הזיכוי: חלום הבלהות של וינשטיין

שלשום לפנות ערב, כמה שעות לאחר זיכויו של אביגדור ליברמן, הזדמנה האליטה המשפטית של ישראל לאולם צר למדי באוניברסיטת תל אביב. נכבדיה נועדו להשיק את ספרה של המשנה ליועץ המשפטי, דינה זילבר. האירוע לספר שכותרתו "בשם החוק - היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטילטלו את המדינה" נקבע לפני זמן רב. במקרה נפל בלילה שבו נפלו פניו של יהודה וינשטיין במעמד רוב קודמיו בתפקיד, מאיר שמגר, יצחק זמיר, מיכאל בן יאיר, אליקים רובינשטיין ומני מזוז.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מארגני המפגש גילו חוסר רגישות או דווקא להפך - חוש דרמטי מפותח. הם ייעדו כיסאות צמודים ורחוקים מן האחרים למזוז ולווינשטיין. פניהם אמרו הכל. כבני תרבות שוחחו מדי פעם בנימוס, אבל מי שידע עד כמה הם "צהובים" זה לזה גיחך גם הוא בנימוס. מזוז מנע בתבונה את בחירת וינשטיין לפרקליט המדינה עד שזה הגיח לקומה גבוהה יותר - למשרת היועץ המשפטי.

סביר להניח כי למזוז היו השגות ששמר לעצמו בפרשה זו. בכהנו בתפקיד יזם שינוי בחקיקה אשר היה מעביר דיון במשפטים מהסוג של ליברמן למחוזי. הוא חשש מיראת הכבוד היתרה של שופטי השלום לבעלי תפקידים פוליטיים, ובעיקר שאם יהיה צורך בערעור יהיה אפשר להעבירו לעליון. מזוז פרש, וינשטיין לבדו יודע מדוע נטש את היוזמה.

ביסודו של דבר צריך היה וינשטיין להגיש את כתב האישום. אם לא היה עושה כן - העתירות לבג"ץ היו כופות זאת עליו. בפועל ניהל את התביעה בצליל שגוי. היה עליו לטעון כי המפגש בין ליברמן לבין השגריר זאב בן־אריה, ששיבש את החקירה נגד הבוס שלו, היה מתוכנן. וינשטיין ניהל את התביעה בעמדת מגננה. גם ברשלנות, כפי שקבעו השופטים בהצביעם על מי שהיה צריך להיחקר, ולא תושאל כלל.

שלשום נראה יומו של וינשטיין כחלום בלהות. הוא דיקלם את מה שמתחייב ממעמדו כי ילמד את פסק הדין ויחליט אם לערער עליו. רק שהערעור - אם יהיה - לא יגיע לעליון אלא למחוזי, ומה יארע לתביעה אם תתגלגל לידי צוות שופטים מן הסוג שבראשו עמדה מוסיה ארד במשפטו של אהוד אולמרט?

אך האם היועץ המשפטי באמת הצטער על הזיכוי? או, נכון יותר, שמא היה חצוי? מצד אחד הצטער להפסיד ומצד אחר היתה לו מין שמחה לאיד לכישלון בני האור בפרקליטות. כאילו הטיח בפניהם: "אמרתי לכם", וכאילו גורל דומה המתין לפסק הדין אילו נהג היועץ המשפטי כראוי ותבע את ליברמן במה שנקרא "התיק הגדול".

דפוס פעולה חוזר

"התיק הגדול" הוא הסיפור הגדול. החקירה התארכה משך שנים והתפרסה על פני יבשות, ובכל מקום שאליו הגיעו כחולי המדים, מצאו את עקבות שליחי ליברמן המסתוריים שהקדימו אותם. בכל זאת עלה בידיהם של מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות אביה אלף וניצב יואב סגלוביץ לגבש ולארוז תיק ראיות שלם, שזעק לכתב אישום. אילו הוגש היו הנאשם אהוד אולמרט והנחקר גבי אשכנזי כחגבים בהשוואה לליברמן.

וינשטיין שהיה בנעוריו אלוף הארץ באיגרוף, הפך גם לאלוף ישראל בסחבת. הוא ביזבז זמן יקר במלמול מקצועי. בפרשה שהחלה נושאת את שמותיהם של גבי אשכנזי ובועז הרפז העניק באורח נחפז תעודות הכשר ללשכות של שר הביטחון והרמטכ"ל בלי לבדוק לעומק; הורה למפכ"ל דוד (דודי) כהן לחקור זוטות - ולא את ליבת הטענות לחתירה הגדולה לכאורה תחת הדמוקרטיה הישראלית; התעלם מחשד לשיבוש חקירה חמור בשיחה בין אשכנזי לבין הרפז בלילה שבו נפתחה החקירה (8.8.10); סירב להיענות לבקשתו מאירת־העיניים של מיכה לינדנשטראוס לפתוח בחקירה פלילית (2.5.2012); וניאות לעשות כן (במגבלות תמוהות) תחת לחץ כבד של הפרקליט הצבאי הראשי דני עפרוני.

דפוס הפעולה הזה חזר על עצמו במקביל גם בפרשת ליברמן.

בשנים אלה נהגו לומר בפרקליטות כי עורכת הדין אלף משתהה בחקירתה. היא איטית, מאחרת. אפילו זה נכון - אז מה? בסופו של דבר הניחה עם המשטרה את התיק על שולחנו של היועץ המשפטי, ונוסח כתב אישום ונמסר לליברמן, ומייד קיבלו פרקליטיו מרווח זמן של שנה כדי ללמוד את החומר.

מה יכול לקרות במהלך שנה אחת? עד אחד מת. עדה אחרת איבדה את זיכרונה. ממילא שגריר אחד כבר הדליף את פרטי חומר החקירה באירופה לליברמן (הוא נמנה עם ל"ו הצדיקים אם אכן לא קרא בחומר והטילו לאסלה. אילו קרא - זו היתה עבירה אבל אפשר היה להבין לליבו).

בכל פעם שווינשטיין עיכב את הגשת כתב האישום מפני שביקש לברר עוד דבר מה, הבינו אלף והכפופים ליועץ המשפטי כי בעצם אינו רוצה להעמיד את ליברמן לדין. חלק מהם התקרנפו בהתאם והכשירו את השרץ.

כתב האישום העיקרי גווע. המיליונים לא נחשפו. התיאור המיתולוגי - מסעיר ומרתק ומבהיל - כאילו ליברמן עיכב את שינוי שער המטבע הרוסי במו פיו - יישאר אגדה עלומה בלבד.

המשפט החלופי שניהלה הפרקליטות נגד ליברמן בעניין שיבוש הליכי החקירה בעזרת השגריר היה פיצוי מה, מעין "אליבי" לאוזלת ידו של היועץ המשפטי בסוגיית הכסף הגדול.

הכישלונות הביאו גורמים שונים להציע את התפטרותו של וינשטיין. מפאת מה שעשה ובגלל מה שהחדיל. אחרי עיתון זה הגיעו פניות מהתנועה לאיכות השלטון ומאומ"ץ. כולם יעצו שיפרוש לעשות לביתו. אך וינשטיין אינו עופר עיני. הוא נהנה מן השררה, ולפי שעה אינו מגלה סימני התקפלות. הוא יחזיק בקרנות הכורסה עד יומו האחרון על פי החוק. חבל, מסוכן, לא נבון, לא צודק. מופת לרעה.

ריקודי "מה יפית"

כל תוצאה כזאת מולידה תגובות מלאכותיות. בנימין נתניהו התבטא כאילו הוא מאושר לרגל שובו של ליברמן לממשלה; וכמותו - לא ייאמן - משה (בוגי) יעלון וגדעון סער ונפתלי בנט וציפי לבני - היא בשם החוק. כולם כמו פצחו בשיר "וכמה טוב שהוא כזה".

במה טוב שהוא כזה? שאינו מרסן את לשונו? שהוא מתפרע על דעת עצמו נגד טורקיה בדברים היוצאים מכל לב ישראלי, אבל מנוגדים לתבונה של כל אזרח שכיח? שהוא מבטא חשש המקנן בכל לב ציוני שמא ייפלו היהודים בגולה קורבן לפוגרומים, ובכלל זה גם בדרום אפריקה, אבל איזה שיגעון הוא להטיח את הדברים במדינה שהיא סמל לחירות השחורה באפריקה ומקור חיקוי לרבים בעולם הרחב? ומה בדיוק היתה התבונה שבהוצאת ישראל ממועצת האו"ם לזכויות האדם - צעד קל דעת, שאילץ את נתניהו לחזור בשקט־בשקט ובאין רואה לבקשת גרמניה?

בעוד שלושה ימים יהיה שר החוץ. ישוטט בעולם כנציגה הדיפלומטי הבכיר. ימנה זאב בן־אריה למיניהם לתפקידי שגרירים, וכולם מסביב ייאלצו ללמוד את ריקודי "מה יפית" - הם מוכרים היטב, ולרע, בעיני יהודים מרוסיה.

שוב תיאלץ ישראל להיתלות בהסבר המעורר גיחוך או זעם בעולם, שראש הממשלה אינו נושא באחריות לדברים ששר החוץ מפזר ומפזם בעולם, ואינו יודע עליהם אלא משפורסמו בתקשורת. מה שמדאיג הוא שההסבר של ראש הממשלה נכון.

ציפייה לרעש אדמה

המשמעות הפוליטית חמורה, אבל היא לא תתגלה מייד. נתניהו הבטיח לליברמן לצרף את ישראל ביתנו לליכוד. אך לאחר מכן הסביר לו כי נבצר ממנו לעשות כן. צמרת הליכוד הטילה וטו על האיחוד. היא אינה רוצה בכך, ובתבונה. אמנם ליברמן הצליח להפיק את קסמיו על שלושה שופטי שלום בירושלים, אבל עידן ההצלחות הגדולות בפוליטיקה תם, או נפסק זמנית. הוא הבטיח לנתניהו כי אם רק יאחדו את רשימותיהם לקראת הבחירות לכנסת ה־19 יזכו ב־45 ח"כים יחדיו, בפועל הגיעו כדי 31 בלבד, ועתה מאיים שר החוץ המיועד לפרק את הסיעה המאוחדת.

הוא גם הסביר לאריה דרעי כי משה ליאון יתמודד על ראשות עיריית ירושלים ויוכל לה. ש"ס התגייסה, אך הציבור הדף את הצמד ליברמן־דרעי. היה כעס, אבל הם לא יריבו, יש להם יותר מדי אינטרסים משותפים וחלומות באספמיה.

הכל מצפים עתה לרעש אדמה פוליטי. רק שהוא אינו כה קרוב. ליברמן יניח לאבק לשקוע ויחדש את תביעותיו לצרף את ישראל ביתנו לליכוד. ההנהגה שתחת נתניהו תעמוד על רגליה האחוריות, מה פתאום?

לא ברור אם אביגדור ליברמן יבלע את הצפרדע. אם יפרק את הסיעה המשותפת. אם ינסה להקים ממשלת שעטנז בהשתתפות ישראל ביתנו והעבודה וש"ס והבית היהודי והתנועה ודגל התורה, ואולי גם כמה ח"כים מהליכוד. לפני כחודשיים התנהלה אצל נתניהו שיחה שניתחה אפשרות כזאת. סיכמו כי היא דחוקה, אבל קיימת. צריך להמתין לפריימריז בעבודה בעוד כשבועיים.

לא נראה לי שהקומבינה תקרום עור וגידים. אך בימים אלה, כשדרעי וליברמן מפנטזים כמה טוב שיש שופטים (כאלה) בירושלים, כל אזעקת שווא נתפסת כתקיפה מוחשית. שקט לא יהיה פה. די, נמאס.

לייק, אנלייק

יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין יצא בשן ועין מניסיונו לטהר את התנהגותה של מירי רגב בוועדת הפנים. פעם ראשונה, שייהנה מן הספק. אך מה תשובתו לתנועה לאיכות השלטון, אשר תבעה לדעת מה היא, אם כן, עמדתו המוסמכת נוכח השתלטותה של רגב על ועדת הפנים של הכנסת בשירותו של הנאשם, ושוב גם במעמד של חשוד, שמעון גפסו מנצרת עילית? עד כה - unlike.

• בינתיים רגב אינה עוצרת באדום. היא רוצה קידום. תובעת לעצמה את ראשות ועדת החוץ והביטחון במקום ליברמן. עוד unlike.

• יש לבנימין נתניהו היתר מלא להכריז על בנייה מואצת בהתנחלויות, אבל למה ההודעות הבומבסטיות? רוצה לבנות? - בנה, אל תצהיר. אלא אם מדובר בבגדי המלך החדשים, שכן בפועל לא הדיור המתחדש בהתנחלויות מעניין את הנהגת הליכוד, אלא ההצהרה על התמשכותו. unlike.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו