"באמת רציתם שננצח?"

זה לקח פחות משלושים שנה. ביום רביעי האחרון אירחה ירדן משחק מכריע על הזכות לשחק בגביע העולם בכדורגל שייערך בקיץ הקרוב בברזיל. היריבה, אורוגוואי, שהגיעה במונדיאל האחרון עד לחצי הגמר, נראתה השבוע לתושבי רבת עמון כמו קבוצת חייזרים שנחתה מכוכב אחר. גם התבוסה המוחצת 5:0 לא ממש שינתה דבר. מבחינת הירדנים, זה היה הרגע החשוב ביותר בהיסטוריה של הכדורגל המקומי. למונדיאל בברזיל הם לא יגיעו, אבל היי - הם היו הכי קרובים מכל נבחרות האזור.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

*   *   *

כדי להבין את גודל העניין, כדאי כמו תמיד ללכת אחורה. עד שנת 1986 ויתרו הירדנים על כדורגל בינלאומי. הם לא התחרו נגד המדינות השכנות באסיה, ואירופה היתה בכלל מחוץ לתחום. התושבים בירדן אוהבים כדורגל, אבל הסתפקו כמו בני דודיהם מהעבר השני של הנהר במשחקים מחו"ל, לנוכח הכישלונות של הנבחרת המקומית. 

רק שמאז שנת 2000 אי אפשר להתעלם ממה שמתרחש בכדורגל הירדני. הנבחרת הגיעה פעמיים לאליפות אסיה, ובשתיהן עלתה לרבע הגמר. בטורניר מוקדמות המונדיאל הנוכחי היא הגיעה לראשונה לשלב האחרון, והדהימה כשהצליחה להגיע לפלייאוף לאחר ניצחון על נבחרת אוסטרליה. 

האיש האחראי למהפך הוא הנסיך עלי בן חוסיין, אחיו למחצה של המלך עבדאללה, שמשמש שנים יו"ר ההתאחדות הירדנית וממונה על הספורט בממלכה. נוכח ההצלחה שלו בזירה המקומית והאזורית, מכהן בן חוסיין בשנתיים האחרונות גם כסגן נשיא פיפ"א, ארגון העל של הכדורגל העולמי.

בן חוסיין הבין מהר מאוד שעתיד הכדורגל הירדני תלוי בשני גורמים: נוער מוכשר ומאמנים זרים. הוא לא טעה, והתוצאות כבר נראות בשטח. המהפך גרם לכך שהכדורגלן הירדני התחיל להיות מוכר גם בקרב המאמנים האירופאים. בנוסף, נוכח המצב השברירי בכל מדינות האזור, הליגה הירדנית הפכה למפלט עבור הכדורגלנים המצרים, הסורים, העיראקים והלובים המצטיינים.

הדרבי הגדול בליגה בירדן הוא בין אל־פייסלי, המזוהה עם הבדואים, לאל־וואחדה, שמזוהה עם ההאשמים והפלשתינים. אבל בליל רביעי בירדן כולם רצו בהצלחתם של "אל־נשאמה" ("הגברים", או "הגיבורים" בתרגום חופשי).

מונרכיה, אהובתי

במעבר הגבול מסבירים בחיוך שירדן לא רגילה למשחקים בסדר גודל כזה, מה גם שהמשחק משודר בערוץ בתשלום - עובדה שמונעת מהעניים הרבים לצפות בו (מחיר כרטיס עמד על מאה יורו). "בשגרירות יש לנו 'יס', אז נראה שם, ביורוספורט", אומר אחד מעובדי השגרירות הישראלית. 

18 אלף הצופים באיצטדיון (על פי אומדן רשמי, אבל מול עיניי ראיתי שוטר חביב מאפשר לחבורת ילדים להיכנס לאיצטדיון ולהיות חלק מההיסטוריה) לא נתנו צ'אנס אמיתי לנבחרת שלהם מן הרגע הראשון. אף שהטלוויזיה הירדנית שידרה מבוקר המשחק שידורים חיים מכמה מוקדים בעיר, ניכר היה שעבור הירדני הממוצע, המשחק הוא קודם כל הזדמנות לצפות בכוכבים הגדולים של אורוגוואי: קבאני של פאריס סן ז'רמן וסוארס מליברפול.

"כדורגל בירדן זה הרבה בלאגן ורעש ופקקים, אני אוהב לראות בטלוויזיה", מסביר לנו איברהים, נהגו של שגריר ישראל בירדן, דני נבו. מסביב לאיצטדיון החבר'ה מודים שהם שמחים לארח אותנו, "האורוגוואים". כולם משחקים את המשחק, למרות שברור ש־1,000 האוהדים ביציע האורחים המרוחק מן המגרש הם אורוגוואים בעלי תעודת זהות כחולה - מכרמיאל ועד אילת, שבאו לראות את הנבחרת שהשאירו מאחור לפני שלושים שנה. 

השוטרים הירדנים מתרגשים ומלווים אותנו ליציע ב"וולקאם טו ג'ורדן" מבויש. ניכר שכל העסק ראשוני עבורם; אנשי השירות הירדנים מחויכים, ומרבים ב"חביבי" - מהשוטר דרך הנהג ועד האזרח ברחוב, כולם שמחים לסייע לתיירים. 

כאן זה לא וומבלי: מחוץ לאיצטדיון עבדאללה אין דוכני מרצ'נדייז, מקסימום אוכל רחוב מזדמן. סליחה על הקלישאה אבל הקבב, בעלות קופיקס, היה מהטובים ביותר שאכלתי בשנים האחרונות. 

בכניסה למגרש השוטר הירדני מוציא מהתיק שלי מים, ומחפש סיגריות ומצית. "יו דונט סמוק? רילי?"; קשה לחבר'ה במזרח התיכון להבין איך מסתובבים בלי סיגריה זמינה, כל שכן איך מעבירים 90 דקות נטולות ניקוטין במשחק הכי חשוב בהיסטוריה של ירדן.  

אבל חוק זה חוק; ביציאה מהמגרש כולם שולפים את ה"גולואז" הכחול. "יו קאן סמוק אין דה טקסי, אופקורס, וויל טייק אולסו קופי און דה ווי", אומר נהג המונית. 

המשחק עצמו, כצפוי, היה חד־צדדי לחלוטין, אבל הרגע המסעיר מבחינת הירדנים היה כניסתו של המלך סמוך לתחילת המחצית השנייה. "העם דורש, כבוד למלך"; הקצב המוכר של הקריאה הזכיר את ההפגנות בכיכרות מדינות ערב בקיצים האחרונים, רק ש"כבוד למלך" היא בהחלט קריאה לא אופיינית למזרח התיכון בשנים האחרונות. 

במשך חמש דקות רצופות הקהל מעודד את המלך. "ברוח, בדם, נפדה אותך - הבן של חוסיין", רועד האיצטדיון. הירדנים, אחד העמים הכי ממושמעים במזרח התיכון, מאוהבים במונרכיה. 

בסיום המשחק הירדנים פוצחים בשירת "קבאני קבאני", לעבר כוכבה של הנבחרת האורוגוואית, שמצידו הספיק כבר להחליף חולצה עם אחד השחקנים של המארחת. אם מישהו חשב שהוא ימצא פרצופים עצובים ביציאה מאיצטדיון המלך עבדאללה, אז טעות בידו: הצפצופים, הריקודים והשירים שמודים לאל ממשיכים עמוק אל תוך הלילה. 

מבחינת הירדנים, זה היה ערב שבו הם נכנסו לכדורגל העולמי מהדלת הראשית. העתיד במדינה הענייה הזו נראה לרגע ורוד, לפחות מבחינת הכדור העגול.

עבורנו, הישראלים, זו היתה הזדמנות נדירה למפגש ספורטיבי וחברתי עם שכנים קרובים, שלא כל כך האמינו איך אנחנו, הישראלים, דווקא היינו רוצים לראות אותם עושים היסטוריה. "לא מאמין", אומר לנו השוטר במעבר הגבול בחיוך, "באמת רציתם שננצח? סחתיין".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו