שואת יהודי לוב אינה נושא מוכר ומדובר בציבוריות הישראלית. למעט עבודת הווידאו "זאלה" של האמן איציק בדש, איני מכיר אף יצירה ישראלית המוקדשת לעניין, וגם חיפוש ברשת לא הוביל ליותר מקומץ מחקרים היסטוריים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ספרו החדש של יוסי סוכרי "בנגאזי-ברגן־בלזן", אם כן, הוא ככל הנראה ספר הפרוזה העברי הראשון העוסק בחורבן הקהילה היהודית במדינה הצפון־אפריקנית שנכבשה על ידי כוחות גרמניים ואיטלקיים במלחמת העולם השנייה. סוכרי - סופר, מרצה לפילוסופיה ובן ליהודים שהיגרו לישראל מהעיר הלובית בנגאזי - חיבר סיפור בדיוני המבוסס על תחקיר היסטורי. דרך סיפורה של גיבורה אחת והדמויות הסובבות אותה, מבקש הסופר להציג את סיפורה של קהילה שלמה ושל מאפייני האסון שפקד אותה.
"בנגאזי-ברגן־בלזן" מלווה את סילבנה חג'ג' - צעירה יהודייה, עצמאית וחזקה מבנגאזי, הנכנסת כשותפה לניהול חנותו המשגשגת של אביה, אליהו לילו חג'ג' - סוחר ידוע ואחד מראשי הקהילה היהודית בעיר. בני המשפחה מחזיקים באזרחות בריטית, שאמורה להעניק להם הגנה יחסית מפני הגרמנים הנכנסים לארצם, אולם במהרה מתברר שהסדרים לחוד ומציאות לחוד.
בני המשפחה נשלחים עם קבוצה גדולה של יהודי העיר לטריפולי, משם למחנה מעצר איטלקי ומשם עד סוף המלחמה למחנה הריכוז ברגן־בלזן, שעל אדמת גרמניה. רבים מבני הקהילה לא ישובו מהמלחמה. אלו שישובו יסבלו מהתעללויות, מקור, מאי ודאות מייסרת ומחרפת רעב. ביתם הישן יחרב, ודבר לא ישוב עוד לקדמותו.
הבחירה לספר את ההיסטוריה דרך עיניה של דמות נשית מאפשרת לרומן להציג כרוניקה של סבל רב־מוקדי. סילבנה חג'ג' חווה דיכוי בשלוש רמות נפרדות - כיהודייה מידי הגרמנים, כאישה מידי גברים וכערבייה מידי האירופאים באשר הם - יהודים, גרמנים ובני לאומים נוספים, המכנים את בני הקהילה "שווארצע יודן".
כפועל יוצא מכך, סילבנה וסובביה נופלים קורבן להתעללויות ולאפליה ברמות שונות וממקורות שונים, ונאלצים לתמרן בקרב ההישרדות בין אכזריותם של הנאצים לזו של הקאפו היהודי ובין רמות שונות של גזענות ויחסי כוחות המבוססים על הבדלי שפה, תרבות ומעמד.
עם זאת, יפה שסוכרי אינו מבקש לצקת את הסיפור לתבניות בשחור ולבן. אף שברור מי הטובים ומי הרעים בסיפור, הוא אינו מתכחש להשחתה המוסרית שעוברים גם הקורבנות עצמם, ומתאר בפרטנות כיצד המצוקה, הרעב, השכול והסכנה גוברים על ערכי הסולידריות, מחרבים את מערכת הקשרים והערכים שאפיינה את האסירים ואת האסירות ומובילים אותם למעשי בגידה, גניבה ואלימות.
במסגרת סיפורה של הקהילה, מבקש סוכרי להציג גם כמה מאפיינים ותהליכים חברתיים ייחודיים שנוצרו בה בעקבות המלחמה. זה מובן, מתבקש ולרוב גם עובד יפה, אולם לפרקים נדמה שהרצון לסמן את התופעות גובר או מתחרה ביכולת הספרותית לתארן.
אסביר זאת באמצעות שתי דוגמאות: סוכרי מדגיש את שבירת ההיררכיות המגדריות המקובלות במהלך השואה, כאשר נשים בכלל וסילבנה בפרט תופסות מקום מרכזי יותר מן הגברים בשמירה על ההישרדות ובמלחמת הקיום היומיומית במחנות ובמסעות. זהו נושא ידוע, שנחקר לא מעט בעשורים האחרונים. הוא עובר כחוט השני לאורך כל עלילת הספר, ובכל זאת, מפעם לפעם מתעקש סוכרי לחזור ולהסביר את המובן מאליו, כאילו לא די בסיפור עצמו כדי להבין זאת.
דוגמה נגדית היא אי־הזדהותה של הגיבורה עם הציונות המודרנית, ורצונה להמשיך את חייה בלוב לאחר המלחמה. גם כאן מדובר בביטוי למגמות ידועות בקרב קהילות יהודיות מזרחיות, שלא חוו את האיום האנטישמי האירופי, ולא הרגישו צורך דוחק להגר ממולדתן. אולם בניגוד לסיפור המגדרי, המלווה את העלילה לכל אורכה, עניין הציונות כלל אינו נדון בספר. לכן, כשבעמוד 206 סילבנה מהרהרת פתאום במפגש הקצרצר והלוהט שהיה לה עם חייל יהודי בצבא הבריטי בשם עמוס
רוזמן, ותוהה אם רצונו להיות עימה "יגבר על החלום הציוני שלו, המסד לכל תחושת המשמעות שלו", זה מרגיש מאולץ.
גם ההתייחסות ל"נקודת העיוורון" של רבקה - אסירה הולנדית ההופכת לבת זוגה של סילבנה (רומן משונה כשלעצמו) - היא מאולצת, וכמותה גם הצורך של סילבנה להדגיש את מבטאה הערבי בשירת "התקווה" זמן קצר לאחר שחרור המחנה. "נקודה עיוורת", כתיאור של התכחשות או הדחקה, היא ביטוי בן זמננו, והוא קופץ לעין כשהמחבר שותל אותו במחשבותיה של דמות שחיה במקום אחר לפני יותר מחצי מאה. גם סימון הנוכחות באמצעות שפה או מבטא זר נראה כמעשה שעבר עיבוד מאוחר, ולא כתגובה ראשונית של מי שחוותה רעב ונפלה קורבן לאונס קבוצתי, ושרויה בטשטוש ובאפיסת כוחות ימים ספורים לאחר שאושפזה.
אין סיבה ואין דרך לחבר ב־2013 ספר שפועל במסגרת מושגית שהתקיימה במציאות שונה כל כך, קל וחומר כשהספר אינו עדות ממקור ראשון. אולם מאחר שהקפיצות הללו אינן נחוות כהחלטה עקרונית, דומה שאפשר היה לשמור על עריכה סגנונית ועלילתית לכידה יותר.
אין בדברים אלו כדי לרכך את עוצמת הסיפור, ש־300 עמודיו נקראים בנשימה אחת ובבטן שהולכת ומתכווצת. בדיונים על השואה מדברים הרבה על המתח בין לקח אוניברסלי שאפשר ללמוד מן ההיסטוריה לבין השלכותיה הספציפיות על אומות, על קהילות ועל אנשים בודדים. סוכרי חיבר ספר המציג טראומה עולמית, קהילתית ופרטית גם יחד.
בנגאזי-ברגן־בלזן / יוסי סוכרי
עם עובד, 304 עמ'
* * *
ברידג'ט ג'ונס? שתתנחם בגלידה
סופרים מובילים בעולם וגיבורי הרומנים שלהם שרויים במתח: בקרוב תוכרז "סצנת הסקס הספרותית הגרועה ביותר"
גם אלו מאיתנו שאוהבים לצפות בטקסי פרסים בתחום התרבות יסכימו, מן הסתם, כי בצד החגיגיות והיוקרה, לרוב לוקים הטקסים הללו בעודף חשיבות עצמית וברצינות יתר. מה שמציל אותם מעצמם לפעמים הוא טקסי "סייד קיק" - וריאציות קלילות ואינפנטיליות שנועצות סיכה משוננת בנפיחות של הטקסים הרשמיים, בדרך כלל על ידי הכתרת כל מה שגרוע.
לצד האוסקר, למשל, מתקיים זה שנים טקס "פטל הזהב", שמכתיר את הסרטים, את השחקנים ואת הבמאים הגרועים של השנה ומכניס קצת הומור לתעשייה. בתחום הספרות נושא בגאווה את הלפיד המגזין הבריטי "Literary Review", שחגג לאחרונה 21 שנים ל־"Bad Sex Fiction Award" - פרס הניתן מדי שנה לסופר שהגה את סצנת הסקס השערורייתית והמבישה ביותר.
זהות הזוכה המאושר, שתיחשף ב־3 בדצמבר, מעוררת סקרנות בקרב המו"לים והקוראים. עם רשימת המועמדים השנה נמנים סופרים מארה"ב ועד הודו, רובם מוכרים עד מאוד, אך אף אחד מהם עוד לא תורגם לעברית. מועמדת שכמעט נכללה ברשימה היא הלן פילדינג, מחברת "ברידג'ט ג'ונס", שעד כה נודעה בסצנות מיניות חינניות; פאנל השופטים לא זיהה הומור או שמץ של טעם טוב בסצנת הסקס שבמרכז הספר החדש בסידרה, אך חש שהיו סצנות גרועות יותר. כמו גיבורתה, פילדינג כנראה תתנחם בגלונים של גלידה.
על פניו, נראה הפרס כשעשוע לא מזיק, שמזריק הומור ותעוזה לסצנת הספרות המעונבת, ועל הדרך מעניק פרסום לא רע למגזין. אך מבחינת ה"Literary Review" מדובר בנושא כבד משקל. מטרת הפרס, לדבריהם, היא "להסיט את תשומת הלב לעבר הסצנות הכתובות בגסות, לא פעם באופן שטחי ורדוד. סצנות כאלה הן לרוב מיותרות, ומרפות את ידי העוסקים במלאכה".
למרות שטף ספרי "חמישים גוונים של אפור" ושיבוטיו, השופטים לא בחרו לכלול רומנים ארוטיים בתחרות. שווה לעקוב אחר הזוכים, ולו בשל העובדה שהמגזין אינו חס על השמות הגדולים, אלא מתייחס לגופו של עניין וכלל במשך השנים גם זוכים מכובדים ביותר כנורמן מילר, טום וולף ואף ג'ון אפדייק, שזכה בפרס מפעל חיים על סצנות סקס גרועות ב־2008.
נטע הלפרין* * *
על "שולחן שולחן שולחן שולחן"
המשוררת שמאחורי הציוץ
ספרה של נועה סיון מפגיש את הטוויטר עם חוקי השירה • התוצאה לא אחידה, אבל מסקרנת
כיף לכתוב על רב מכר דיגיטלי ישראלי. דווקא בזמן שהעולם כולו עובר לקריאה של ספרים דיגיטליים, בישראל המצב עדיין מקרטע. אך הוצאת אינדיבוק כבר קיבלה על עצמה לפרסם את ספרה של נועה סיון, שנוצר בתוך הפייסבוק והטוויטר, ובעקבות המילים מגיע גם הקהל. עם זאת, המפגש בין עולם הרשתות לבין העולם של המילים אינו מובן מאליו.
ספרה הראשון של סיון הוא ספר ציוצים פואטי. הרשתות החברתיות חודרות ומשנות את גבולותיה של השירה, והטוויטר, במקרה הספציפי של סיון, מגדיר לגמרי את גבולותיו של הז'אנר. אי אפשר לכתוב פואמה בתוך החוקים של טוויטר, אלא אם כן תצייץ עשרות ציוצים ואנשים יצטרכו לחבר אותם יחד.
הטוויטר כאמנות כתיבה יכול להגיע לפסגות ההייקו, אך גם לעולם הרשתות הפרוץ והדמוקרטי יש מחויבות לחוקים הלא כתובים של השירה. חוק ראשון של ספר שירה - הוא חייב להיות ערוך. אסור שספר שירה יהיה משעמם, שחוק, עם שורות מיותרות שחוזרות על עצמן.
בספרה של סיון יש חזרתיות מסוימת, ולא תמיד נמסר מידע חדש שמצדיק את החזרה הבולמית על מילים. סיון כותבת כמו קומיקאית, לעיתים משתמשת בפאנץ' ליין, ושיריה מסקרנים ומעניינים. אלא דווקא משום שחסרה בספר יד של עורך שיבנה סיפור קוהרנטי, הסקרנות מתפזרת. כך או כך, החסרונות אינם מפריעים לספר להצליח, כרב מכר דיגיטלי.
הספר נפתח בשיר "אלנבי". "איזה בחור חצה את אלנבי / כמו כלב נטוש / לאט, מבלי להסתכל לצדדים / ובגלל שהייתי שתויה / רצתי אליו ונישקתי אותו פתאום / להראות לו שהוא לא יודע כלום", כותבת סיון. זהו שיר שמדגים את היעדר העורך, שהרי השורה האחרונה מיותרת (השוליות של הבחור - כמו כלב נטוש והמבט המושפל של חציית הרחוב - מבהירה זאת). בנוסף, עצם הריצה של גיבורת השיר אל הבחור הוא מפגש מסוכן עם הזר - סוג ההודאה שהוא לא יודע כלום (על זרותה).
״אלנבי״ פותח בפנינו חלק עיקרי ממרכיבי ספרה של סיון: מימד ההפתעה, שהופך סיטואציה בנאלית למשמעותית. בנוסף, המבט המגדרי של סיון מנסה לספק נחמה לבדידות האורבנית, ששוברת גבריות מסורתית לשברים. "אלנבי" הוא רחוב ראשי אך מלוכלך, אך דווקא במרחב הפיזי והרגשי המוחשך אנו מגלים הארה מוגבלת בזמן והמשכיות.
השירה של נועה סיון היא רומנטית וחסרת גאולה. היא יוצאת נגד הפתרונות הרוחניים שמציעות האופנות החולפות: התחזקות אצל ימימה, קריאת עתידות ביפו ואפילו תשוקת המחאה. באמצעות הציוצים, שהם לפעמים שברי שורות, יוצרת סיון גם שבירות נפשית. מעניין לקרוא אותה לא רק כשירה, אלא גם כמראה חברתית.
שולחן שולחן שולחן שולחן / נועה סיון
הוצ' הליקון ואינדיבוק
מתי שמואלוף
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו