1. לכאורה, היו אלו בחירות יבשות, לא מעניינות, בעלות שיעורי הצבעה נמוכים. במילים אחרות, לא קרה כלום. אז אם לא קרה כלום, איך בכל זאת הררי מילים נאמרו, נכתבו וטוקבקו בשבוע האחרון? איך קרה שבירושלים אנשים דיברו על "קרב על עיר הנצח"; מדוע בבית שמש מכריזים החילונים על "סופה של העיר" וגם בערים אחרות - כמו גבעתיים, רמת גן ולוד - מפריחים סיסמאות בומבסטיות? אולי כי בטבע שלנו, הישראלים, אנחנו מחפשים דרמה. בפועל, בשטח, אזרחי המדינה הוכיחו שוב שכנראה לא כל כך רע כאן, לפחות לא ברמה של שינוי סדרי בראשית. כי מי שבאמת רוצה לשנות, הולך לקלפי; מי שבאמת רוצה לשנות לא נשאר בבית לראות ריאליטי.
2. הדוגמה הטובה ביותר לאדישות הפוליטית ששלטה בציבור השבוע היתה כמובן בתל אביב, העיר עם שיעורי ההצבעה הנמוכים בישראל. למרות התקשורתיות המרובה של חולדאי והורוביץ, העניין הגדול בתל אביב סבב סביב הבחירות למועצת העיר. שתי סיעות מדרום העיר ("דרום העיר", ו"צדק חברתי") וסיעה נוספת ("עיר לכולנו") בראשות אהרון מדואל חרתו על דגלן דאגה לתושבי שכונות הדרום; זה זמן שהדרום הוא האישיו בבחירות, אבל התוצאות הסופיות בקלפיות - משכונת שפירא ועד כוכב הצפון - שירטטו תמונה עצובה למדי של החברה התל־אביבית. סיעות דרום העיר קיבלו מנדט בודד כל אחת, ו"עיר לכולנו" עם שני מנדטים. "הגמלאים" ו"ביחד", שתי מפלגות עם פחות רעש תקשורתי, משולשות לעומתן בכוחן.
האנשים שהבחירות הללו היו עבורם אירוע גורלי ומכונן - הקולות שזעקו על מהגרים ופליטים שמחריבים את השכונות - נשארו בבית ולא יצאו לקלפי. מעתה, כך נראה, הבכי והנהי יהיו בבחינת חדשות ישנות; הצ'אנס התפספס, המצוקה רק תגדל. מעתה, קריאות תושבי הדרום יתפסו בגדר "זאב, זאב".
רון חולדאי נכנס לקדנציה נוספת, ובהחלט יהיה שווה לעקוב אחר תפקודו של ראש העיר הוותיק. חולדאי, שהצליח להוציא מהבית את תומכיו שחששו מאפשרות של מהפך, נכנס לתפקיד בואכה גיל 70 ואמור לסיים אותו בגיל 75 - לא עניין של מה בכך. אחרי 20 שנה בתפקיד, הוא כנראה ייכנס לספרי ההיסטוריה כמי שתל אביב הכתירה, דה־פקטו, כראש העיר הטוב שלה בכל הזמנים.
3. שלישי בערב, 19:50. טלפון ממטה ברקת. "שים לב למה שאייל ארד מכין למהדורה המרכזית", נאמר מעבר לקו.
כמה דקות לאחר מכן מבטים מודאגים ממטה ברקת מכסים את מסכי הטלוויזיה. "פאניקה במטה ברקת נוכח אחוזי ההצבעה הנמוכים", מהדהדת הכותרת שמתחת.
זהו הטריק הידוע של אייל ארד. הוא כבר ביצע את התרגיל בעבר בבחירות לכנסת, וגם עכשיו הוא דפק, כמו שעון. גם בשעות הפאניקה הגדולות היה ברור שניר ברקת מוביל על משה ליאון, אבל כדי להיות בטוחים בכך - אנשיו של ניר ברקת חיכו ל־20:00 בערב. בשעה הזו עם ישראל המשועמם מחפש התרחשות ודרמה. הדאגה של ניר ברקת סיפקה את המבוקש, ושבתה את כל המהדורות המרכזיות.
התוצאה לא איחרה לבוא: בשעתיים האחרונות הגיעו לקלפיות בירושלים יותר מ־15 אחוזים מהתושבים. זו היתה נהירה. ברקת הגדיל את הפער, השדרנים והפרשנים המשיכו לדבר על קרב צמוד, והמהלך של ארד שוב הוכיח את עצמו. נראה שעסקי הלופט־גשעפט הם אכן ביזנס רציני.
4. כמה שעות לאחר מכן. אור ליום רביעי, 04:30 לפנות בוקר. רן קוניק, שזה עתה הדהים את גבעתיים, נכנס יחד עם הצוות הקטן שלו לארוחת ערב־בוקר של ניצחון במסעדת דיקסי על גבול תל אביב־גבעתיים. כמה דקות אחר כך, ממש במקרה ובלי שתיאמו, נכנס למקום ראש העיר החדש של רמת גן, ישראל זינגר. המפגש בין השניים בעל משמעות כפולה: זינגר (65) היה המורה של קוניק (45) בתיכון.
קשה לקבוע עדיין איזו תוצאה מעניינת יותר, זו המדהימה מגבעתיים או זו המסקרנת משכנתה הגדולה, שסיימה זה מכבר את עידן צבי בר. "זינגר רק נראה צנון, אבל מדובר באיש קשוח למדי. ברגע שצבי בר הפך לשחקן בבחירות, אפילו כמשקיף מבחוץ, לכרמל שאמה לא היה סיכוי", הסביר פעיל רמת־גני ותיק שהוסיף: "רמת גן קיבלה דמות שיכולה להפוך למיתולוגית כמו צבי בר".
ומה נגיד על קוניק? כשפגשתי אותו לראשונה, נזכרתי שהיה שחקן טניס שולחן אגדי בצעירותו. הוא, מצידו, הישווה עצמו לרוביק דנילוביץ', "ולא רק בגלל שאני רווק". מודה, הייתי סקפטי לגבי סיכוייו, מה גם שראובן בן שחר עשה לי סיבוב בעיר במכוניתו, ונראה היה שמדובר בשריף אמיתי. אבל יותר מ־1,000 קולות של אנשי העיר המנומנמת הבדילו ביניהם, והוכיחו שבן שחר לא ראה את הנולד.
הסטטוס שבן שחר העלה בפייסבוק בבוקר שאחרי היה ככל הנראה המשעשע ביותר מבין הצהרות ראשי הערים המפסידים. "אני חייב להודות שזוהי לא הכרת התודה שלה ציפיתי על 7 שנות עשייה למען העיר", כתב בן שחר בישירות, "זאת היתה מערכת בחירות מכוערת ורוויה בהשמצות אישיות, שלא כיבדה את העיר גבעתיים. אני רוצה להודות למתנדבים על התמיכה, אבל לצערי לא צלחנו במשימה. האחריות כולה עלי. אלו תוצאות הבחירות, ואנו נכבד אותן".
5. הבחירות בלוד היו אמורות להיות הצמודות ביותר במרכז, אבל במקום מותחן אל תוך הלילה קיבלנו ניצחון משכנע של יאיר רביבו ותבוסה מדהימה של יורם מרציאנו. יהיה מעניין לראות אם רביבו מסוגל להיות ראש העיר הראשון של העיר הזאת מאז שנת 2000 (ללוד היסטוריה כאובה של ועדות קרואות). הוא איש 8200, חובש כיפה, עסקן ליכוד מיומן שנהנה מקשרים טובים עם השלטון ומתמיכת השלטון בו. עם זאת, לוד היא עדיין אחת הערים הקשות ביותר בישראל לניהול.
בבית שמש, אלי כהן היה בטוח - כמו כולם - ש־72 אחוזי הצבעה יבטיחו לו ניצחון. השמפניות (הכשרות) היו במקרר. אבל משה אבוטבול הוכיח שאנשים כמו כהן ותומכיו הם הנטע הזר בבית שמש. כעת, בפתחה של קדנציה חרדית נוספת, נותר לראות מה יעשה הרוב החילוני בעיר ואם ההגירה השלילית תגבר.
6. ומה לגבי כותב המדור? נסעתי עד לנשר כדי להיפגש עם האחים משיח ודוד עמר, שסיפקו טלנובלה משפחתית כשהתמודדו זה מול זה. תושבי נשר אמרו לי אז "אבי בינמו מחלק פה הבטחות על ימין ועל שמאל, הוא הולך לעקוץ". אבל אנחנו, מהתקשורת, הרי יודעים הכל. אז משיח ליכלך על דוד, שליכלך על משיח, ושניהם יוצאים עתה לפנסיה מוקדמת. אולי גם חלק מהכתבים והפרשנים צריכים כזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו