכרה", אמרתי לו, "משוגעים".
yairn@israelhayom.co.ilלכל הטורים של יאיר ניצני, הקליקו כאן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו