אין לי עניין להצטייר כלקוח קשה, אבל אם קומדיית הריגול המקומית "כידון" היתה מנה במסעדה, הייתי שולח אותה בחזרה למטבח אחרי שני ביסים. מבחוץ היא דווקא נראית סבבה, ובהחלט אפשר לכנות אותה "מנה אסתטית", אבל הטעם שלה תפל לחלוטין. כל הרכיבים שלה נכונים, בדיוק כפי שכתוב במתכון, אך נדמה כי המידות התחרבשו לגמרי, ובכלל, כל אופן ההכנה נגוע בחוסר חוש קיצוני וגובל בחובבנות. תקראו לי מפונק, אבל כבר למדתי לצפות ליותר מסרטים ישראליים מסחריים שמבקשים לבדר. הרי רק לפני כמה חודשים הוכיח "מי מפחד מהזאב הרע" שאפשר לעשות את זה כמו שצריך גם כאן (למרות התקציב, ולמרות השפה). אז מדוע לשוב ולהסתפק בכל כך הרבה פחות מזה?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
השנה היא 2010, ושלושה צרפתים־ישראלים (ובר רפאלי) מזוהים כחברי החוליה שחיסלה את הארכי־טרוריסט מחמוד אל־מבחוח בבית מלון מפואר בדובאי. החיסול, כך נאמר בתקשורת, בוצע בשליחות המוסד. אך מה אתם יודעים? במוסד מעולם לא שמעו על שלושת הצרפתים־ישראלים האלה (או על בר רפאלי, לצורך העניין), והקודקודים האחראים, ובראשם ששון גבאי, מתעקשים שלמדינת ישראל אין יד בחיסול. כדי לעשות קצת סדר בבלאגן, כוחותינו המגושמים (סאטירה!) מאתרים את חברי החוליה, עוצרים אותם ומביאים אותם לחקירה.
את חבורת המחסלים מנהיג דניאל (תומר סיסלי), ממזר חלקלק ושרמנטי שמתגלגל ממיטתה של אשת השגריר הצרפתי למיטתה של בר רפאלי בלי להחסיר פעימה. בין לבין, הוא מתכנן תכנונים וחורש מזימות בעודו מדגמן חצי חיוך עייף ולא מגולח שכמו אומר, "לא יודע אם אני סטיב מקווין או אם לקחתי יותר מדי קטמין". בין לבין, הוא גם מתגלה כשחקן די מוגבל, שנשאר אדיש ונטול נוכחות מסך מינימלית לאורך כל הדרך, ולא משנה מה מתרחש סביבו.
גם יתר החבורה - שכוללת מומחה לזיופים, מומחה למחשבים, ואת בר רפאלי - אינה מטביעה חותם חיובי על ההתרחשויות, בלשון המעטה. כל זה ניכר במיוחד בסצנה שבה רפאלי, שאומרת שלושה משפטים וחצי במהלך הסרט (אחד מהם בצרפתית!), ושבעיקר נדרשת לנסות להיראות כמו התגלמות הסקס עלי אדמות ללא הצלחה יתרה, נשברת ופורצת בבכי תוך כדי חקירה. בואו רק נאמר שהתמונות הקשות גרמו לי להתחיל להתגעגע ליובל שרף.
למרבה המזל, שלושת הליצנים הנ"ל (ובר רפאלי) מוקפים בשלל מקצוענים מקומיים - ובהם גבאי, שי אביבי, ריימונד אמסלם, עמוס תמם, חיים זנאתי, עמי סמולרצ'יק, סלים דאו ומנשה נוי - ולמרות שמלבד אביבי (המשעשע) ואמסלם (הסוף סוף לא כועסת!) אף אחד מהם לא עושה יותר מדי, עצם נוכחותם מונעת את האפשרות של פיאסקו. בעיקר מפני שהם נוגסים בזמן המסך של שלושת הליצנים (ובר רפאלי).
הדבר היחיד שסרטו של הבמאי־תסריטאי עמנואל נקש יכול להתגאות בו זה הלוק שלו. אין מה לומר, על פני השטח "כידון" באמת נראה כמו אחלה סרט. אתרי הצילום בינלאומיים, החללים שבהם מתנהלות הדמויות מעוצבים ומושקעים והכל עטוף בסגנון עשייה הייטקי/וידאו־קליפי קצבי ומהוקצע שנסמך על מסכי מגע, מסכים מתפצלים ומסכים שמחליקים לימין ולשמאל, בקלילות הסטייליסטית וחסרת הדאגות שמוכרת לכם מטרילוגיית "אושן" של סטיבן סודרברג, וממהתלות הפשע של גיא ריצ'י. גם סיקוונס הקרדיטים בהתחלה, שכולו הומאז' לסיקוונסי הפתיחה הקלאסיים של סול באס ("ורטיגו" ו"פסיכו", אם למנות כמה מהפתיחים המפורסמים שלו) נראה פגז. אבל כל מה שמתחת לנייר האריזה? השם ישמור.
השחקנים הראשיים, כאמור, נטולי כריזמה וחסרי חן; העלילה טריוויאלית, מעגלית ולא הגיונית בשיט; והתסריט המפותל - החלק החשוב ביותר בסרט מסוג זה, אם תשאלו אותי - אינו שנון ו/או מתוחכם, מתקשה לשמור על היגיון פנימי בסיסי, נעזר בווייס־אובר מביך וקושר את קצוותיו הרבים בטוויסט גמלוני ואנטי־קליימקטי שמצליח לבאס פעמיים: פעם אחת מפאת העובדה שהוא כה דבילי, מופרך ולא אמין, ופעם שנייה מפאת הדרך הכה לא סוחפת והכה לא משכנעת שבה הוא מוצג על המסך. "כידון" הוא סרט גרובי בלי גרוב. הוא מותחן בלי מתח. הוא קומדיה לא מצחיקה. אבל היי, שמעתם? יש בו את בר רפאלי!
"כידון", כתב וביים: עמנואל נקש. ישראל/צרפת 2013
הבא בתור
"תור: העולם האפל", התוצר החדש שירד זה עתה מפס הייצור של אולפני מארוול, לא לוקח סיכונים מיותרים. התסריט שלו משלב בחינניות בין חומרי גלם זכריים ("שר הטבעות", "מלחמת הכוכבים", "משחקי הכס") לחומרי גלם נקביים (אלמנטים של קומדיה רומנטית פלוס כריס המסוורת', החתיך שמשחק את תור, בלי חולצה); ההומור שלו מפתיע ומודע לעצמו; האפקטים שלו מניחים את הדעת; ומשתתפיו הרבים עושים את המוטל עליהם בלי להתלונן ובלי להיראות משועממים יתר על המידה. לכן, למרות שבסופו של דבר הסרט אינו מחדש הרבה, ולמרות שקשה לקרוא לו "מעניין", "מקורי" או "מסעיר", הוא בהחלט משמש הסחת דעת חביבה, גם אם לא חיונית.
במרכז העלילה, שמתרחשת לאחר אירועי "הנוקמים", ניצב הפעם מאבקו העז של האל הבלונדיני תור במנהיגם המריר והעצבני של גזע האלפים האפלים (בחיי שככה קוראים להם), שמבקש לכסות את תשע הממלכות באפילה נצחית בעזרת איזשהו דבר מה שחור ונוזלי שנקרא ה"אית'ר". בצירוף מקרים אמין לחלוטין, מכל האנשים ביקום, דווקא ג'יין (נטלי פורטמן), אהובתו המדענית של תור, היא זאת שמוצאת את הדבר־מה השחור הנוזלי הזה, שנקרא ה"אית'ר", וכמובן זה מעמיד אותה (ואת המין האנושי כולו!) בסכנה איומה.
נראה לי שאתם יכולים כבר לדמיין את ההמשך. אלים ומפלצות; פטישים וחרבות; רובי לייזר וחלליות; המון אקספוזיציה טרחנית בז'רגון מדעי
ו/או טולקיני מקושקש; כמה סצנות "שייקספיריות" שבהן אנתוני הופקינס (בתור אודין, אביו של תור) נוזף בבנו ומטיף לו מוסר; כמה סצנות "שייקספיריות" שבהן טום הידלסטון (בתור לוקי, אחיו של תור) נוזף באחיו ומטיף לו מוסר; כמה אתנחתות קומיות; ולקינוח, קצת רומנטיקה וחיוכים בשביל הבנות.
על אף שקאט דנינגס, שמשחקת את הסייד קיק הסרקסטי של פורטמן, פשוט בלתי נסבלת (אם משהו כבד מאוד היה נופל עליה, סביר להניח שהייתי מעניק לסרט כוכב נוסף), ואף על פי שהטריק הקבוע של לוקי - שבו הוא מערים על אחיו השנוא בעזרת אשליות אופטיות - ממש מתחיל להיות מעייף, אין ספק שהנוסחה של מארוול עובדת. נכון, בדומה ל"איירון מן 3", גם "תור 2" הוא יותר פרק בסידרת טלוויזיה מאשר סרט קולנוע, ולא נראה לי שאי פעם אחוש צורך בלתי נשלט לצפות בו שוב. אבל הוא רחוק מלהיות מחופף, ויש בו מספיק רגעים גיקיים מגניבים כדי לרצות את המעריצים עד ליציאתו של ההמשכון הבא.
"תור: העולם האפל" ("Thor: The Dark World"), במאי: אלן טיילור. ארה"ב 2013
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו