צילום: יהושע יוסף // אנגראמה

הכירו את פנדינג, עדיוס ואנגראמה

בבוקר הם הולכים לעבודה במשרד, אבל בערב, כשהילדים ישנים, הם בחזרות עם הרכב המוסיקה שהקימו לעצמם

בחדר חזרות קטן באזור התעשייה של גבעתיים מצטופפים ארבעה גברים ואישה אחת. הם מנגנים, היא שרה. על הרצפה מודבק דף נייר ועליו הרפרטואר של הלהקה: עשרה שירים, תשעה מהם באנגלית ואחד בעברית.

קוראים ללהקה pending. חבריה הם ליאת הלפמן, פסיכולוגית בת 35 מתל אביב; אוהד חורש, הייטקיסט בן 44 מגבעתיים; בן גרינברג, איש תפעול בן 35 מגבעתיים; דב ברנד, הייטקיסט בן 42 מגבעתיים; ואילן גליני, איש מחשבים בן 36 מגבעתיים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אוהד על הגיטרה החשמלית, בן על החצוצרה, דב על התופים ואילן על הבס. ליאת, כאמור, שרה. כבר שנה וחצי שהם עושים זה. נפגשים ומנגנים. הגרעין ההתחלתי היה דב, אוהד ואילן. אחרי זה הצטרף בן ("שמענו שהוא מנגן על חצוצרה, אז התלהבנו והזמנו אותו לבוא לנגן איתנו"), והוא מי שהביא איתו את ליאת. הם נפגשו במקרה על פיסגת הר בארגנטינה, במהלך טיול עם המשפחות שלהם. השיחה התגלגלה, היא אמרה שהיא שרה, הוא אמר שהוא מנגן, אז היא הגיעה לראות במה מדובר.

זה התחיל מג'אמינג ומאלתורים, ואז החליטו החבר'ה להתחיל לכתוב חומרים משל עצמם. "לא הצלחתי להבין מה הטעם לנגן מוסיקה של אחרים", אומר אוהד. הוא וליאת אחראים למרבית השירים של הלהקה - גם ללחנים וגם לטקסטים. למה באנגלית? "כי יותר נוח לי באנגלית", מסבירה ליאת, "זו שפת האם שלי".

אחרי שנה של נגינה בצוותא, הזמינו החבר'ה את המשפחות והילדים לראות אותם מנגנים בחדר החזרות הקטנטן בדרום גבעתיים. "כולם התלהבו, ואז חשבנו: 'המקום הזה כל כך קטן, צריך מקום יותר גדול כדי שעוד חברים יוכלו לשמוע אותנו'", מספרים בן ודב.

ליאת הרימה את הכפפה. היא יצרה קשר עם מועדון לבונטין 7 בתל אביב, ולהפתעתה, התשובה היתה מהירה וחיובית. לפני כחודש התקיימה הופעת הבכורה בתל אביב. ניכר על החבר'ה שהם עדיין מתרגשים. "אנשים אמרו לי שלבונטין לא היה מפוצץ ככה הרבה זמן", מספר דב בחיוך. "גם יצאנו מורווחים", מוסיף בן. "את החזרות הבאות יממן הכסף שהרווחנו", מסכמת ליאת.

אז מה הלאה? "קיסריה, ברור", אומרים אילן ובן בציניות. נראה שאין להם שאיפות מרחיקות לכת. "אנחנו ילדים גדולים", אומרת ליאת, "אין לנו שאיפה שיגלו אותנו. אנחנו עושים את זה בעיקר בשביל עצמנו".

הופעה נוספת הם מקווים שתהיה בקרוב. גם מחשבות על להקליט את החומרים יש. בינתיים הם מסתפקים במשמעת עבודה רצינית יותר. נפגשים פעם בשבוע באופן קבוע. משאירים בבית את בני הזוג והילדים ובאים לנגן.

"זה לא קל לעשות את זה פעם בשבוע באופן קבוע", אומר אוהד, "אנחנו לא בני 20". השאר מספרים בחיוך כמה קשה היה להם למצוא יום מוסכם על כולם לחזרות. "לאחד יש מילואים, לשני יש ישיבה, לא פשוט", אומר בן. "בגלל זה גם השם pending", מסביר דב, "pending זה משהו שנמצא בהמתנה, והרבה זמן היינו במעין המתנה כזו".

חומרים מקוריים

חברי פנדינג לא לבד בסיפור הזה. מתברר שיש לא מעט בני 40-30 שקמים בבוקר, הולכים למשרד או לקליניקה, עובדים במרץ ומנהלים קריירה, אבל בלב מפנטזים על הגיטרה או על הקלידים שמחכים בבית ועל החזרה הקרובה עם ההרכב המוסיקלי שלהם.

אחת הלהקות האלה היא אנגראמה שקיימת כבר שנתיים. בלהקה יש שישה חברים: הסולנית אנה מצאייב, פסיכולוגית בת 30 מתל אביב; בן זוגה אור שחר, איש היי־טק בן 29 מתל אביב וקלידן הלהקה; אח של אור, זהר שחר, איש היי־טק בן 27 מרמת גן, שמנגן אף הוא בקלידים; הגיטריסט עודד לבנט, הייטקיסט בן 32 מתל אביב; המתופף ארז אורן, הייטקיסט בן 35 מקריית ענבים; והבסיסט דורון קליסמן, סטודנט לאגרונומיה בן 27 מתל אביב.

"הכל התחיל לפני שמונה שנים", מספר אור, "פגשתי את ארז בחברת קונברס, שם עבדנו, והתחלנו לנגן ביחד. אחר כך אח שלי הצטרף. לפני שנתיים ארז הביא את דורון ואת עודד שעבדו ב־e-bay, ואז מצאנו את אנה דרך האינטרנט. בהמשך אנה ואני נהיינו זוג".

לדברי אור, אנגראמה היא מילה שאם מחליפים את סדר האותיות בה מקבלים מילה אחרת. "אנחנו אוהבים מאוד תשבצי היגיון ומשחקי מילים".

רוב החומרים שלהם מקוריים ("פיוז'ן של פופ ארץ־ישראלי"), הרוב בעברית, אבל גם קצת באנגלית ובספרדית, "יש גם אלמנטים של ג'אז, סול ופאנק", אומרת אנה, "זה די אקלקטי. הכותבים הם בעיקר אור וזהר, וקצת דורון. את העיבודים עושה הלהקה ביחד".

"בדרך כלל אנחנו נפגשים פעם בשבוע", אומר אור, "אבל לפני ההופעות נפגשים יותר. הופענו כמה פעם בלבונטין ובסאבליים בתל אביב וגם בקיבוצים ובחיפה. אנחנו נמצאים בתהליך של הקלטות, והכוונה היא להוציא בסוף אלבום שלם".

לדברי אנה, "זה נותן גיוון בחיים. החיים כאילו מתפצלים לשניים: יש את האישיות שלך בעבודה ויש את האישיות במוסיקה. אנחנו לא תולים בזה את הקיום שלנו, אז אנחנו יכולים לעשות באמת את מה שכיף לנו".

"צריך כסף"

להקה אחרת מהזן הזה היא עדיוס, שקיימת כבר שלוש שנים. היא מורכבת משלושה חברים: יוסי גדסי, בן 37 ממעגן מיכאל, מדריך בכפר טיפולי שמנגן בגיטרה ובפסנתר; אלעד עמדי (המכונה עדי), חקלאי בן 37 מכפר יובל שמנגן בגיטרה; ועידן צורי, איש מחשבים בן 36 ממעגן מיכאל, שמנגן גם הוא בגיטרה.

"עדי ואני חברים מכיתה א'", מסביר יוסי, "התחלנו לנגן בהודו, בטיול אחרי צבא, ואז עדי נסע לארה"ב. הוא חזר לפני שלוש שנים ואז התחלנו לעבוד על המוסיקה ברצינות. הקדשנו שנה וחצי מהחיים שלנו לזה, ניגנו והקלטנו. יש לי אולפן בבית, אז עבדנו על סקיצות לחומרים המקוריים שלנו. סיימנו להקליט אלבום שנקרא 'עיניים מבינות' וקיבלנו תגובות טובות. אפילו אהוד בנאי שמע שיר שלנו והתקשר לפרגן".

לדברי עדי, "בכל מפגש חברתי אנחנו מנגנים את השירים שלנו, והסביבה הקרובה אוהבת את המוסיקה שלנו, אבל בגלל אילוצים של זמן עוד לא יצאנו ממש לסיבוב הופעות רציני למרות שיש לנו כבר דיסק שני מוכן במגירה. עכשיו אנחנו בעיצומן של חזרות לקראת מופע".

יש חלום לחיות רק מהמוסיקה?

עדי: "זה החלום, אבל במציאות של היום רק מעטים מתפרנסים ממוסיקה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...