ישראל נקלעה שלא בטובתה לשני עימותים עם ארה"ב; שניהם בעת ובעונה אחת. האחד, בסוגיה האיראנית, פחות חמור מאשר המשבר הנכרך בקשיים הנגלים במשא ומתן עם הפלשתינים. אמנם לפי דיווחים אחרונים, תידרך ג'ון קרי את ועדת הבנקאות בסנאט בנימה עוינת כלפי ישראל בעניין, אבל אמריקה שותפה לעמדתה השלילית המובהקת כלפי מיזם הגרעין האיראני, ואם אינה מקבלת את דעתה של ירושלים עתה - יש סיכוי־מה שתעשה כן אם וכאשר ייכשל המשא ומתן עם האייתוללות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בהידברות עם הפלשתינים המצב אחר. אובאמה וקרי מזדהים עם תביעות הפלשתינים, כפי שהן מוצגות על ידי אבו מאזן. בפועל, הם אינם מכירים בלגיטימיות של שום בנייה ישראלית מעבר לקו הירוק - לא רק בדרך למעלה אדומים אלא גם ברמות אשכול, הצמודה לירושלים.
בפרשה האיראנית, שהדיונים לגביה יתחדשו בעוד שבוע, יש משקל רב לעמדתה של ישראל. יש כלפיה אמפתיה לא רק באמריקה, אלא גם באירופה. נשיא צרפת פרנסואה הולנד ייתן לכך ביטוי בביקורו בכנסת. לא כן במחלוקת עם הפלשתינים.
לכן, קרי נכשל באמירת שווא כי בנימין נתניהו היה צריך לדחות את ביקורתו על ההסכם עם טהרן עד לחתימתו. זה אינו טיעון אינטליגנטי. כיצד ישפיע אחרי החתימה? אבל איומיו של קרי בראיון עם אודי סגל, שישראל תיקלע לבדידות מדינית אם לא תתקדם להסדר עם הפלשתינים, נשענים על תמיכה בינלאומית.
כן, גם במזרח התיכון מאוכזבים מעמדתה הרפויה של ארה"ב. נוכח הסכנה האיראנית התקרבו רבים ממנהיגי האזור לישראל. הם רואים בישראל נדבך מרכזי ומשקל נגד חשוב למגמת ההתפשטות של איראן, אבל אין הם רוצים - או יכולים - להשלים עם עמדת ישראל כפי שהיא משתקפת בתוכניות הבנייה של אורי אריאל ביהודה ושומרון. זאת, גם אם בחדרי־ליבם אין להם עניין לראות בכינון פלשתין בראשות אבו מאזן.
שרי הממשלה, החותרים לנטרל את המשא ומתן עם הפלשתינים, טרם הפנימו שכל השחקנים המזרח־תיכוניים פעילים גם בנושא האיראני. כאשר שר מייצר כותרות - לא עובדות - בדבר 23 אלף דירות חדשות בהתנחלויות, הוא מכביד על סעודיה או על מדינות המפרץ האחרות לשתף פעולה עם ישראל גם בעניין האיראני.
נתניהו ינהל בשבועות הקרובים מערכה כפולה. הוא שומר את קלפיו קרוב לחזה. מרחב הגמישות שלו ידוע כנראה רק לו עצמו, או לחבר שותפיו לסוד, שאינם רבים. ברור לגמרי ששימת ליבו נתונה כמעט באורח בלעדי לגרעין האיראני.
כאשר נקרא שלשום לנאום בכנסת בנושא הדיור - דיון שנכפה עליו ב־40 חתימות של ח"כים - עלה נתניהו לדוכן והסביר את הקשיים בהתנהלות מול איראן, עד כי נשמעו קריאות "דבר לעניין, דבר לעניין".
עיסוק זה מחייב אותו לקיים פיקוח על כל מה שעושים - ובעיקר אומרים - שרי ממשלתו. גם כשמדובר בהחלטות הרחוקות ת"ק פרסה מטהרן. בנתונים הנוכחיים, ניתן להצמיד כל אמירה בשולי המחנה לרתיחה המלווה את המחלוקת על איראן. כל הפקדה של תוכנית בנייה היא עילה לקרב סכינים מילולי עם בעלי ברית.
השבועות הקרובים מכריעים, "והמשכיל בעת ההיא יידום". בעיקר אם הוא שר.
דווקא אין עתיד
אלמלא ביקש יאיר לפיד את תפקיד יושב ראש ועדת החוץ והביטחון לחברו עפר שלח - שאכן בקי בסוגיות הנדונות בה - היה קם על רגליו האחוריות נגד צירוף אביגדור ליברמן לממשלה בלי תמורה. חמישה מ־11 הח"כים של ישראל ביתנו - שרים, בעוד רק שלושה מ־12 הח"כים של הבית היהודי, וחמישה מכלל 19 הח"כים של יש עתיד.
בשעתו נדר לפיד כי לא יכהן בממשלה שמספר שריה עולה על 18. הוא התפשר וויתר. עכשיו, אפילו לא שואלים לדעתו. אפשר שלא סופרים אותו כבעבר, ואפשר שכבר ספרו וגמרו איתו כמה "דילים" מביכים. הדבר האחרון שיעשה שר האוצר בימים אלה הוא לשוב ולהתבונן במצעו ובהכרזותיו באשר למבנה הממשלה והיקפה. "מה שהיה - הוא שיהיה", ובתחום זה אין עתיד.
בני האור הראשונים
נעניתי ברצון לד"ר שמחה גולדין, שהציע לי להרצות בערב הוקרה להיסטוריון פרופ' שלמה סימונסון, במלאת לו 90. לא על משנתו
האקדמית בחקר יהדות איטליה; לא על חלקו בהקמת אוניברסיטת תל אביב; לא על שנותיו כרקטור. הרבה קודם, כאשר נמנה עם חבורת המופת "שורת המתנדבים" אשר יצאה ללא תמורה למעברות, כדי ללמד עברית ולהקנות אורחות חיים לעולים החדשים. הסטודנטים האלה רצו להיות כור ההיתוך של העם היהודי בארצו.
ביקשתי להזמין למפגש את חברו באותם ימים רחוקים, אליקים העצני, שהבטיח להגיע מקריית ארבע. השניים לא התראו יותר מ־50 שנים. כאשר נפגשו השבוע, הפיג העצני את ההתרגשות בהעירו כי "אשתי זוכרת שעישנת בשרשרת", וסימונסון השיב שהפסיק לפני 45 שנים. העצני סיכם: "נו, כן, לולא הפסקת לעשן לא היינו נפגשים היום".
מה היו "הימים ההם"? ב־1955 פירסמה "שורת המתנדבים" חוברת אשר רמזה כי איש העסקים ישעיהו (שייקה) ירקוני חשוד בניפוח חשבונות, כדי לקבל סכומים גדולים מהמגיע לו מכספי השילומים מגרמניה. אבל סמפכ"ל המשטרה עמוס בן־גוריון היה חברו ושותפו, ותיק החקירה נסגר.
ארבעה מראשי "שורת המתנדבים" - העצני וסימונסון וחנן רפופורט ושמעון אפלבאום ששוב אינו בין החיים - נתבעו לדין על הוצאת דיבה. לעזרתם בא עורך הדין שמואל תמיר, שעשה עבודה מזהירה. אבל גורלם נחרץ; נשיא בית המשפט המחוזי ד"ר זאב צלטנר סלד מהם, וקיבל את עמדת המשטרה כי אין לפתוח את תיק החקירה מטעמים של ביטחון המדינה.
בשקר זה, השתמשו קציני המשטרה שגויסו להעיד במדים למען חברם עמוס בן־גוריון. הגדיל לעשות מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר, שטען כי ירקוני לא היה כלל חשוד, "חס ושלום", וממילא לא היה תיק לסגור, ובכלל המשפט נועד למגר את המשטר. הוא התעלם מכך שהארבעה מ"שורת המתנדבים" היו תומכי מפלגת השלטון מפא"י, אמה־הורתה של העבודה.
היו ימים נוראים. כנער ביקרתי מדי פעם בבית המשפט וראיתי כיצד צמרת המשטרה משקרת ללא מורא. העיתונות התייצבה נגד ארבעת המוסקטרים ובראשה "הארץ" ו"דבר"; תיאטרון הבימה גויס להעלות מחזה בגנותם ("זרוק אותו לכלבים" ליגאל מוסינזון); אפלבאום סולק מקיבוצו ונושל מעבודתו כארכיאולוג בחפירות תמנע. בראש ובראשונה השב"כ רדף את תמיר ו"שורת המתנדבים", ואת העיתונאי היחיד שתמך בהם - אורי אבנרי מ"העולם הזה".
השופט צלטנר הגדיל לעשות והשליך את העצני לעשרה ימי מאסר, מפני שנהג כעיתונאי הגון וסירב לגלות מי מקור המידע שלו לידיעה על ירקוני ובן־גוריון (עד היום הוא שומר את סודו בקנאות). מלבדו, מעולם לא נאסר בישראל עיתונאי שסירב לחשוף את מקורותיו.
פסק הדין הטיל על "שורת המתנדבים" קנס כבד. הוא הפך צעירים פטריוטים למנודים, כמעט מצורעים. החבורה התנדפה. צעיריה נראו כנערים תמימים, שהאמינו כי ישראל מתכוונת להיות "אור לגויים", אך מוגרו מול ההון והשלטון והעיתון.
תמיר וחברי "השורה" לא ויתרו, ועירערו לעליון. הם קראו לצדק להופיע ממגרש הרוסים. הזמן חלף; רק ב־61' פירסמו גדולי המשפט בדורם - משה לנדוי, שמעון אגרנט ואלפרד ויתקון, את פסק דינם. הם הפכו את הקערה על פיה: שורת המתנדבים זכתה. המפכ"ל יחזקאל סהר נשפט והורשע במתן עדות שקר. כך נולדו בני האור הראשונים. "אלמלא פסק הדין של לנדוי", הודה העצני, "לא יכולתי להישאר בארץ ישראל".
השבוע ישבו העצני וסימונסון באולם גדוש במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב. נכחו פרופסורים נשואי־שם ומרצים נכבדים, ושגריר איטליה. כמי שחזר בעשור האחרון לעסוק בטוהר המידות והירבה לכתוב על אריאל שרון ואהוד אולמרט וגבי אשכנזי ושחקני המשנה בפרשיותיהם - סיפרתי בראשי תיבות על מלחמתה של "שורת המתנדבים" בכל הממסד.
עמדתי ותיארתי, ולעיני רוחי חלפו כמו מי שבעשור האחרון היו לבני אור במלחמתם בשחיתות, ודמיתי לראות את אהרון ברק ודורית ביניש ומיכה לינדנשטראוס ומנחם (מני) מזוז וירון זליכה ויעקב בורובסקי ואליעד שרגא ועוד קומץ של עיתונאים, קרבים ובאים במצעד הוקרה למבוגרים האלה, שהיו ראשונים להדליק את משואת בני האור, בבחינת האבות המייסדים של אסכולת טוהר המידות.
להוסיף סעיף לרבנות
השרים ציפי לבני ונפתלי בנט הגישו הצעת חוק לאחד את תפקיד הרב הראשי. אין צורך בשניים, אחד מספיק (מדוע שכחו להזכיר כי בפועל העתיקו את הצעת החוק של משה פייגלין? הרי "המביא דבר בשם אומרו - מביא גאולה לעולם").
החוק בכיוון הנכון (בתחום הדתי כמה מיוזמותיו של בנט מוצלחות). אני מציע להוסיף לו רק סעיף קטן, א/1: בהצבעה הראשונה למשרה המאוחדת חייב להיבחר "ראשון לציון" רב מעדות המזרח. גם סעיף קטן א/2: ייבחר רק מי ששירת בצה"ל.
די לשתיקה
השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ' נחפז, וזה תמיד מהשטן. הוא התבונן לימין וראה ציבור מבוהל עקב השתוללות משפחות הפשע המסכנות אזרחים ברחוב, ופנה שמאלה להתבונן במשטרה המודאגת שמא יאשימו אותה באוזלת יד.
והנה, מצא פתרון פלא: מספיק עם הארגונים לזכויות האזרח, מעתה רוצים כחולי המדים לשים את ידם על החשודים ב"מעצר מינהלי". בעברית פשוטה, מי שייחשד כחבר בארגון פשע ייעצר לתקופה ממושכת גם אם לא יובא לפני שופט.
זה מפתה: תבוסה מהירה ויעילה של ארגוני הפשיעה האלימים. העבריינים כלואים בלי משפט, בלי להתייצב מול שופט, בלי הוכחות חותכות נגדו. אך לא, זו לחיצה קלה מדי על ההדק.
ההצדקה למעצר מינהלי נגד מחבלים היא שאינם אזרחי ישראל ואין אפשרות סבירה לגבות עדויות מהסביבה העוינת שלהם. לא כן באשר לפושעים ישראלים.
לפיכך, הפתרון אינו במעצר מינהלי אלא בביטול זכות השתיקה בחקירה משטרתית. אדם יחויב למסור את גרסתו, ואם יתברר לחוקרים אשר יוודאו אותה (ובעקבותיהם לבית המשפט) כי לא אמר אמת - אפשר יהיה לראות בו מי שהשמיע עדות שקר. במקביל, נחוצה החמרה בענישה על עדות שקר. שנות מאסר דו־ספרתיות. זה יותר הוגן. גם יותר יעיל.
זכות הציבור לא לדעת
עדן אטיאס נרצח בדם קר בידי מחבל בעודו נם באוטובוס המוביל אותו לבסיסו. האומה ליוותה אותו, נצרת עילית געתה בבכי. אביו עושה בכלא. הוא הובא להלוויה במדי אסיר. הוא בכלא. יש ידיעות שאי פרסומן אינו פוגע בזכות הציבור לדעת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו