הסיפור המקראי מסוף תקופת השופטים מיטיב לתאר כיצד לבש דוד אדרת של שוטה, הזיל ריר על זקנו ועשה עצמו משוגע, הכל כדי להימלט מאכיש מלך גת. משחקו של דוד היה כה מושלם עד שאכיש ביקש מעבדיו להרחיק ממנו את ה"איש (ה)משתגע" ושאל את שאלת השאלות, שלימים הפכה למטבע לשון במקומותינו: "(ה)חסר משוגעים אני?"
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
פרופ' אליעזר ויצטום וד"ר משה קליאן, שני פסיכיאטרים בכירים שמלווים את חיינו כאן כבר כמה עשורים, עוסקים לעומת זאת בשיגעון "האמיתי", זה הקשור לעירו של דוד. כבר שנים עוברים במרפאותיהם מאות ואלפי מטופלים, פגועי נפש ותשושי נפש מסוגים וממינים שונים, אבל את ספרם החדש, "ירושלים של קדושה ושיגעון" (הוצאת אריה ניר), הם בחרו להקדיש לצליינים, לתיירים, להוזים ולחולמים שהגיעו לירושלים ואיבדו בה את שפיות דעתם.
סיפורם של ההוזים הוא סיפור הפער בין המציאות הממשית בירושלים של יום־יום, לבין ירושלים הקדושה, ירושלים של מעלה, וחזונות הגאולה שנכרכו בה. הפער בין שתי ה"ירושלים" הביא לשבר. בספרות הרפואית ניתן לשבר הזה שם: "סינדרום ירושלים", ויש לו סימפטומים מגוונים, שונים, משונים.
* * *
מעשה למשל בתייר מארה"ב, שפנה לפני כ־30 שנה לסוחר עתיקות בעיר העתיקה של ירושלים, והציע לו להחליף את חליפתו ואת בגדיו תמורת חרב גדולה ומפוארת שראה בחנות. המוכר המנומס סבר שמדובר בבדיחה, וענה בחיוך: "בבקשה". לתדהמתו, פשט התייר כהרף עין את בגדיו ואת חליפתו, חטף את החרב והחל לרוץ עירום ברחוב דוד בעיר העתיקה אגב שהוא זועק: "פנו דרך למלך דוד, מלך המשיח". לבסוף, כשהגיע לשער יפו, נדרשו כמה שוטרים מצוידים בשמיכה כדי להשתלט עליו ולרסנו, בטרם נשלח להסתכלות בבית חולים פסיכיאטרי.
ויצטום וקליאן פגשו בדרכם עוד מאות קליינטים שכאלה, או דומים להם. התופעה סיקרנה אותם; הם חקרו אותה לעומק וגילו שירושלים אינה לבד. תסמונות דומות של התרגשות עזה, עד כדי שיגעון ולעיתים אפילו מוות, נולדו במקומות נוספים בעולם כתוצאה מהחיבור בין נפשות סוערות, בדרך כלל בעלות רקע בעייתי קודם, לבין מקומות קדושים או מיוחדים, נופים מדהימים או יצירות שמימיות. כך הוגדרו תסמונות נוספות - "תסמונת סטנדל" בפירנצה, "תסמונת הבית הלבן" בוושינגטון או תסמונת המכונה "מוות בוונציה".
יתרה מזאת - קליאן וויצטום מצאו שהתופעות הללו, בעולם בכלל ובירושלים בפרט, אינן חדשות, וגולשות מאות רבות של שנים לאחור. ויצטום, פסיכיאטר בכיר במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע ובמרכז לבריאות הנפש "עזרת נשים" בירושלים, מציין בשיחה עימו כי "למקומות שונים בעולם יש תודעה ייצוגית במוחנו: המציין המרכזי בפירנצה הוא יופי ואסתטיקה; המציין המרכזי של הבית הלבן הוא כוח וגרנדיוזיות; בוונציה מדובר על תחושה של שקיעה רומנטית. זו היא הפסיכו־גיאוגרפיה", אומר ויצטום, "ובירושלים המציינים המרכזיים בתודעה הייצוגית שלנו הם הקדושה והגאולה. המיוחדות של ירושלים כמובן היא קדושתה לשלוש הדתות".
המשימה: להיות למלך
הדמויות שאותן חקרו ויצטום וקליאן הן של נשים וגברים בני דורות שונים, שבאו לירושלים בעקבות חזיונות משיחיים או בחיפוש אחר זהותם העצמית. המסוכנים שבהם, שאליהם נחשפנו כולנו בעשורים האחרונים, היו אלה שניסו לפוצץ את הר הבית, בניסיון "להביא גאולה לעולם".
ויצטום וקליאן, הפסיכיאטר המחוזי של ירושלים, קראו מאות תיקים, ראיונות וחומרי רקע על הלוקים בתסמונות הללו, בעיקר בתסמונת ירושלים. עם רבים מהם הם נפגשו באופן אישי במסגרת מחקרם. התוצאה, כפי שהיא מופיעה בספר, היא מסע רוחני, אנתרופולוגי והיסטורי מרתק במוחם הסבוך של אותן דמויות, כאשר לא פעם הדמות המרכזית היא ירושלים עצמה, כפי שהיא משתקפת בתודעתם של המבקרים בה, בחוויותיהם ובחותם שהותירה עליהם מרגע שמבטם נח על מראותיה ורגליהם פסעו באתריה.
הראשון מבין הלוקים "המסוכנים" היה צעיר נוצרי אוסטרלי בשם מייקל דניס רוהאן, שבקיץ 1969 שילח אש במסגד אל־אקצא, ועורר עליו את חרון אפם של מיליוני מוסלמים ברחבי העולם. עד היום מואשמת ישראל - האשמה חסרת יסוד - כי היא שעמדה מאחורי רוהאן.
ויצטום וקליאן מצאו שרוהאן חווה ילדות קשה, היה ילד מוכה, תלמיד גרוע, נשאר כיתה, שולב במסגרת לתלמידים קשי חינוך ואף הסתבך בפלילים ובילה כמה חודשים במוסד לעבריינים צעירים. בגיל 22 נישא, אך נישואיו עלו על שרטון ושנתיים אחר כך חווה, לדבריו, את ההתגלות האלוהית הראשונה שלו. באותה שנה חווה משבר נפשי קשה, בלע כדורים ונהג במכונית שהתהפכה. אחרי אשפוז של כמה חודשים בבית חולים פסיכיאטרי שיקע עצמו בלימודים דתיים ו"הבין" שהוטלה עליו משימה משיחית - "לבנות את בית המקדש ולהיות למלך".
אישור לשליחותו זו מצא רוהאן בפסוקים ובפרסומים שונים של ארגון נוצרי בשם כנסיית האל העולמית. כאשר הגיע במארס 1969 לישראל, החל ללמוד עברית באולפן של קיבוץ משמר השרון והמשיך לחוות "אותות ומופתים", ששיכנעו אותו כי "האל הועיד אותו למלוך על ירושלים ועל יהודה וכי עליו להצית אש במסגד אל־אקצא ולהקים תחתיו מקדש לישו".
רוהאן שיחד את אחד משומרי האתר בטענת שקר, שברצונו לצלם את פנים המסגד ללא הפרעות, וכך הצליח לבצע את זממו. אחרי שנתפס והועמד לדין, נחשף עולמו הפנימי עתיר החזיונות והקולות הפנימיים. בית המשפט קיבל את דעתם של אנשי מקצוע ומומחים מתחום בריאות הנפש מטעם הסניגוריה, וקבע שרוהאן פעל מתוך דחף בלתי ניתן לכיבוש מחמת עוצמתה של מחלתו הנפשית. הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש, וב־1974 גורש לאוסטרליה, שם נותר מאושפז עד יום מותו ב־1995.
תצפית מהר הזיתים
16 שנים אחרי הניסיון המסוכן של רוהאן, באפריל 1982, פרץ אלן גודמן ביריות להר הבית, ירה מרובה ה־M-16 שהשיג בשירותו בבסיס הטירונים של צה"ל, רצח שומר וואקף ופצע אחרים. גודמן היה בעל רקע בעייתי מסוג אחר; הוא הסתבך רגשית ביחסיו עם נשים, ולקראת מעשהו עסק באופן אובססיבי במחשבות נקמה שכוונו נגד ערבים, בתגובה על פיגועים קשים שיצאו אל הפועל באותה עת.
גם המשפט של גודמן התנהל ברובו סביב שאלת שפיותו. בית המשפט התרשם אמנם שהוא סובל מהפרעת אישיות קשה, אך קבע שמעשיו על הר הבית לא נבעו מדחף שאינו בר כיבוש. גם מעשהו גרר התפרעויות והסתה נגד ישראל בכל רחבי העולם המוסלמי. באוקטובר 1997, לאחר 15 שנות מאסר, שוחרר גודמן וגורש לארה"ב.
האירוע השלישי שבו "הותקפו" מסגדי הר הבית, ושבו היו מעורבים אנשים מעורערים בנפשם, התרחש בליל חורף גשום של שנת 1984, כאשר הקבוצה שלימים נודעה ככנופיית ליפתא ניסתה לפוצץ את הר הבית. אנשי ליפתא לא היו רחוקים ממימוש תוכניתם, ורק בדרך מקרה הבחין בהם שומר וואקף שעמד על משמרתו והפעיל את משרוקיתו.
הקושרים, שבאותה עת זהותם היתה עדיין עלומה, נמלטו מהמקום, וכשהאיר היום נחרדו אנשי המשטרה לגלות ברחבת הר הבית, למרגלות המבנה המתומן של כיפת הסלע, כמות עצומה של מטעני חבלה ואמל"ח, שהותירה אחריה הכנופיה.
כאשר נחשפה זהות החברים, התברר שמאחורי מעלליה של הכנופיה מסתתרים מניעים של פשיעה על רקע אידיאולוגי בסוגיית הר הבית. שמעון ברדה, עבריין בעל עבר פלילי עשיר שחזר בתשובה וביקש למצוא מנוחה בדת, חבר אל עוזי מחסיה העליון ואל יהודה לימאי, זוג תימהונים חדורי אמונה משיחית עזה וממייסדי כת "בני יהודה", שנמצאו על ידי בית המשפט כחולי נפש בלתי אחראים למעשיהם.
קליאן וויצטום מציינים שהחבורה התאפיינה בשילוב של פשע, דת, משיחיות ופסיכופתולוגיה קשה. ברדה, למשל, נחשף לתולדות הר הבית ובית המקדש בעת שביקר בניו יורק בחצרו של הרבי מלובביץ'. בכליו של אחד מאנשי הכנופיה נמצאו גם כתבי דת נוצריים. ברדה תרם לחבורת ליפתא את היכולת המבצעית לממש את ההזיות המשיחיות של לימאי והעליון.
כך למשל, באחת התצפיות שהשלושה ערכו על הר הבית מגג מלון אינטרקונטיננטל שעל הר הזיתים, דימו העליון ולימאי את שתי כיפות המסגדים לשתי ערלות שיש להסירן. ברדה התבטא באותו מעמד כי יש "לכסח את המסגדים"; העליון רמז שהמשיח כבר מסתובב ביניהם "והוא מן המשכילים המבינים את דעת האל", וכן כי "כל הסודות והמפתחות לחישובי הגאולה טמונים באחרית ספר דניאל".
ריבוי פגיעות הטרור הפלשתיני בלב ירושלים באותם ימים, עורר בליבם של "בני יהודה" חשש לגורלו של עם ישראל, ונטע בהם את תחושת הקץ המתקרב. "הפתרון" שלהם היה פיצוץ המסגדים והסרתם ממקום המקדש.
"שליחות נעלה"
האם ויצטום וקליאן נחשפו במסגרת תפקידם למזימות נוספות לפגוע בהר הבית? בספר אין תשובה על כך. קליאן משיב בשלילה. ויצטום זוכר אירוע אחד שכזה. "חייל אפוקליפסה", הוא מכנה אותו, "מדובר באדם מעורער בנפשו, שפגשתי בראשית שנות ה־90. הוא חדל מהזיותיו בעניין בעקבות הטיפול שקיבל; נעזרתי אז גם באישיות רבנית גדולה, שגם לה אני מחויב בסודיות. ברור לגמרי שאם הייתי נתקל במקרה של סכנה ברורה ומיידית לפגיעה בהר, הייתי הולך איתו למשטרה".
קליאן וויצטום אומרים שהאיומים על הר הבית לאורך השנים, שבהם היו מעורבים אנשים מעורערים בנפשם, ממחישים את גווניה השונים של המרקחה המסוכנת שכוללת מרכיבי משיחיות, אידיאולוגיה פנאטית, הפרעה קשה באישיות, נטיות עברייניות ומחלות נפש.
"מרבית הלוקים בתסמונת ירושלים", מדגיש קליאן, "לקו עוד טרם הופעתה בהפרעות נפשיות קשות. חלקם שמעו קולות וראו חזיונות, אחדים חוו 'הארה אלוקית' וקיבלו הוראות לפעולה וקריאה ללכת לירושלים".
התופעה, מבהירים שני המומחים, היתה מוכרת וידועה כבר בדורות קודמים. ספרות עולי הרגל שופעת תיאורים של תיירים ומבקרים על רקע דתי, שכאשר הגיעו לירושלים התערער שיווי משקלם הנפשי, והם ראו את עצמם לפתע כדמויות היסטוריות או דתיות חשובות.
רניירי הקדוש לדוגמה (1160-1115), סוחר גבינות איטלקי שהפך לנזיר בירושלים ולפטרון הקדוש של פיזה, עיר הולדתו, שמע במהלך תפילת חג המולד בכנסייה בצור את ההגמון מבשר בדרשתו למתפללים כי "דמותו של בן האלוקים נמצאת בקהל".
רניירי היה משוכנע שהכוונה אליו; באותה עת חווה חיזיון שבו נגלה בפניו ישו הנוצרי, שפקד עליו לוותר על כל רכושו, להתפשט ולהישאר במערומיו במועד שבו הופשט ישו ביום צליבתו. "באחד החזיונות בעת שהתפלל בכנסיית הקבר, החל לפתע גופו לפלוט ריח נעים, ובהמשך הבחין ביונה קטנה ולבנה שריחפה סמוך לאוזנו הימנית. הוא חש שזוהי רוח הקודש".
גיאורג גאט (1924-1843), כהן דת אוסטרי שפעל בירושלים ובמקומות אחרים בארץ ישראל, תיעד אף הוא באחד מספריו תיירים שהתנהגותם היתה מוזרה, ובהם מגוון טיפוסים, למשל תייר פולני שטען כי הוא אליהו הנביא. בחג הפסחא של שנת 1873 עלה התייר הזה לקפלה בהר הזיתים בלבוש לבן, פנה בתקיפות לפטריארך של ירושלים ובישר לו על "שליחותו הנעלה". צליין אחר המתואר בספרו של גאט התפרץ בחוסר שליטה ובבלבול, כיוון שחש כי זוממים להכשיל את שליחותו ולרצוח אותו.
גם ברטה ספפורד וסטר (1878-1968) מתארת בספר זיכרונותיה מקרים בעלי אופי דומה, למשל דמותו של אורח גרמני־אמריקני מטקסס, שכינה עצמו בשם "טיטוס", וטען שקיבל מסר מיוחד מהאל כדי לבצע תפקיד ייחודי בירושלים. מבקר אחר היה "הנביא דניאל", שקיבל אף הוא קריאה לעזוב את ארה"ב וללכת אל ארץ הקודש. מהספרות הזו עולה גלריה שלמה של דמויות, הוזים ומעורערים בנפשם. לכולם היה נדמה שהם יחידי סגולה, שנבחרו או עברו גלגול מחדש של אישים שנועדו לממש מטרה נשגבה.
* * *
המקרים שנחשפו בפני ויצטום וקליאן, שלא דרך מקורות היסטוריים, דומים למדי. "ג'ף", תייר אמריקני בשנות ה־30 לחייו, הובא לאשפוז על ידי המשטרה לאחר התפרצות אלימה בכנסיית הקבר הקדוש. ג'ף ניסה לנתץ עצמים ואיקונות, להשליך צלבים ולגרום להרס במקום. הוא הסביר כי "אסור למאמיני האלוקים לעסוק בעבודת אלילים"; "רחינה", רווקה פיליפינית עדינת מראה, היתה משוכנעת כי הרתה לשטן; טוביאס, גבר הולנדי בשנות ה־50 לחייו, טען כי הוא "המשיח החדש" והופנה לאשפוז פסיכיאטרי במצב של צחיחות ותשישות גופנית עזה.
בספרם הקדישו הפסיכיאטרים מירושלים מקום של כבוד ל"פסיכו־גיאוגרפיה" - מפאריס ועד ונציה. ד"ר קליאן, מדגיש, עם זאת, כי "סינדרום ירושלים אינו פוגע בדרך כלל באנשים בריאים, אלא באנשים מועדים, בעלי רקע נפשי קודם, שהמפגש עם ירושלים הוא קטליזטור להתפרצות כזאת או אחרת שלהם".
"ירושלים", מצטטים ויצטום וקליאן את ד"ר חיים הרמן, חלוץ הפסיכיאטריה בארץ ישראל, "היא אבן שואבת למאמינים משולהבים מבני דתות רבות וכיתות דתיות מגוונות. ברחובותיה תמצא מושיעי עולם, משיחים, גואלי אדם ממצוקתו ונביאים מקומיים", וויצטום מחדד, אולי כדי להבהיר את ייחודיותה של העיר: "גם במצבים רגילים קשה לא פעם להבחין בין הפתולוגי והנורמלי, אך בירושלים קשה הדבר פי כמה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו