חודשיים עברו מאז שהבטחתי לצבוע את התקרה באמבטיה. הנזילה מלמעלה יצרה ציור מרשים, שאפילו מיכלאנג'לו לא היה יכול לצייר. אני חשבתי אמנם שהוא חייב להישאר, אבל יתר דיירי הבית דרשו להיפרד לאלתר מתקרת הקפלה הסיסטינית ולחזור ללבן המסורתי. מקובעים.
בשבוע הראשון לא הזזתי אצבע. זכרתי שיש לי צבע ומברשות במחסן, ולמי שהיה מוכן לשמוע הבטחתי ש״אני עוד אגיע לזה״. ככל שנקפו הימים הרגשתי איך עול הצביעה יושב עלי כבד, וחיפשתי דרך מילוט. ״עזוב אותך משטויות״, זרק לי שרון, החבר ההנדימן שלי, טיפוס שתמיד נמצא לפני או אחרי שיפוץ ומסתובב קבוע עם שאריות צבע מעל הגבות. "יש לי בשבילך צבעי סיני, חבל לך על הזמן. האו קוראים לו. הוא יעשה לך אחלה עבודה בחצי זמן".
קניתי את הרעיון בשתי ידיים, אבל אז נזכרתי בתשדירים שמזהירים מהעסקת עובד זר ללא היתר. "האו עובד כל השבוע בשביל משרד הביטחון, אז תהיה רגוע", נחר שרון בבוז. "הסיני הזה הוא צבעי גאון ומאוד מבוקש, תגיד תודה אם יהיה לו בכלל זמן בשבילך. אתה לא עושה לו טובה - הוא עושה לך טובה".
נצטוויתי להכין 400 שקלים שכר ליום עבודה, פלוס צבע ומברשות, אבל האו לא שיתף איתי פעולה. לא היה לו זמן בשבילי, הוא עבד כמו משוגע, והוא דחה אותי פעם אחר פעם. כבר התייאשתי לגמרי, עד שבשבוע שעבר צילצל הטלפון. להאו התפנה חלון מאוד נדיר בשבת, וברוב חסדיו הוא החליט להעניק לי אותו. התרגשתי מאוד מהמחווה, ועוד יותר מהבקשה של שרון לדבר איתו רק עברית, כי הוא רוצה ללמוד את השפה. שרון גם ביקש שאדאג לו לארוחת צהריים. אשתי, שכבר בישלה לשבת, הכינה על הדרך עוד כמה שניצלים וסיר קטן של אורז, ובשבת בבוקר פיניתי את כולם מהבית והלכתי להביא את האיש.
בצומת המתינו לפחות עשרים סינים וכשקראתי ״האו״ קפצו עלי שלושה. הסקתי מייד שהאו הוא כנראה שם פופולרי בסין, או שזה ״בואו חבר'ה״ בסינית. התקשרתי לטלפון שלו והוא ענה לי מייד. הצגתי את עצמי, והוא אמר לי בעברית המיוחדת שלו: ״אתה יאי? יאון אמה אמש מאו אקל״. אחרי שחזר על המנטרה הזו חמש פעמים, קלטתי שאם אני משלים את אותיות אהו"י, הוא בעצם התכוון לומר לי ״אתה יאיר? שרון אמר חמש מאות שקל״. ניסיתי להגיד לו ששרון אמר ארבע מאות שקל, אבל די מהר ויתרתי. עד שאני אסביר לו את הטעות ייוולדו בסין עוד מיליון תינוקות. עדיף להתקדם.
הראיתי להאו את התקרה המדוברת ועוד כמה קירות, והובלתי אותו אחר כבוד למחסן, שם חיכו לו הצבע והמברשות. המראה לא היה מלבב. כנראה השארתי את המכסה פתוח, כי הצבע תפס עובש והמברשות היו יבשות כמו השיער של ג'ון קרי. האו עשה פרצוף חמוץ ואמר: ״אאיך לינות אבה לטי אקילי אמבו ואולה״, שזה בעברית: "צריך לקנות צבע פלסטי אקרילי טמבור ורולר״.
טסתי לאחד ממרכזי הקניות באזור, וכעבור שעה חזרתי עם צבע טרי ומברשות שהרגע יצאו מהתנור. האו התחיל לעבוד, ואני מצידי השתדלתי לא להפריע. במשך כמה שעות לא שמעתי ממנו ציוץ. לא קפה, לא סיגריה, ולא תחזיק לי רגע את הסולם. ב־12:30 על השנייה הוא התייצב במטבח ואמר: ״הפקה אוהל!״ - אתם כבר מבינים - ״הפסקת אוכל״.
הגשתי לו את השניצלים ואת האורז וקישטתי את הצלחת בכמה עגבניות שרי. כשניגשתי למקרר להביא מים, חצי הדקה הזאת הספיקה להאו לשאוב את האורז והשניצלים בקולי קולות ולנקות את הצלחת עד לרמת המולקולה. הוא הביט עלי בעיניים רעבות. פתחתי את המקרר והצגתי בפניו את האפשרויות למנה השנייה. הוא פסל בבוז את אגף הגבינות, גיחך למראה היוגורטים והמעדנים, לעג לקורנפלקס והתעלם כליל מהפירות.
במדף התחתון מצאתי שני פולקע אבודים שהיו פעם חלק מעוף בגריל שאשתי הכינה, לדעתי ביום שליברמן זוכה. זה היה די מזמן, אבל להאו זה לא הפריע. הוא גרס את העוף, ומבטו דרש עוד. סימנתי לו שימתין. נכנסתי לאוטו ונסעתי. זכרתי שיש ליד הקניון מסעדה אסיאתית, אבל רק כשהגעתי לשם התברר לי שמטעמי כשרות היא סגורה בשבת. המשכתי בנסיעה, ואחרי שעה של שיטוטים מדכדכים בגוש דן מצאתי מסעדה עם שם אסיאתי אותנטי, "אבו סושי" או משהו כזה. קניתי ג'ארה ענקית של נודלס שכל אסיה היתה יכולה לאכול ממנה, ובדרך הביתה עוד עצרתי בהום סנטר לקנות נייר שיוף כי האו התקשר וביקש "יאי, אאיך נייה אוכית" (יאיר, צריך נייר זכוכית).
מתברר שכל הזמן הזה האיש לא זז, כי כשהוא רעב הוא לא עובד. בינתיים אשתי התקשרה ושאלה אם אפשר לחזור, כי מהבוקר היא והבנות מסתובבות ופתיל העצבים שלהן מתכלה במהירות. הן כבר היו אצל חברים, טיילו בקיסריה, צפו בשקיעה מנמל יפו, עשו קניות בקניון בהרצליה, ועכשיו הן רוצות לחזור הביתה. הסברתי לה שיש עיכוב ושתלך לבקר את הוריה, אבל היא אמרה שהקטנה נרדמה באוטו.
וואלה. הסתכלתי בשעון. השעה היתה תשע בערב. באמת מאוחר. האו הודיע לי שהוא חייב ללכת, כי הוא צריך לקום מחר מוקדם בבוקר. הוא אמנם לא גמר את העבודה, אבל הוא הבטיח לבוא לסיים אותה בשבוע הבא. בדקתי באינטרנט, ועל פי הלוח הסיני אנחנו כנראה בשנת החולדה, מה שאומר ש"השבוע הבא" שלו זה בערך עוד חצי שנה. מה שמשאיר לי מספיק זמן להתכונן כמו שצריך, לקנות צבע ומברשות, ולהכין כמה סירים טובים של אורז ועוף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו