בו מאזן קיבל את פני המחבלים שהשתחררו במוקטעה ברמאללה והבטיח שלא יהיה הסכם בלי שחרור כל האסירים שביצעו פיגועים ומרצים עונשי מאסר בבתי הכלא בישראל. דמעות השמחה בעיני אימהות שילדיהן רצחו חפים מפשע, הדגלים והפרחים שהאוכלוסייה שם קיבלה את אותם "בני עוולה", כפי שהגדיר אותם רה"מ בנימין נתניהו, הזכירו, למי שהיה צריך תזכורת, שהפלשתינים הם ישות אויב.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שבע שעות ישבו רה"מ נתניהו ומזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, ברומא, בשבוע שעבר. בחלק של השיחה על המו"מ קרי ניסה לסיים את שרטוט מפת הגבולות של המדינה הפלשתינית.
נתניהו, שיש לו כישרון איור לא מבוטל, משרטט קודם כל את המסגרת. במפה של נתניהו המדינה הפלשתינית מרוחקת מבקעת הירדן, מוקפת מכל עבריה בשליטה ישראלית, מפורזת ומשמרת את ירושלים רבתי ואת גושי ההתיישבות היהודיים. הפלשתינים לא מוותרים על מדינה עד הירדן, עם שליטה גם בצפון ים המלח. קרי הציע כוחות בינלאומיים שיחליפו את צה"ל בבקעה, או אפילו נוכחות של כוחות אמריקניים, אבל נתקל בהתנגדות עיקשת מצד נתניהו.
המו"מ שמנהלת ישראל מול הפלשתינים הוקצב בזמן, לתשעה חודשים, עד מאי 2014. שרטוט המפה יגזור נגזרות גם בפרקים אחרים של המו"מ. בשלב זה המו"מ מתקדם מאוד ורציני מאוד, דבר שחושף את הפערים המשמעותיים בין הצדדים, מחדד את אי ההסכמות: בנושא ירושלים - בכל הקשור לשליטה ב"אגן הקדוש"; בדרישה הישראלית להתחייבות פלשתינית לוותר על דרישות לאומיות עבור ערביי ישראל מעבר לקו הירוק, הוויתור הגורף על שיבת הפליטים לשטח ישראל.
כללי המשחק השתנו
האם המו"מ יכול להצליח? איש מהצדדים לא מוכן לפסול הצלחה של המו"מ, אבל תולה אותה בוויתור של הצד השני. ולכן, קרי - בעמדת המתווך האמריקני, חושב שיש סיכוי סביר להצליח להגיע להסכם קבע. דווקא שחרור האסירים שישראל הסכימה לו, מול תמורה פלשתינית לוויתור על הצהרה כי המו"מ יתנהל לפי קווי 67', או להקפאת בנייה מעבר לקו הירוק, מחזק את עמדת האמריקנים שיש סיכוי לוויתורים של שני הצדדים, אם כל צד מקבל גם הישג משמעותי משלו.
מרחב התמרון שנקבע בפתיחת השיחות הוא שאיפשר השבוע לישראל להודיע, בדיוק בשעה שקבוצת המחבלים השנייה השתחררה מבית הסוהר עופר ליד רמאללה, על בנייה של 1,500 דירות וקידום הליכי תכנון של 2,000 דירות נוספות. כל הבנייה המיידית שאושרה מתבצעת בירושלים או בשטחים שיהיו בכל הסכם בשליטה ישראלית, כך שהצעד, שמן הסתם ימשיך לגרור מחאה פלשתינית ומערבית, נמצא בטווח מרחב התמרון המותר.
עיקר הבנייה החדשה שנתניהו אישר מתרכזת בשתי שכונות ירושלמיות שהוקמו אחרי 1967, בגילה שבדרום וברמת שלמה שבצפון. בנוסף, אישורים ניתנו באזור עוטף ירושלים, גבעת זאב, מעלה אדומים, אדם וביתר עילית. מספר קטן נוסף אושר באריאל ובקרני שומרון.
נתניהו המתין לתזמון הנכון, גם כדי לסכם עם שר הפנים, גדעון סער, על קידום בצנרת התכנון של "מרכז קדם" - מרכז תיירות וארכיאולוגיה על חניון גבעתי מול הכניסה לעיר דוד, ועל קידום התוכנית לגן הלאומי במורדות הר הצופים.
הצורך הישראלי להמתין לשחרור מחבלים כדי לקדם תוכנית למרכז תיירותי 200 מטרים מהכותל, או לבנות דירות בשכונת גילה, מלמד עד כמה השתנו כללי המשחק המדיניים. אישורי הבנייה שניתנו, מסבירים איפה ישראל יודעת שאין סיכוי שתוותר ואישורים אחרים, לתכנון בנייה עתידית, כמו בשילה ובית אל, רק קודמו, כדי ללמד על הצהרת הכוונות של ישראל, בלי לבצע בשטח צעדים שישנו את הסטטוס קוו.
נפתלי בנט בז להודעת נתניהו על בנייה ורמז כי יש כאן מסחר בדם. בסיעתו דיברו על "המחשבון של ביבי" והציגו את התרגיל: 1,500 דירות, לחלק ב־26 רוצחים, שווה 57.6 בתים - תמורת חופש למחבל שרצח. זוהי משוואה של בתים תמורת רוצחים, שמתממשת כששר השיכון הוא ממפלגתו של בנט. "הניסיון לכרוך את הבנייה לשחרור רוצחים הוא ציני ופסול מוסרית. טוב יהיה שראש הממשלה לא ישחרר רוצחים ולא יבנה. זה נראה כמו ניסיון בזוי גם לשחרר רוצחים וגם להשחיר את מפעל ההתיישבות", אמר בנט, לא בשמו, בשם מפלגתו ו"גורמים" בה. כך לא היה תמיד, כפי שהתברר השבוע: לפני כמה חודשים, כך עולה מפרסום בערוץ 2, ערב חידוש השיחות עם הפלשתינים, בנט דווקא הסכים לשחרור מחבלים ואחר כך חזר בו.
לדברי הכתב אודי סגל, בפגישה שערך נתניהו עם בנט, בנוכחות השר משה יעלון ושני יועצי רה"מ, יעקב עמידרור ורון דרמר, הציג יעלון לבנט את המצב והבהיר כי ישראל לא תסכים לקווי 67' או להקפאת בנייה, וכי שחרור האסירים הוא האפשרות הכי פחות גרועה.
בנט, לפי כמה אישים ולפי הפרסום השבוע בערוץ 2, אמר כי "זה קשה, אבל אני תומך". אחר כך אמר שהוא "יכול לחיות עם זה". בעקבות האישור מבנט, נתניהו נתן אור ירוק לקרי להתחיל בקידום המו"מ. אלא שכאן חלה התפנית. חצי שעה לאחר הפגישה התקשר בנט לנתניהו והודיע כי לא יתמוך בתוכנית. נתניהו זעם עליו ובנט התחייב להימנע בהצבעה בממשלה. לבסוף התנגד, בניגוד לסיכומים. בנט מצידו מכחיש את כל הסיפור ואומר כי מעולם לא הסכים לשחרר מחבלים וכי מראש אמר שיצביע נגד.
בליכוד תומכים במהלך, כמעט
בשבוע שעבר ראש הממשלה חגג יום הולדת 64 ובישיבת הממשלה, כמו בישיבת הסיעה, הוא נראה מחויך ומבודח. אחר כך טס לפגישה עם קרי - ניהל שיחות לא פשוטות בנושא הגרעין האיראני, ונחת לביצוע ההחלטה לשחרר 26 רוצחים נוספים, בפעימה שנייה מתוך ארבע.
השבוע, בפתח ישיבת הממשלה ולמחרת בישיבת הסיעה בכנסת, הוא שמר על ארשת רצינית ובלט כי היה במצב רוח רע, מתוח ועצבני. הוא קרא מן הכתב ואמר כי "ההחלטה על שחרור האסירים היא מההחלטות הקשות שקיבלתי כראש ממשלה. ליבי עם המשפחות השכולות והלב כואב" - היה זה המשפט היחיד שיצא לראש הממשלה מהלב.
אחר כך הגיעו ההסברים השכלתניים, המתגוננים: גם ראשי ממשלה אחרים קיבלו את ההחלטה הזאת לפניי; ההחלטה הזאת נובעת מכורח המציאות שבה אנו חיים; אנו נאלצים לנווט בתוך זירה בינלאומית מורכבת ולא פשוטה; האתגרים שעומדים בפנינו רבים; אנו מחויבים לשיקולים של גורמים שונים; אני פועל לטובת מדינת ישראל; יש לי מרחב תמרון מדיני שנוצר מהחלטות שאני מקבל כל הזמן, כאלה שאתם יודעים עליהם וכאלה שלא, אמר ראש הממשלה.
שידור אותות המצוקה מהראש הובילו לכך שנתניהו זכה השבוע לתמיכה של שרי הליכוד. בראש, ניצב שר הביטחון, משה יעלון, שיצא והסביר כי "בהינתן שיקולים רחבים, ארוכי טווח, אסטרטגיים, בהתייחס לשיקולים בינלאומיים, ממשלת ישראל לעיתים מקבלת החלטות לא בין טוב לרע, אלא בין אופציות שאף אחת מהן היא לא טובה, אז בוחרים באופציה הפחות רעה. כממשלה אחראית, אנחנו נאלצים לקבל החלטות כאלה".
השרים גדעון סער, גלעד ארדן ולימור לבנת באו לעזרתו בוועדת השרים לענייני חקיקה, נגד יוזמתו של יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, לקדם חוק שיאסור על הנשיא לשחרר מחבלים בחנינה סיטונאית. בזירה הזאת נתניהו זכה לתמיכה גם משתי סיעות הקואליציה: מיש עתיד של יאיר לפיד ומהתנועה של ציפי לבני. שם, הבינו כי התקבלה החלטת ממשלה על שחרור אסירים וכי הם היו שותפים להחלטה הזאת. כל ניסיון לצאת נגדה, כאילו יצאו נגד עצמם.
שני שותפים אחרים, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, יצאו נגד ההחלטה, כי המחיר הפוליטי שישלמו אם לא יעשו כך, יזיק להם בבסיס התמיכה שלהם.
העליהום
בואו נוציא לרגע את אביגדור ליברמן מהתמונה (שריו יצאו נגד נתניהו בהצבעה בוועדת השרים לחקיקה) ונתעלם ממכלול האינטרסים שמניעים אותו בכל צעד ושעל (למשל, הרצת משה ליאון בירושלים), ונתמקד בבנט. יו"ר הבית היהודי הוא חבר בקבינט המדיני־ביטחוני. האחריות לשחרור המחבלים נופלת גם עליו.
השבוע הזה נפתח לנפתלי בנט לא טוב. בסיכומו של דבר, הוא יצא עם דימוי של אחד שבורח מאחריות. אחד שבמקום לקחת אחריות על החלטות שקיבל, במקרה הטוב, או לתקוף את מי שמוביל את התהליך ומכריע אותו, ראש הממשלה, במקרה הרע, הוא בחר לתקוף את האישה שבחבורה: השרה ציפי לבני, שהיא יו"ר צוות המו"מ לשיחות עם הפלשתינים, מתוקף ההסכמים הקואליציוניים שבנט אישר אותם.
"שחרור המחבלים בתמורה לזכות המפוקפקת של ציפי לבני להיפגש עם עריקאת חמור ביותר. עם כל הכבוד, עצירת שחרור הרוצחים חשובה אפילו יותר מהצדקת קיומה של לבני בממשלה". זאת לא הפעם הראשונה שבנט במצוקה, הוא בוחר לתקוף את האישה ולא את ראש הממשלה. הוא עשה זאת גם לפני הבחירות, נגד רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו.
ההודעה שפירסם נגד לבני היא נבזית, הסכימו במערכת הפוליטית מקיר לקיר, הסתה של ממש. בנט חשב שהיא תאפשר לו להמשיך לעבוד בשקט, שכן הוא לא תוקף את ראש הממשלה, אלא יריבה פוליטית. לנתניהו לקח יום וחצי להגיב. בסוף הוא לא הזכיר את בנט, רק אמר כי "מהרגע שהתקבלה החלטה בממשלה, כל החברים בה צריכים לנהוג באחריות, בשיקול דעת, ומתוך ראייה ארוכת טווח". נתניהו לא יצא להגנתה של לבני ולא שיבח אותה. הוא נזהר שלא לספק חומר תעמולה עתידי ליריבים פוליטיים. גם לנתניהו נוח להשאיר את הדלת פתוחה ובעתיד, אם יהיה צורך, להטיל את האשמה על לבני.
ההתקפה נגד בנט, לעומת זאת, חצתה מפלגות וכלי תקשורת. ח"כ יצחק הרצוג אמר כי "כולם יודעים שכדי להתניע את המו"מ היו שלוש חלופות כדי להניע את התהליך: או הכרה במתווה שתי המדינות על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים, או הקפאת הבנייה בהתנחלויות, או שחרור אסירים. והימין הפוליטי הסכים לשחרור אסירים. כל דבר אחר שיאמר זוהי כסות צבועה שנועדה לכסות את ערוותן הפוליטית של מפלגות הימין ולהסתתר בממשלה ולהמשיך הלאה".
בנט מצידו התחפר במקום. "אנו עדים לכך שיש מתקפה אדירה נגדנו, חברי הבית היהודי", אמר והכליל את כל סיעתו בסירתו. "אני לא זוכר עליהום כזה מאז העליהום על נתניהו בתקופת אוסלו. המטרה היא פשוטה: להשתיק אותנו, לביית אותנו. להכניס אותנו לתוך הדעה של העדר. מה לעשות, יש לנו דעה אחרת".
אלמלא הדרך העקומה, בעיקרון, לבנט היה סיכוי סביר להציג את עמדתו השונה, להתבדל ולהוביל מהלך. הוא מתנגד לשחרור אסירים עתידי ומבקש לקדם קו אדום וכללים ברורים, אולי אלו שנקבעו בדו"ח ועדת שמגר בעקבות שחרורו של גלעד שליט.
בנט עצמו היטיב להסביר את הדברים השבוע ואמר: "ישראל מידרדרת כבר שנים במגמת שחרור מחבלים. פעם היה מדובר על מחבל תמורת חייל. אחר כך 100 מחבלים תמורת חייל. אחר כך מאות מחבלים תמורת גופה. ועכשיו חידוש: יותר מ־100 מחבלים קשים, תמורת כלום. תמורת כניסה למו"מ עם עריקאת.
"אנו יודעים שכבר הוחלט על ארבע פעימות לשחרור מחבלים בממשלה ואנו חלק מהממשלה. האחריות גם עלינו. הפעולה שלנו, למען הסר ספק, היא לעתיד. אנו פועלים למנוע את המשך ההידרדרות ופועלים לאמץ את דו"ח שמגר. הגיע הזמן לפתוח את דו"ח שמגר בכל פורום שצריך ולקבוע מדיניות ולשים סוף לשחרור סיטונאי".
הפתרון של מפלגת העבודה
תובנה אחת התחדדה השבוע: הממשלה הנוכחית יכולה ליפול בגלל הנושא המדיני. בריתות קיימות - כמו בין האחים בנט ולפיד, יכולות להיעלם בן לילה ואחרות להיכרת לפי מצע אינטרסים חדש. הזירה הפוליטית הפנימית לא שקטה. כדי להיווכח בכך, די להביט בהתבטאויות הלוחמניות של דני דנון וישראל כץ מהליכוד. השבוע כבר היה שר בכיר שהמליץ לנתניהו לפטר אותם, למען השלטת סדר בקואליציה. בינתיים זה לא קרה.
ובמפלגה אחרת, באופוזיציה, יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ שלי יחימוביץ', הודיעה לפני כשלושה חודשים על גיבוש תוכנית מדינית למפלגת העבודה, במטרה להתמודד עם הפופולריות שצוברת יריבתה, יו"ר התנועה, לבני. יחימוביץ' הודיעה אז כי ח"כ עומר בר לב יעמוד בראש הצוות המדיני, שיגבש תוכנית מדינית עדכנית.
השבוע הניח ח"כ בר לב תוכנית מדינית שחיבר ובה הציג מפה של המדינה הפלשתינית. לפי המפה, לפלשתינים תהיה שליטה על 60 אחוזים מהשטח. אמנם 35 אלף מתנחלים יפונו מבתיהם, אבל לפי התוכנית, ירושלים, מעלה אדומים, גבעת זאב ויישובים בבנימין וגוש עציון יישארו בשליטה ישראלית. כך גם לשון המחברת לישראל את קריית ארבע וחברון. גם בשומרון יהיו "לשונות" של שליטה ישראלית, באזור אריאל, קרני שומרון, אלפי מנשה ויישובים ישראליים ליד שכם. בקעת הירדן ומדבר יהודה יהיו בשליטה ישראלית מלאה.
בר לב הגיש את התוכנית השבוע לכל חברי סיעתו. שלי יחימוביץ' נמנעת מלתמוך בתוכניתו, שהציגה מפה עם "לשונות" המספחות לגושי ההתיישבות התנחלויות מבודדות באזור חברון ושכם. היא דוחה את ההכרעה עד אחרי הפריימריז. מי יודע, במזרח התיכון, עד סוף השנה האזרחית הכל יכול לקרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו