סוללת העיתונאים מטהרן שבה לז'נבה פתוחה מתמיד ומשתפת פעולה עם כולם במסגרת מדיניות החיוכים של רוחאני. אין מה להשוותה לאותה חבורה שהיתה בטורקיה, בעיראק ובקזחסטן. אלא שאתמול המנהיג הרוחני חמינאי נשא נאום תוקפני מאוד, שהשפיע גם על העיתונאים האיראנים. מחייכים כמו רוחאני או מקללים כמו חמינאי? לחייך או לא לחייך?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אותו עיתונאי איראני שבשעות הבוקר המוקדמות דיבר איתי ביודעו בדיוק מי אני, ואפילו ראיין אותי לכלי התקשורת שלו, מיהר לחזור אלי וביקש בתחנונים ממש שלא אפרסם בעיתון את הצילום שבו תיעדתי אותו מראיין אותי לערוץ החשוב שלו. מה שמעיד כי באיראן החדשה עדיין יש הרבה גוונים של אפור.
העיתונאים האיראנים העבירו דיווחים מז'נבה שכותרתם: "איראן עומדת מאחורי מנהיגה הרוחני", "שיחות הגרעין מתחדשות בתנאים איראניים". רוחאני והחיוכים נדחקו פתאום לעמודים האחוריים.
באולם העיתונות התפתחה דינמיקה מיוחדת מאוד - אחווה של ממתינים. כולם מדברים עם כולם, כולם רוצים אינפורמציה מכולם, ובעיקר כולם רוצים הביתה. העיתונאים הסינים מנסים להשיג מידע מהגרמנים, שניזונים מהצרפתים, שמתעניינים אצל הבריטים, שמקבלים דיווח מהאמריקנים. ברקע, בקבוצה אחת גדולה, ניצבים האיראנים, שמוכנים לנדב מידע למי שרק רוצה. השעות חולפות ואפילו הציוצים כבר לא מקפיצים את העיתונאים, שרק חוששים מתסריט דומה לזה מלפני שבועיים, שבו נאלצו לבלות כאן את הלילה שבין שבת לראשון, תוך כדי המתנה מתוחה, ועל בטן מקרקרת. לחלק מהם כבר לא אכפת אם יהיה הסכם או לא יהיה, אם תהיה פצצה או לא תהיה - רק שכבר יהיה אפילוג לסיפור הבלתי נגמר הזה.
אילו הייתי חמינאי, הייתי מודאג מדבר אחד: הכתבים האיראנים נחשפים יותר מדי לעמיתיהם הישראלים. מאז 1979 לא היו כל כך הרבה מפגשים טבעיים בין ישראלים לאיראנים. פתאום, אחרי שנים, הצליחו שיחות הגרעין להציג ישראלים ואיראנים בעלי אותו אינטרס: לברוח מהאולם הגדול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו