מי רצח את החלום האמריקני?

נראה שיותר מילים נכתבו על הרצח (של הנשיא קנדי) מאשר על כל אירוע בודד בתולדות העולם", כותב וינסנט בוּליוֹזי (Vincent Bugliosi) בהקדמה לספרו המונומנטלי "Reclaiming History", המוקדש להתנקשות בנשיא האמריקני, היום לפני 50 שנה בדיוק, ב־22 בנובמבר 1963, בדאלאס, טקסס. בוליוזי ככל הנראה צודק. רצח קנדי הוא האירוע הטראומתי ביותר שחוותה ארה"ב ב־50 השנים האחרונות, אולי למעט הפיגוע במגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001. הכדורים שפגעו בקנדי פגעו בליבה של אמריקה. הם הרגו את תמימותה וגרוע מזה - הם הרגו את חלומותיה ואת תקוותיה. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ג'ון פיצג'רלד קנדי היה לא רק הנשיא הצעיר ביותר שנבחר אי פעם למשרת האיש החזק בעולם (בגיל 43) - הוא היה נסיך. הוא והנסיכה היפהפייה שלצידו, ז'קלין בובייה קנדי, היו הדבר הקרוב ביותר לשושלת מלכותית אמריקנית; זוהרים, צעירים, יפים וסקסיים, ממש כמו באגדות. לא פלא שלבית הלבן קראו בזמנו של קנדי "קמלוט", על שם טירתו הקסומה של המלך ארתור (האנגלי). 

קנדי, שהיה "חייל המארינס היחיד בהיסטוריה ששיקר בעניין בריאותו כדי להעלות את הפרופיל הרפואי שלו ולהתגייס", התגלה כגיבור מלחמה של ממש. לאחר שספינת הטורפדו PT109, שעליה פיקד, הוטבעה על ידי היפנים, הוא שחה ארבעה קילומטרים אל החוף, כשעל גבו חייל פצוע. הוא היה כריזמטי, רהוט, משכיל, נואם בחסד ומילא את ליבם של אזרחיו בגאווה עצומה בכל מפגש שלו עם העולם הישן, קרי אירופה, שכלפיה חשו דורות רבים של אמריקנים רגשי נחיתות תרבותיים. 

אבל זו לא היתה רק אישיותו המלבבת של הנשיא שלהם שכבשה את לב האמריקנים. ממשל קנדי הביא בכנפיו הבטחה לעתיד טוב יותר: יחד עם אחיו רוברט החל במהלך להדברת הפשע המאורגן ולהענקת שוויון זכויות לשחורים. הוא התחייב להציב אמריקני על הירח עד תום העשור (הבטחה שמולאה "על הקשקש", כשניל ארמסטרונג עשה זאת ביולי 1969), והצליח בתקופת משבר הטילים בקובה - הרגע הקרוב ביותר למלחמה גרעינית בתולדות האנושות - לקפל מדינאי מנוסה כמו ניקיטה חרושצ'וב. 

לעומת זאת, גם הרגעים המביכים בקריירה הפוליטית של קנדי לא הכתימו כהוא זה את הנוסטלגיה והגעגועים אליו: לא הפיאסקו המביך בפלישה הכושלת למפרץ החזירים בקובה (אפריל 1961); לא העמקת המעורבות האמריקנית בווייטנאם, על  תוצאותיה הטרגיות; וגם לא הרפתקאותיו המיניות המרובות, שהידועה שבהן היתה עם מרלין מונרו. על הכל סלחו לו האמריקנים, שבויים בקסמיו.

כשנרצח, כל העולם בכה עם אמריקה. עין לא נותרה יבשה. אפילו ברחובות מוסקבה, האויבת המרה במלחמה הקרה, בכו על מותו של מנהיג העולם החופשי. העובדה הזאת ראויה לציון מיוחד על רקע התעמולה האנטי־אמריקנית הארסית שהופצה אז על ידי השלטונות הסובייטיים והדמוניזציה האישית של הנשיא. 

כל אדם שחי בתקופה ההיא יודע היכן היה ומה עשה כששמע על רצח קנדי, ועבור כותב שורות אלה היה זה רגע מכונן. הייתי תלמיד כיתה ג' בבית הספר ויצמן בחולון, כששמעתי בקול ישראל את ההודעה על הרצח. זה היה יום שישי בערב ונורא רציתי לדעת יותר, אבל השידורים היו מצומצמים, טלוויזיה עוד לא היתה ואת המילה "אינטרנט" איש בארץ עוד לא ידע להגות. כססתי ציפורניים עד שהגיע יום ראשון, ובהתרגשות רבה רצתי לקיוסק וקניתי בדמי הכיס שהוריי הקציבו לי בפעם הראשונה בחיי עיתון. שנים רבות שמרתי את העותק המצהיב ההוא, שאני רואה בו את הצעד הראשון שלי בעולם העיתונות, עד שנעלם באחד ממעברי הדירות המרובים.  

מחשבה הוליוודית

הקסם של קנדי לא פג. מקומו של הרצח באתוס האמריקני והעניין העצום שהוא ממשיך לעורר גם היום, במלאות לו 50 שנה, באים לידי ביטוי נרחב בטלוויזיה, בקולנוע ועל מדפי הספרים. משני עברי מתרס הקונספירציה מתפרסמים לקראת ציון היובל כרכים על גבי כרכים, חלקם תיעודיים, חלקם בדיוניים, אבל כולם מתיימרים "לפתור את התעלומה" ולקבוע, אחת ולתמיד, מי רצח את קנדי. בספריית הקונגרס מתועדים כ־800 ספרים שעוסקים ברצח, ב"אמאזון" יותר מ־9,000. 

כ־95 אחוזים, פחות או יותר, מהספרים שנכתבו על הרצח המפורסם בהיסטוריה עוסקים בתיאוריות קונספירציה רבות: יש יותר מ־250 תיאוריות מתועדות על הרצח. הנבלים העיקריים והשכיחים ביותר הם המאפיה, ה־CIA, הממסד הביטחוני־תעשייתי, הקג"ב, קובנים בעד או נגד קסטרו, הנשיא לינדון ג'ונסון (שהושבע מייד לאחר הרצח), ימנים קיצונים ושמאלנים קיצונים. 

בסקרים שנערכים בארה"ב מעת לעת בשנים האחרונות נמצא רוב יציב ובלתי נתפס של כ־75 אחוזים מהאוכלוסייה, שאינם מאמינים במסקנות ועדת וורן, ודוחים את האפשרות שלי הארווי אוסוואלד פעל לבדו. ולא מדובר רק באזרחים מהשורה: היום משודרת בערוץ NBC תוכניתו של השדר הנודע טום ברוקאו "?Where Were You" (היכן היית?) שאלה שהפכה למטבע לשון נפוץ לאחר הרצח: "היכן היית כשקנדי נרצח?" 

מזכיר המדינה הנוכחי, ג'ון קרי, מודה בתוכנית כי "עד היום יש לי ספקות רציניים אם לי הארווי אוסוואלד פעל לבדו. אני בהחלט מפקפק בכך, שהמניע לפעולה היה שלו... אני חושב שהוא קיבל השראה אי שם, ממשהו... אני חושב שבהחלט הגיע הזמן שמדינה כמו ארה"ב תחשוף את התיקים שישפכו אור על ההיסטוריה". ואם מזכיר המדינה כך, מה יגידו השאר. 

מדוע תיאוריות הקשר מצליחות כל כך? קודם כל, הן הרבה יותר מעניינות מהגירסה הרשמית. הן עטופות במסתורין ובמתח, מערבות את הממסד האמריקני על כל דרגיו ומחלקותיו בקשר אפל ונבזי - משהו שהוליווד לימדה את צופיה לצפות לו במשך אינספור סרטים, וההיסטוריה של העשורים האחרונים הוכיחה כאפשרי. אחרי ווטרגייט, איראן־קונטרה, נשק להשמדה המונית בעיראק - קשה להאשים את המאמינים בתיאוריות מסוג זה. 

סיבה נוספת, כפי שמנסח בוליוזי היא ש"מלך לא יכול להיות מופל על ידי עפרא דארעא". משמע, האמריקנים, אינסטינקטיבית, דוחים את הרעיון שקנדי, האדם החזק בעולם, מנהיג העולם החופשי, נסיך - יכול למות ברגע מידיו של אחד כמו לי אוסוואלד, אפס מאופס שלא הצליח להחזיק מעמד בשום עבודה שלקח על עצמו, שערק לבריה"מ - שהתחרט וחזר לארה"ב. כלומניק בן 24 בסך הכל.

לאמריקנים יותר פשוט להאמין שהוא נפל קורבן למזימה שנרקחה על ידי טובי המוחות של אויביו הפוליטיים, יהיו אשר יהיו. הם לא מוכנים לקבל שלוזר שם קץ לחייו של קנדי, למרות שהגנו עליו טובי הסוכנים בעולם, מהשירות החשאי ומה־FBI, ממשטרת דאלאס ומאיפה לא.

מבחינתם, זה לא יכול להיות כל כך קל ופשוט, ולכן צצים, כפטריות אחר הגשם, ספרים כמו "חמישים שנה - חמישים שקרים", שחיבר ד"ר לאנס מור. בספר מונה מור 50 נקודות בדו"ח וורן, דו"ח הוועדה הרשמית שחקרה את הרצח, שלדעתו הוועדה שיקרה לגביהן. 

למשל, מאיזה כיוון נורו היריות שפגעו בנשיא; שאוסוואלד ביצע לבדו את הרצח; שג'ונסון ידע מראש שהרצח עומד להתבצע; שנורו רק שלוש יריות; שג'יי אדגר הובר, ראש ה־FBI, היה שותף לקשר ועוד. כמו תומכי קונספירציה רבים אחרים, וכמו, אגב, אמו של אוסוואלד, המחבר מאמין שהוא היה סוכן של אחת מסוכנויות הביטחון, ששימש הסוואה למתנקשים האמיתיים והופלל בכוונה על ידי שולחיו. 

מסע בזמן

בין תומכי תיאוריות הקשר, הידוע ביותר הוא ג'ים גאריסון, התובע המחוזי של ניו אורלינס, שהיה איש הממסד היחיד שיצא בגלוי נגד מסקנות ועדת וורן. הוא תבע את איש העסקים קליי שו כשותף לקשר, התביעה נדחתה על ידי בית המשפט, אך זכתה לחיי נצח הודות לסרטו של אוליבר סטון מ־1991, בכיכובו של קווין קוסטנר - "JFK". 

הסרט, העשוי היטב, משכנע מאוד בטיעון שהוא מעלה, בייחוד בהתבסס על הסרטון בן 28 השניות שצילם סוחר הבגדים אברהם זאפרודר. זה היה הסרטון היחיד שמלווה את שיירת הנשיא מהרגע שבו היא פונה לרחוב אלם ומתעד את היריות שפגעו בנשיא, את ג'קי מנסה לגונן על בעלה ואת הסוכנים החשאיים שמגיעים כעבור שבריר שנייה - שבריר שנייה גורלי ומאוחר מדי.    

שבריר שנייה וירייה אחת בלבד הפרידו בין חיים ומוות, ואי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אילו. איך היה נראה העולם עם קנדי בתוכו; איך היתה מתפתחת מלחמת וייטנאם, אם בכלל? האם תנועות המחאה היו מתעוררות? האם פסטיבל וודסטוק היה מתקיים? האם המלחמה הקרה היתה מסתיימת מוקדם יותר - או שמא העולם היה מגיע למשבר גרעיני פטאלי? 

לפחות שני רומנים שיצאו לאחרונה עוסקים בספקולציה הזאת: ספרו של סטיבן קינג, "11/22/63", מתאר את מסעו עוצר הנשימה בזמן של ג'ק אפינג, מורה ממדינת מיין שנחוש לחזור לעבר ולהציל את קנדי. אבל, כמו בהרבה ספרי מסעות בזמן, כל ניסיון לשנות את ההיסטוריה גורם לשינויים נוספים, ולאו דווקא לטובה. לא נוסיף כדי שלא לקלקל. 

גם בספרו של סטיבן האנטר, "הכדור השלישי" (מאנגלית: שרית פרקול; הוצאת קוראים), יש מסע תיאורטי בזמן, וגם שם הצלתו של קנדי גורמת לאסונות כבדים אחרים. זהו מותחן פעולה, בסידרת בוב לי סוואגר, אבל זווית הראייה שלו מעניינת במיוחד; עיקרו - התרכזות ברובה ששימש את אוסוואלד, "מאנליכר קרקאנו". 

זהו רובה מתוצרת איטליה משנת 1940, שנרכש על ידי אוסוואלד בהזמנה בדואר תמורת 19.95 דולר, כולל כוונת טלסקופית. זהו הרובה שירה את "כדור הפלא", שחדר דרך גרונו של קנדי והמשיך ופגע בידו ובירכו של מושל טקסס, ג'ון קונלי; האנטר בונה סביבו תיאוריה מרתקת, המתבססת על עובדות - ופרשנות "גמישה" שלהן.   

ובכל זאת, למרות מאות, ואולי אלפי ספרי תיאוריות הקשר, האמת ככל הנראה נתגלתה כבר בהתחלה, ונוסחה על ידי ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט וורן: הנשיא קנדי נרצח על ידי אוסוואלד, שפעל לבדו ועל דעת עצמו, ללא שותפים. אוסוואלד ירה שלושה כדורים בלבד, ששניים מהם פגעו בנשיא קנדי, והשני מבין הכדורים שפגעו (והשלישי בכלל) היה הכדור הקטלני שפגע בראשו והביא למותו. סרטו של זאפרודר, בעיקר פריים מספר 313, מראה באופן גרפי את הפגיעה הזאת. 

1,600 עמודים מפריכים

שלושה ספרים, אחד ותיק ושניים חדשים, יעניקו לקורא הסקרן את כל התשובות שהוא מחפש. הראשון, "Case Closed", מאת ג'ראלד פוזנר, יצא כבר ב־1993 ומוכיח, בעזרת ניסויים בליסטיים ותחקיר מקיף, את ממצאי ועדת וורן. במשך שני עשורים זה היה התנ"ך של התומכים בגירסת היורה הבודד.

הספר השני, שיצא לאור ב־2012, הוא ספרו של השדר הפופולרי של רשת פוקס, ביל אוריילי, שנכתב עם מרטין דגארד, "Killing Kennedy". אוריילי, שספרו הקודם שעסק ברצח לינקולן זכה לפופולריות רבה (שימש בסיס לסרט "לינקולן" בכיכובו של דניאל דיי לואיס), מספק תיאור זורם וחי של האירועים, בקצב מודרני וקל לעיכול.   

אבל ה־ספר, בה"א הידיעה, שאחריו מי שעוד מאמין בתיאוריות קונספירציה "מטורלל כמו שטר של 3 דולר", כפי שמגדיר מחברו, הוא "Reclaiming History" של בוליוזי. התחקיר העצום והמפורט של בוליוזי מקיף יותר מ־1,600 עמודים מודפסים בצפיפות, ואת רשימת המקורות הוא מצרף בדיסק, כדי שלא להפוך את הכרך העבה מאוד לבלתי אפשרי לקריאה. 

למרות מימדיו המרתיעים והעובדה שהוא נסמך על הרים של מסמכים וראיות, זהו ספר מהנה מאוד לקריאה ועוסק בכל היבט אפשרי של הפרשה, כולל הפרכת כל תיאוריות הקונספירציה, בלשון לא ממש אקדמית. בוליוזי, שהיה התובע במשפטו של צ'ארלס מנסון, מצעיד בסך את כל הנפשות הפועלות (שאת רובן, אלה שעדיין בחיים, כמובן, ראיין) ומפרט כל פרט אפשרי לגבי חייהן. 

חלק מהכרך השלם יצא כספר עצמאי בשם "Four Days in November" והוא מתאר דקה אחר דקה את האירועים בין יום הרצח ועד ללוויה, באופן פנורמי, מכל הזוויות האפשריות והוא משמש בסיס לסרט החדש, "פארקלנד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו