כך התפרקה ברית הזוגיות ליברמן־דרעי

"הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו"? החיבור בין אביגדור ליברמן לבין אריה דרעי הוא כהצמדת דלק אל להבת גפרור. לא בכל מקרה יתרחש אסון. אבל בכל מפגש יש סכנה שיתרחש אסון. פוליטי, רק פוליטי.

כוחם היה בדימוים כמצליחני על. הכל עולה בידם. "אי אפשר עליהם". לכן תמיד בעלי עניין קפצו על עגלתם במקום לבולמה. כולם פחדו מהם ותמכו ואיפשרו להם להצליח. מפעם לפעם, מקומבינה לקומבינה.

התוצאות היו מרשימות. ליברמן תיעתע בפרקליטות עד שיהודה וינשטיין סגר את ליבת תיק החקירה נגדו, בעוד אביה אלף מהפרקליטות ויואב סגלוביץ' מהמשטרה נותרו נדהמים. בית הרב עובדיה יוסף היה חייב הרבה לאלי ישי. עד שדרעי הגיע ולקח הכל לעצמו, ו"אף אחד לא קם".

מעוררי חמלה היו דווקא אנשי צמרת הליכוד. ליברמן "מכר" לבנימין נתניהו את האיחוד הסיעתי אשר יגרוף, לדבריו, 45 מנדטים בכנסת. הסוף ידוע, במערכת בחירות אחת הפסידו הליכוד וישראל ביתנו יותר מרבע מכוחן. עתה, כאשר התקוטט עם ניר ברקת, החליט ליברמן ללמדו לקח ורקח את הקומבינה עם דרעי, וגרר אליה את ליאון, ובעיקר את עסקני הליכוד בירושלים.

מי הם? לא חשוב, מה שברור הוא שהאיכותיים בסניף לא תמכו בעיסקה עם ליאון־ליברמן. בנימין נתניהו, ועימו בני בגין וציפי חוטובלי ודן מרידור וראובן ריבלין, שמרו על זכות השתיקה, ואילו גלעד ארדן וישראל כץ וגדעון סער וסילבן שלום וזאב אלקין ואופיר אקוניס תמכו בליאון והביכו את עצמם.

הם ידעו שמדובר בבועה. בלוף. מועמד־בובה. איש להד"ם. אבל מי רוצה לריב עם העסקנים האלמונים בסניף ירושלים, שהלכו שבי אחרי ליברמן, ותמיד מחזרים אחריהם בעונת הפריימריז? הדעת מסרבת להאמין כי ברית הזוגיות של ליברמן־דרעי כפתה על שרים נכבדים להצביע למועמד, שגם אם תמכו בו אישית תיעבו את מפעיליו בשלט רחוק.

ליברמן ודרעי ייטיבו לעשות אם ישאלו את עצמם על פי נוסח השיר "היכן זה טעינו"? הם יודעים מה התשובה - היוהרה היכתה בהם. הם החלו להאמין בשבחים שהורעפו עליהם כאילו הם כל יכולים, ולפיכך לא עשו עבודת הכנה מספקת.

כישלון הצמד הוא שעת כושר לליכוד. להתנער מהם. לא לחשוש מהם. לדעת שהם שבירים. להשאירם מחוץ למחנה. אם בעקבות הכישלון של ברית הזוגיות נמוג חששו של נתניהו מהם, כי אז זו תוצאה חיובית ראשונה במעלה שיצאה מן הקלפיות.

אביגדור ליברמן איים להפריד את סיעת ישראל ביתנו מהליכוד? נתניהו אינו צריך להניח לו אלא להקדימו. לשלוח אותו מעל פניו בסיבוב הראשון.

הקלון הגדול

הקלון הגדול של ישראל אינו בהיעדר חוק מפורש הקובע כי העומד לדין פלילי לא יוכל לכהן כראש עיר אלא שיש בכלל צורך בחקיקה כזאת; שזה לא מובן מאליו כי מי שלאחר חקירה מאומצת הוגש נגדו כתב אישום יתפטר מרצונו, או לפחות ישעה את עצמו.

ההיגיון שלפיו ראש עיר שנאשם במעילה ובהפרת אמונים ובקבלת שוחד יוכל להמשיך בתפקידו מפני שהוא נהנה מחזקת החפות וטרם הורשע - יכול להוביל גם להיקש מעוות: מורה הנאשם בפדופיליה, במעשה מגונה בנערה ונער, ימשיך ללמד בכיתה מפני שעד להרשעתו הוא נהנה מחזקת החפות.

אין להבין מדוע נוכח הסיבוך הנוכחי סירבה הממשלה לאמץ את הצעת החוק של ניצב בדימוס ח"כ משה מזרחי, שלפיה ראש עיר כזה לא יפוטר, אבל יושעה עד להכרעת הדין. לפחות עד לזיכויו בערכאה הראשונה.

מצב זה מצדיק את האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ. ראשי הערים המואשמים מקווים לחמוק מפיטוריהם בהחזיקם בקרנות המזבח של ההצבעה בקלפי, שהעניקה להם תמיכה ציבורית רחבה. נכון נהג, אפוא, אליעד שרגא שמייד עם היוודע תוצאות הבחירות בבת ים, בנצרת עילית וברמת השרון עתר לבג"ץ להדיח את השלושה עוד בטרם ימונו.

לא ברור אם אפשר להדיח אדם שנבחר כדין בקלפי עוד בטרם מונה, אבל אין ספק שהמסר נקלט. עם כתב אישום כזה לא צריך לשבת בכלא בטרם נחרץ הדין. אבל אי אפשר גם לשבת בלשכת ראש העיר.

שורש הבעיה הוא בתחושה הציבורית כי אם ראש העיר נטל "קצת שוחד", אין זה כה נורא. הולכת ונבנית לה חומת סלחנות כלפי עבירות הצווארון הלבן. כאילו לראש העיר מותר, ולציבור לא אכפת שהוא עושה בקופה הציבורית כבשלו, ובלבד שידאג לניקיון ברחוב ולתחבורת אוטובוסים נוחה.

מה מעיד על כך? כל אלה שבתגובה על ביקורת אשר נשמעת על עסקני ציבור מושחתים מייד שולפים מאוצר המילים שלהם את המנטרה: "אבל הוא היה ראש ממשלה לא רע... אבל הוא היה ראש עיר לא רע".לא. אם הוא לקח שוחד - הוא היה רע. נקודה.

יחי ההבדל הקטן

המכון למחקרי ביטחון לאומי בראשות האלוף (מיל') עמוס ידלין פירסם בכתב העת שלו מאמר פוקח עיניים מאת הפרופסור יגיל לוי, המוקדש למאבקי הכוח בין הממשלה לבין צמרת צה"ל. לבד מניתוח קווי התיחום של מאבק זה יש בו סקירה היסטורית המתחילה בערעור של מפקדי הפלמ"ח על מרותו של דוד בן־גוריון במלחמת השחרור ומסתיימת במהלכי גבי אשכנזי נגד אהוד ברק.

לוי פסח על המשבר ביחסי שר הביטחון בן־גוריון עם הרמטכ"ל יגאל ידין; על הופעתו של הרמטכ"ל משה דיין בסיעת מפא"י כדי להתנגד להחלטת בן־גוריון לסגת מסיני אחרי מבצע קדש ב־1956; ועל העוינות ששררה בין חיים לסקוב לבין סגן שר הביטחון שמעון פרס. אך לוי הזכיר כיצד פעל הרמטכ"ל משה לוי למנוע את בחירת דן שומרון ליורשו; את ההסתייגויות של הרמטכ"ל אהוד ברק מהסכם אוסלו, של אמנון ליפקין־שחק מבנימין נתניהו, ושל שאול מופז מהחלטת ראש הממשלה ברק לסגת מלבנון, ושל משה (בוגי) יעלון מנסיבות קבלת ההחלטה להינתק מגוש קטיף.

הפרופסור לוי נטה כבר במאמר שפירסם ב־2012 למצוא כף זכות לאשכנזי וחזר על כך גם עתה בעוד הרמטכ"ל לשעבר עומד בפני חקירה במשטרה. הדבר בולט בשתי עמדות:

• "אשכנזי החליט שלא לעשות דבר עם המסמך". האומנם? ומי הפיץ אותו בין האלופים גדי אייזנקוט ובני גנץ וטל רוסו? ומי הפקידו אצל יד ימינו ארז וינר, שהעבירו בשרשור לעיון בכיר בשב"כ, אשר הזהיר מן הרגע הראשון כי מדובר בזיוף?

• "...דלף המסמך לערוץ השני על ידי גורם מחוץ ללשכת הרמטכ"ל, שנחשף למסמך". זה משפט תמוה ומקומם. הרי וינר מסר אותו לחברו הטוב ד"ר גבי סיבוני, שהעבירו בכוונת מכוון לערוץ 2. במהות סיבוני אינו מישהו מהאו"ם, "מחוץ ללשכת הרמטכ"ל".

לוי התעלם מהעיקר. הביקורות של הרמטכ"לים על הממשלה היו ישירות. לרוב לגיטימיות. הרמטכ"לים שחלקו על שרי הביטחון - מילאו את חובתם. איש מהם לא אסף חומר על המתרחש בלשכת השר הממונה עליהם.

המהות של מה שנראה כחשד לחתירה תחת הממשלה אינה בהתנגדותו של אשכנזי למינוי יואב גלנט לרמטכ"ל, אלא בפעילותו סביב מסמך הרפז ובהעלמתו משך חמישה ימים מעיני המשטרה. זה הניסיון לכאורה ל"פוטש" שעליו דיברה איילה חסון, וכתבו ארי שביט ואלוף בן ב"הארץ", וד"ר רונן ברגמן ואני בספרנו "הבור", והוספתי בטוריי ב"ישראל היום". יגיל לא עמד על משמעות התנהלות הרמטכ"ל תחת שר הביטחון. אך מאמר המתפרסם בכתב עת של מכון חשוב ומבקש להציג רמה אקדמית אינו יכול לעקוף את מה שמבדיל את פרשת אשכנזי־הרפז ממאבקיהם של רמטכ"לים קודמים.

הקרב על העלייה

בהביאו את חוק השבות לאישור הכנסת ב־1950 הסביר דוד בן־גוריון כי "לא המדינה מקנה ליהודי חוץ לארץ זכות להתיישב במדינה... זכות זו קדמה לישראל והיא היא שבנתה אותה". עם פרסום ספרו "עולים במשורה" אמר לי ד"ר אבי פיקאר, שבן־גוריון רצה לעלות המונים מצפון אפריקה הנתונה באותה עת לשלטון צרפתי, אבל לא כדי להציל יהודים אלא כדי לבנות את הארץ.

עליית יהודי מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה לוותה במאבק חריף בצמרת השלטונית. הפרופסור חיים שיבא שהפך אגדה, ומנכ"ל משרד הבריאות ד"ר שמעון בטיש, חששו מקריסת בתי החולים, ואולי גם משילוב בין אוכלוסיות אשר יגרום למשבר גנטי. אחד מהם שמע איזה דבר שטות כאילו סקוטלנד מיזגה אוכלוסיות וסבלה מפגיעה גנטית.

המאבקים היו צורמים. משה קול, שהיה ממונה על עליית הנוער, הציע להביא נערים בלי הורים ולחנכם בקיבוצים. כך ייקלטו בתרבות האשכנזית ויקלטו את הוריהם שיעלו אחריהם. קליטה כזאת תבטיח שההגמוניה התרבותית והחברתית לא תעבור למזרחים. זה המסד לספרו המרטיט של אלי עמיר "תרנגול כפרות". גם לסיפור חייו של שלמה בן־עמי. אך יצחק רפאל מהמפד"ל - שרבים נהגו לדבר בגנותו - קנה את מקומו בגן העדן מפני שצידד בעלייה המונית ללא שום תהליך של "ברירה" - המילה הצורמת שהגה משה שרת ל"סלקציה".

קליטת העלייה ייסרה. המילים "מרוקו סכין" הלהיטו את הרוחות. פעם, בתור לאוכל בשירות הצבאי, ראיתי חייל רץ להכות את הדובר שפלט "מרוקו סכין" עד שגילה כי גם הוא יוצא צפון אפריקה, והם נפלו צוחקים זה בזרועות זה. אך הרגישות היתה כבדה והולידה את המחזה הכואב "קזבלן" של יגאל מוסינזון, שהפך למחזמר עליז וחביב משפחתה המתיחות הבין־עדתית.

פיקאר הוא תושב ירוחם ("יש שם שוק נדל"ן פורח", אמר לי). הוא כתב באוניברסיטת בן־גוריון עבודת דוקטור. עכשיו הרחיבה לספר. כשהחריף המצב הביטחוני צומצמה העלייה. אבל בשנות ה־60 קיבלו מדינות המגרב עצמאות ונדרשה עליית הצלה. 50 דולר לראש. השלטונות סיפסרו עד ל־250. המדינה שילמה.

עולי מרוקו, שחוו בארצם תהליך של התמערבות, אומר פיקאר, נדחקו בישראל לתחתית הסולם. בתסכולם פרצו המרידות החברתיות של ואדי סאליב (1959) והפנתרים (1970). באותם ימים נשאבתי לוואדי סאליב. השתכנעתי שהיה קיפוח. יום אחד נכנסתי לאולמה של השופטת מרים ורלינסקי־שטרקמן ושאלתי מדוע בעת מעצר פעילי המרד הסוער בוואדי סאליב דיברה עם התובע ביידיש, והעולים לא הבינו.

היא גירשה אותי מהאולם. ב־1962 פירסמתי כתבה שכותרתה "השופטת לא אהבה מרוקאים". ביזיון קלאסי של בית המשפט.

פעם ירון לונדון ואני השתבחנו כי אנו מרוצים שיש לנו חתנים ונכדים יוצאי מרוקו. "ניצחון הציונות", סיכמנו בינינו, ועדיין אני מתחלחל למחשבה שמא לא היו מעלים אותם לארץ בגלל "הברירה", עקב התפיסה שתוארה ב"עולים במשורה".