אשתי קנתה קרקעות ולא סיפרה לי

ב־11 בנובמבר 2008, קצת אחרי חצות, כשכבר היה ברור שדב צור הוא ראש העירייה החדש של ראשון לציון - התחילו מקורבים ל"מיסטר קלין" (זה היה הכינוי של צור כיו"ר האופוזיציה) להזמין אליו אנשים להרמת כוס שמפניה. אחד המוזמנים לאירוע היה יהושע לובינסקי, 63, בן למשפחת חקלאים ותיקה, שתמך בצור והתפלל לניצחונו. מקורבי ראש העירייה הנבחר לא פסחו עליו. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"תראי", אמר לובינסקי לע', שהאיצה בו להגיע לדרינק החגיגי, "אני לא בן אדם של אירועים כאלה. אני לא איש של מסיבות. זה לא בשבילי, אבל אני מאחל לדב הרבה הרבה הצלחה". 

ע' לא ויתרה: "תראה", היא אמרה לו, "זה הזמן לבוא, זה הזמן לחגוג, כדאי לך. זו הזדמנות לבקש ממנו כל מה שאתה רוצה". לובינסקי השיב: "תגידי לו שיש לי רק בקשה אחת - שלראשון לציון יהיה מעכשיו, אחרי עידן מאיר ניצן, ראש עירייה עם ערכים. מגיע לה".

כשלובינסקי אמר זאת הוא ראה כנראה מול עיניו, בין היתר, את עו"ד רועי בר, היועץ המשפטי החיצוני של העירייה ושל הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. הוא ראה מול עיניו את הפרקליט הוותיק, רב הכוח, שבתקופת מאיר ניצן פעל לעיתים בתחום הדמדומים. הוא ראה מולו את מי שנחשף בקלונו בדו"ח מבקר המדינה כמי שעצר פרויקט בנייה במשך 15 שנה לטובת אינטרסים של יעקב ויונה יצחקי, ההורים של אשתו.

לובינסקי האמין אז ביושרו הציבורי של ראש העירייה הנבחר - וטעה. הוא הבין זאת רק כעבור כמה חודשים כשפנה לעירייה, למשרד הפנים ולרשויות אחרות - בנושאי התנהלות של עו"ד בר ובעניינים של אכיפה וטוהר המידות - ונהדף. סטירה אחרי סטירה ספג לובינסקי ובכל פעם עדיין האמין שמשהו ישתנה. שיתרחש נס. 

בסוף התייאש. לפני כחצי שנה עתר לבג"ץ באמצעות עו"ד אייל כהן וגולל בעתירה (נגד שר הפנים, היועץ המשפטי לממשלה, ראש עיריית ראשון לציון ועו"ד רועי בר) שלוש פרשיות מביכות, שמאחוריהן מסתתר כסף רב. מדובר בעתירה קשה לעיכול, שאם יאמצו השופטים אפילו רק חלק מהעובדות המוצגות בה, כי אז מותר לאזרח מהשורה לאבד את אמונו במערכת האכיפה. מותר לו להגיע למסקנה שהמערכת מגוננת על אנשים חזקים במקום על אזרחים מהשורה. שהיא פשוט מפקירה אותם.

הפרקליט שלא ידע 

קצה החוט בפרשיות רועי בר, על פי עתירת יהושע לובינסקי, הוא החלטת משרד הפנים משלהי שנות ה־90 להכריז על 6,000 דונמים של אדמות חקלאיות בראשון לציון כעל שטחי פארק ונופש מטרופוליני. המשרד חיפש ריאות ירוקות גדולות בשולי העיר וייעד לכלל הציבור שטחים פרטיים עצומים של חקלאים, שהם ואבותיהם עיבדו אותם במשך עשרות שנים.

בניסיון לצנן את זעם החקלאים - שאבד חלומם להתעשר מהפשרת אדמותיהם לבנייה - החליטה המדינה להבטיח להם פיצוי. מאין בדיוק? מבאר הכסף הבאה: כ־15 אחוזים מהשטח המיועד לפארק, באזורים הגובלים עם שטחיים בנויים, יופשרו לבנייה, ואת הזכויות, המוערכות בלמעלה ממיליארד שקלים, יחלקו בין כלל בעלי המקרקעין.

המסר לבעלי הקרקע היה: זה אולי לא יהיה הרבה, כי מדובר בהרבה אנשים, אבל זה יותר טוב מכלום. וכדי לרכך את עוצמת הפגיעה בהם, הבטיחה נציגת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, לבנה אלונים, כי תישקל אפשרות להגדיל את השטח החקלאי שיופשר לבנייה. כלומר, 15 האחוזים אינם סוף פסוק. 

עד כאן הפרומו לפרשה, ומכאן לעיקר: מי טיפל בתוכנית הזאת מטעם הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה? עו"ד רועי בר. מי לחץ על משרד המשפטים ומשרד הפנים לחזור בהם מהתוכנית להעניק זכויות בנייה לכלל הזכאים לכאורה? עו"ד בר. מי הציע להסתפק בחלוקת הזהב הזה רק בין בעלי הקרקע באותו מתחם של 15 אחוזים? ניחשתם נכון. שוב עו"ד בר.

בר היה אפוא הרוח החיה בתוכנית. יותר מזה: הוא היה זה ששיכנע את היועצת המשפטית דאז של משרד הפנים, עו"ד שרית דנה, שנחשבה למקורבת אליו, כי לא ניתן לחלק זכויות "למתחם בן 6,000 דונם". הוא גייס את תמיכתה בקלות רבה, כפי שמלמד פרוטוקול הישיבה, וכך נהג גם עם ראש העירייה דב צור - זה שלפני ניצחונו היה מעורה בנושא והבטיח "צדק חלוקתי".  

מה לא ידעו נציגי המדינה והעירייה כשרועי בר הצליח לקבל את הסכמתם לחלוקת העוגה רק בין המאושרים ממתחם 15 האחוזים? שאשתו הדר ובני משפחתה נמנים עם הקבוצה הזאת. שלגמרי במקרה הם רכשו בדיוק שם כבר בשנת 2000 - בסמיכות זמנים מופלאה לפעילותו של עו"ד בר בנושא - 14 דונמים של קרקע חקלאית.

הבריחה ממכונת האמת 

העובדה המדהימה הזאת התגלתה לרשויות רק ב־2004, כשבני משפחה נוספים של בר, ובהם גם הורי אישתו, קנו במקום הזה, באמצעות חברות שבשליטתם, ארבעה דונמים נוספים. או אז לחשה ציפור קטנה באוזני קבוצת חקלאים את הסיפור, הפתיעה אותה וגרמה לה לשכור שירותים של עו"ד מתל אביב ולחשוף את "המזימה".

תגובת עו"ד בר, באמצעות פרקליטו, עו"ד דוד ליבאי, לא איחרה לבוא (בעת בירור הנושא במשרד המשפטים). "אכן חלק מהקרקעות נמצאות בבעלות אשתי ובני משפחתי", אישר, "אבל עד עכשיו לא ידעתי". 

לטענתו, סיפור הקנייה של הקרקע בידי אשתו הדר ובני משפחה אחרים התגלה לו לראשונה באותה שנה (2004) כשחמיו וחמותו רכשו שוב מגרשים באזור המסוים וביקשו ממנו לייצגם בעיסקה.

גירסת בר בשיחה איתנו זהה: "לא ידעתי שאשתי ובני משפחתה קנו בשעתו מגרשים באותו אזור. קשה לכם אולי להבין זאת, אבל מדובר במשפחה של אנשי עסקים שקנו ומכרו נכסים בכל העולם כמעט. אני מודרתי מזה ולא ידעתי מה קנו, היכן, מתי; לא הכרתי את עסקיו של האבא המנוח של אשתי, שהיה איש עסקים אמיד.

"אילו ידעתי על רצונם לקנות אדמות באזור הזה", הוסיף, "הייתי מייעץ להם לא לעשות זאת. זו השקעה רעה. הייתי מציע להם לקנות מגרשים שכבר ניתן לבנות עליהם".

ועוד אמר: "התקיים בנושא הזה בירור במשרד המשפטים, הדברים נבדקו לעומק, ומסרתי הסברים דומים. מאז לא עסקתי בכל נושא תכנוני הקשור במתחם. בפועל אין שם עדיין תוכנית מאושרת והסיפור תקוע. שום דבר לא זז". 

מה רשאי להסיק אזרח מהשורה מגירסת "אשתי לא סיפרה לי"? שהגירסה הזאת, עם כל הכבוד, אינה הגיונית. אחרי הכל רכישת קרקעות אינה דומה לקניית פיצוחים לשבת. מה לעומת זאת קבעה נציגת המדינה, עו"ד שרית דנה? שהיא מאמינה לתשובה הזאת, אבל מכאן ואילך אוסרת עליו לעסוק בתוכנית.

אנחנו לא מיהרנו לדלג על מבחני השכל הישר ושאלנו את עו"ד בר שאלות ענייניות. בתגובה יזם איתנו פגישה, טען מה שטען ונשאל על ידינו אם יסכים להיבדק במכונת אמת. השאלה המרכזית שביקשנו להציג לו: האם ידעת שאשתך רכשה מגרשים באזור שפעלת להשבחתו?

האורח שלנו הביע הסכמה להיבדק - ולא פעם אחת. הוא הסכים ללא תנאים מוקדמים. הוא התנהל כמי שאינו חושש מהבדיקה. אלא שברגע האמת החליט עו"ד בר לסגת. הוא לא עמד בהבטחתו. 

נימוקו, כמה לא מפתיע בנסיבות העניין: עו"ד דוד ליבאי, המייצג אותו כאמור בנושא הזה ובנושאים אחרים, ו"מכיר את מכשיר הפוליגרף וסכנותיו", אסר עליו ללכת לבדיקה.   

מבקר המדינה חשף   

על עו"ד בר נאסר אפוא לעסוק בנושא התכנוני של מה שראוי להיקרא: מכרה הזהב העתידי. אבל הוא הפר את ההנחיה והשתתף בדיונים הקשורים לנושא. מילים לחוד ומעשים לחוד. זה לא מפתיע לנוכח מה שהתגלה בפרשה אחרת המתארת כיצד ניצל את כוחו בוועדה לתכנון ולבנייה לטובת אינטרסים של משפחת יצחקי. ליתר דיוק: של הורי אשתו, יעקב ויונה, ושל אחות אשתו, מישאלה.

ההורים והאחות התגוררו בווילות סמוכות בשכונה של בתים צמודי קרקע בשולי העיר. שקט, רצו המיוחסים, שקט, שקט, שקט, שלא יחנו לידם ולא יפריעו את מנוחתם. הם רצו גם חצר גדולה, ולכן פלשו ההורים לשטח סמוך בבעלות העירייה והמינהל, גידרו כמה דונמים והפכו אותם לנחלתם הפרטית. הם הרי מעל החוק ויש מי ששומר עליהם.

מה עשתה העירייה עם הפולשים? מה עשתה היועצת המשפטית הפנימית, אהובה קרוק־קורמן, המגוננת על עו"ד בר כבר שנים? מה עשתה מחלקת הפיקוח המקומית? כלום. קולן לא נשמע. רק בלחץ תלונות שהגיעו למבקר המדינה הסכימו הפולשים להרוס את הגדר ולהיפרד מהשטח. 

כתב אישום? טיפול משפטי מהיר? לא צריך להגזים. ודאי לא כשמדובר בבני משפחה של היועץ המשפטי החיצוני. 

היועץ הזה לא הבין בשיחה איתנו על מה המהומה וניסה לגמד את המקרה. לדבריו, בני משפחת יצחקי כל כך נעלבו מהטענות נגדם, עד שמייד אחרי שהגדר נהרסה, סגרו את הבית, עברו להרצליה פיתוח ולא שבו למקום עד יום מותם.

רק שזה היה הסיפור הקטן, הקדימון לפרשה אחרת, חמורה, המופיעה בעתירה לבג"ץ. 

מתברר שכבר באמצע שנות ה־90 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה תוכנית להקמת רבי קומות מול הווילות של משפחות יצחקי ושל אחרים. היא הוציאה מהכלים את בעלי הווילות, והוועדה המקומית התייצבה מייד לימינם. היא תקעה עוד ועוד מקלות בגלגלי התוכנית כאשר עו"ד בר, בגיבוי ראש העירייה, מנצח על המלאכה.

העובדות האלה הובאו לידיעת מבקר המדינה דאז מיכה לינדנשטראוס, נבדקו בקפידה והפכו לדו"ח חריף. בדו"ח נקבע במפורש: "הנימוק היחיד של הוועדה היה אי התאמה לאופי השכונה הגובלת; בנספחי התוכנית נמצאה התייחסות להשפעה על הסביבה; לא נמצאו מסמכים וחוות דעת תכנוניות המסבירות את הביטול". 

מה אם כן גרם להתנגדות העזה לשכונה החדשה? אנשיו של המבקר פיזרו את הערפל: "לקרובי המשפחה של היועץ המשפטי היה עניין הן בעיכוב התוכנית והן בשינוי הבנייה מרוויה לצמודת קרקע... נוצר ניגוד עניינים ולו למראית עין אצל היועץ המשפטי משום שההתנגדות לתוכנית והעיכובים באישורה היטיבו עם קרובי משפחתו... המבקר סבור שהיועץ היה צריך להימנע מלפעול בכל הנוגע לתוכנית".

דברים נוקבים המלמדים מה בעצם ניסה לינדנשטראוס לומר לעירייה ולרועי בר: לי לא מוכרים לוקשים, חברים. גרסתכם אינה מחזיקה מים. ההתנהגות שלכם מושחתת על פניה. הניחו לקבלנים לגשת לבנייה.

אמירה של השופטת בוסתן 

מה עשתה עיריית ראשון לציון, עדיין בראשות מאיר ניצן, אחרי הדו"ח הקשה הזה? ציפצפה עליו והמשיכה להתעלל בקבלנים. ניצחונו של דב צור בבחירות ב־2008 לא תרם להפסקת השערורייה. צור נכנס כאן לנעלי קודמו ובאישורו עתרה העירייה ב־2010, יחד עם ועדת התכנון המקומית, נגד המועצה הארצית לתכנון. השתיים ניסו להמשיך את הסחבת בטענות שווא. 

לרוע מזלן העתירה הונחה על שולחנה של זהבה בוסתן, שופטת מחוזית שקשה להערים עליה, וזו דחתה אותה ביוני 2011. בוסתן עשתה זאת לא לפני שקרעה את המסכה מפרצופן של העותרות וכתבה מה היא חושבת על התנהגותן ויושרן המקצועי. 

"יש להצטער על כך שהעותרות לא קראו בעיון את הנאמר בהחלטת המועצה הארצית לתכנון ולבנייה ובחרו להגיש את העתירה שבפני, שכל מטרתה לנסות פעם נוספת, באצטלה של שמירת שלטון החוק, לסכל את סיום הליכי התכנון של התוכנית", כתבה.

וכדי לא להשאיר שום ספק, הוסיפה: "מזה קרוב ל־15 שנה עושות העותרות כל שביכולתן למנוע את קידומה של התוכנית תוך ניצול לרעה של ההליכים המשפטיים. קשה שלא להתרשם כי שיקולים זרים מניעים את העותרות".

על מה בין היתר נסמכה כבודה בדבריה הנחרצים? על תמליל שיחה שהוקלטה בחשאי בפגישה שקיימו הקבלנים עם עו"ד בר ועם ראש העירייה, דב צור. השיחה התקיימה בלשכתו של צור כאשר מייד עם פתיחתה, מסגיר האחרון את האיש שבידיו המושכות - אותו רועי בר שטען בפגישה איתנו כי מאז דו"ח מבקר המדינה הרחיק את עצמו מטיפול בנושא הזה...

"אוקיי", פותח צור את המפגש ומגייס את היועץ הבעייתי שלו לעניין: "רועי, אתה רוצה להסביר להם? הוא יודע להגיד את זה יותר טוב מאשר אני יודע להגיד את זה..."

עו"ד בר מתגייס למשימה ובמו פיו חושף את התרמית המתמשכת ואת טענות הכזב של העותרות: "אנחנו מסתכלים על זה בעיניים אחרות לגמרי", הוא מסביר לקבלנים, והשופטת מצטטת מילה במילה: "אנחנו עד היום יש לנו 11 שנה, הצבנו לעצמנו לתקוע את התוכנית הזאת והצלחנו עד כה..."

יצא המרצע מהשק. המניע להגשת התביעה הזאת, כמו הליכי סרק אחרים, נחשף. אבל גם אחרי פסק הדין הזה בר לא התפטר ולא פוטר. ראש העירייה דב צור והיועצת המשפטית הפנימית, אהובה קרוק־קורמן, לא הסבירו לו כי אינו ראוי עוד לשרת את הציבור. 

גם היועץ המשפטי של משרד הפנים, עו"ד יהודה זימרת, איש חלש ונרפה, לא השמיע את קולו בפרשה.     

מסיפורי גן הוורדים

עו"ד בר טוען כי סיבת המאבק בתוכנית רבי הקומות היא בעיית תחבורה וצפיפות שטחי הבנייה וכי מועצת העירייה היא שהחליטה להילחם בנושא. לגרסתו, מקורב לאריאל שרון הפעיל בשעתו את קשריו כדי לזכות באישור הפרויקט בוועדה המחוזית ו"אנחנו מצאנו את עצמנו עם תוכנית מופקדת בפעם הראשונה בתולדות ראשון לציון".

עו"ד בר מספר כי ראש העירייה אמר לו אז "אני הולך להפעיל את כל התותחים", הדגיש כי "אף אחד לא יתכנן לי את העיר הזאת", וגייס את התושבים להגשת התנגדויות. 

מדוע הוא, עו"ד בר, הסכים לעסוק בנושא כשידע שהוא מצוי בניגוד עניינים ברור? תשובתו: "הודעתי לראש העירייה כי משפחת רעייתי מתגוררת בסמוך והוא, המעסיק שלי, הורה לי לטפל בתוכנית כמו בתוכניות אחרות. הוא אמר לי 'אני אקבע אם יש או אין ניגוד עניינים ולא היזם. לנו העירייה לא מפריע ניגוד העניינים..."

התשובה הזאת יכולה להסביר את ההתנהלות הבעייתית של העירייה, אז כהיום. היא יכולה להסביר את העובדה שהפרקליט הזה, שאת עצותיו לוועדה המקומית לתכנון בפרשת איקאה חתכו לגזרים שופטי בג"צ, משרת גם את "גן הוורדים" הפועל חמש שנים ללא רישיון. מדובר באותו גן שבמצגת של משרד הפנים מסומן כמיועד להריסה ולמרות זאת העירייה מטפחת אותו. 

גן הוורדים הוקם באמצע שנות ה־80 בידי מנחם יצחקי, הדוד של רעיית עו"ד בר, באזור המיועד כיום לנופש ופארק, ושבו נאסר על עו"ד בר לטפל תכנונית. למרות זאת הוא משרת אותו בנאמנות בעזרת העירייה - מתנהל כאילו הגן אינו נמצא גם כיום בשליטת קרובי משפחתו. כאילו הבעלות על אחת החלקות שעליה ממוקם הגן אינה בבעלות מירה יצחקי, אלמנת הדוד מנחם, באמצעות תאגיד שכתובתו היא במקרה משרדיו של עו"ד בר.

עוד ניגוד עניינים מעניין: את גן הוורדים מפעיל כיום יצחק בן בסט, שהוא השותף של מירה יצחקי והדר בר בעסק אחר ששמו "פנינת הדר". גם הם נמנים עם לקוחות משרד עו"ד בר. הנה שוב נסגר המעגל.

ולמרות זאת, עו"ד בר לא הדיר רגליו מהגן הזה. אמנם בשנת 1998 הוא עזב את ישיבת ועדת התכנון בעירייה בגין ניגוד עניינים, אבל עם השנים כאילו שכח עובדה זו והמשיך לטפל בנושא כמי שאין קשר בין הגן לבין קרובי משפחתו, שותפי רעייתו ולקוחות משרדו.

אימת הדין? אימת המשטרה? אימת הפרקליטות? היועץ המשפטי הזה התנהל כאילו גבוה גבוה מעליהם - עד לדיון בוועדת המשנה בעירייה ביוני השנה. את הישיבה הזאת, לשם שינוי, הוא עזב בגין ניגוד עניינים.

מה גרם לשינוי החד בהתנהגותו? לא ברור. אולי בדיקה של משרד המשפטים, אולי חקירה של המשטרה, שגורמים בכירים מנסים לקבור; אולי העתירה לבג"ץ שעומדת להתברר בעוד כמה חודשים.

השקר של צור

היכן נמצא בסיפור הזה ראש העירייה, דב צור? הוא משתף פעולה עם רועי בר. ב־19 במארס השנה שבר צור את השיא: במכתב ליהושע לובינסקי עם עותק ליועץ המשפטי לממשלה, הכחיש צור כי עו"ד בר מייעץ או משתתף בדיונים פנימיים בענייני גן הוורדים - לא בתחום רישוי עסקים, לא בתחום בנייה, לא בהיתרי בנייה. 

אמת? למרבה הצער לא. יש פרוטוקולים המוכחים כי בר השתתף בישיבות בלשכת ראש העירייה ונתן שם סקירה תכנונית בנושא. יתרה מזאת: הוא סייע לגן לשכור מהעירייה מגרש ללא מכרז באמצעות תרגיל סיבובי שאליו נקשרה גם החברה הכלכלית העירונית. 

מה אומר בר? הוא לא מכחיש כי טיפל ומטפל בגן הוורדים. מבחינתו, הכל תקין. מבחינתו, קרבת המשפחה בינו לבין הבעלים או המפעילים של הגן אינה קרבת משפחה קרובה על פי דין. "הבעלים של החלקה שעליה עומד הגן, חלקה 56, הוא מר לנדאו, והוא לא קרוב משפחה שלי".

תשובתו מטעה. א. הגן משתרע על שתי חלקות, אחת מהן בבעלות מירה יצחקי; ב. הגן מופעל על ידי לקוח פרטי של עו"ד בר שהוא גם שותף עסקי של אשתו. 

העירייה יישרה קו עם תשובת בר, אבל כשדחקנו אותה לפינה בשאלה מי רשום בפועל כחוכר ומי משלם את הארנונה - התחמקה.

אחרי תשובות בנוסח "אנחנו עובדים על זה", או "עד סוף היום תגיע התשובה" - נמצא נתיב הבריחה: "לא נשיב בגין צנעת הפרט".  

מילה על המשטרה: היא חקרה את הפרשה, נחשפה לחומרים שלא ניתן עדיין לפרסם, פשטה כמה פעמים על העירייה והגיעה רחוק. פתאום, כאילו בהוראה מגבוה, נעצרה. העתירה לבג"ץ מזכירה את החקירה הזאת ואת הסיבה לכך שחלק מהחומר הרגיש שנאסף לא נכלל בה. האם מתקרב הרגע שבו יתברר מי נתן את ההוראה?

מילה על הפרקליטות: היא מכירה את הפרשה, כך גם אנשי היועץ המשפטי. אבל שוב, כמו בתיקים רגישים אחרים, אנשים בורחים מהסיפור האמיתי. יותר מדי בעלי תפקידים טיפלו בו וניסו להסתיר אותו מתחת לשטיח. זה לא קורה להם בפעם הראשונה.

מילה על משרד הפנים: הוא מתנהל כאילו אינו קיים. היועץ המשפטי שלו לא רואה, לא שומע, לא מדבר - לא מתפקד כנדרש ממנו. גם לא אחרי פרשת איקאה ובפרשיות אחרות.

מילה על עו"ד שרית דנה: כמו אחרים, גם היא מגוננת בתשובות שקיבלנו ממנה על עו"ד בר, אם כי עושה זאת בזהירות רבה. היא אינה זוכרת מי העלה ראשון בישיבה אצלה את עניין ביטול חלוקת הזכויות לכל בעלי הקרקע, אולם לדבריה "כלל לא בטוח שזה היה דווקא בר".

ועוד: "האחריות למניעת ניגוד עניינים היא בראש ובראשונה על האדם עצמו ולאחר מכן על היועץ המשפטי של הגוף שלו הוא מייעץ. אין אפשרות שיועץ משפטי של משרד ממשלתי, ודאי לא משנה ליועץ המשפטי לממשלה, יוודא שכל אחד ממאות האנשים שמולם הוא ניצב, נמצא במצב של ניגוד עניינים. משרד המשפטים סומך על חוות הדעת והבדיקות של היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו