לפני כשנה ירדה מן המסך בארה"ב סידרת הטלוויזיה "בוס". קלסי גראמר שיחק בה את ראש עיריית שיקגו המושחת שידו בכל. הסידרה ירדה אחרי שתי עונות, כי קהל הצופים טען שהיא כבדה מדי ולא משקפת מציאות.
גם אם הטענות נכונות וגם אם לאו, רם עמנואל, ראש עיריית שיקגו במציאות, הירבה לצאת ולהסתובב ברחובות עירו בזמן שהסידרה שודרה, כמי שמנסה להפוך לחבר טוב של תושביו - דימוי הפוך מהטוטליטריות של ראש העיר בסידרה. עמנואל נצפה לא אחת בתחבורה הציבורית, שותה קפה עם תושביו או מגיע ליציעים באירועי ספורט.
במהלך שמונת החודשים האחרונים, כשהסתובבתי בדרכים, ניסיתי לבדוק אם קיים בישראל "בוס" אמיתי כמו זה שגילם גראמר - קשוח, ערמומי, שריף של ממש. התשובה שהתבהרה לי במהרה היא שהשיטה עצמה היא הבוס האמיתי. הרשות המוניציפלית בישראל בנויה כך שבמוקדם או במאוחר מי ממקורביה יזכה במנעמי השלטון. וככל שהמקום קטן יותר ומרוחק מהמרכז ומהתקשורת, כך החגיגה גדולה יותר.
אבל המסקנה הרחבה יותר היא שכאשר משוחחים עם התושבים בבת ים, ברמת גן, ברמת השרון, בנצרת עילית, בנשר או בחדרה - שהמשותף לכולם הוא ראשי ערים שבעבר או בהווה הסתבכו עם החוק - מגלים תמונה מעוותת. לרוב התושבים, מתברר, לא ממש אכפת שראש העיר מואשם בעבירות, כל עוד העיר מתפקדת והתושב מקבל את כל השירותים שלהם הוא נזקק.
שלומי לחיאני ואיציק רוכברגר הם דוגמאות לראשי ערים שעשויים לזכות בקרוב בבחירות בעירם, גם אם ינהלו את העיר מתא המעצר. שום כתבה בעיתון או עבודה עיתונאית בחדשות המקומיות הגוססות לא ישנו את העובדה הזו. החשיפה העיתונאית, כמו תמיד, רק תשכלל את השחיתות ותגרום לה להמציא את עצמה מחדש.
הקומבינה לא דועכת. צפו פגיעה גם בקדנציות הקרובות מאנשים שמבטיחים לכם היום שהם מביאים בשורה חדשה, אבל מהר מאוד יגלו שהשיטה הישנה חזקה אפילו מהם.
בין ייאוש לתקווה
אם צריך למצוא מקום אחד שבו הבחירות המקומיות הגיעו לשפל, אפילו במושגים של בחירות מקומיות, זוהי העיר לוד. רק השבוע הופצו בעיר מודעות אבל המבשרות על מותו של אחד משני המתמודדים, יורם מרציאנו ויאיר רביבו. נוסף על כך, גם נקבע מועד להלוויה. איש אינו יודע אם היריב הפיץ, או אנשי המועמד ה"מת" שרצו להפוך אותו ל"נרדף".
הבחירות בלוד הידרדרו במדרון תלול. רביבו מייצג את הליכוד, ואילו מרציאנו, כמו בירושלים, את הברית ישראל ביתנו וש"ס. למרות הטענות שהיו מי שהפיצו בעיר, כאילו רביבו נגד התושבים הערבים, לא בטוח שהם עצמם קונים את זה. השבוע, בכנס תמיכה של אנשי הליכוד ברביבו, נצפו בקהל לא פחות מ־150 מתושביה הערבים של לוד. פעיל שלקח חלק באירוע אמר לי: "מההתחלה היה ברור שינסו לשחק על קלף הגזענות".
יום הבחירות בלוד עומד להיות טעון במיוחד וינקז אליו שנה וחצי של מלחמה מלוכלכת. כל כך מלוכלכת, שהסידרה "לוד - בין ייאוש לתקווה" קיבלה עונה שנייה שבמרכזה תעמוד, איך לא, מערכת הבחירות בעיר שכבר דור שלם משוועת לראש עיר חזק.
קמפיין בלי מרצ
ניצן הורוביץ, הוא האיש שלקח על עצמו את מה שנחשב למשימה בלתי אפשרית וניסה להתמודד על ראשות עיריית תל אביב־יפו, שם מכהן רון חולדאי כבר 15 שנה.
אם לאחר הבחירות לכנסת היה נדמה שמרצ, בראשותה של זהבה גלאון, יוצאת לדרך חדשה, הגיע הורוביץ ועורר בעיקר סימני שאלה לגבי ההתנהלות בתוך מרצ, שמערכת הבחירות האחרונה נרשמה אצלה כהצלחה.
הורוביץ היה מי שדחק את זהבה גלאון אל מחוץ לכנסת בבחירות שבהן מרצ התרסקה וכמעט נעלמה מהמפה הפוליטית. היה אפשר לצפות שגלאון, שהחזירה את עצמה ואת מרצ לשיח הפוליטי, לא תעצום עיניים כאשר הורוביץ עשה אותו תרגיל גם למיטל להבי, יושבת הראש הפעלתנית מהעירייה שנדחקה למקום מספר 2.
היה גם מעניין לשמוע מה חושבת גלאון על כך שהורוביץ לא ויתר על חברותו בכנסת והמשיך לרקוד על שתי החתונות, בין המירוץ לראשות העיר לבין העבודה הפרלמנטרית היומיומית שלו. זה לא קרה.
הקמפיין של הורוביץ לא התנהל היטב. אנשים הוחלפו על ימין ועל שמאל, עמוד הפייסבוק בקושי עודכן והשיא עמד על פרסום ויראלי של תמונה, ספק אמינה, של מכוניתו של חולדאי חונה באדום־לבן.
מי שהצליח לצמוח מתוך המחדל הקמפייני של מרצ בכלל, וניצן הורוביץ בפרט, הוא המועמד אהרון מדואל. מדואל מרשימת "עיר לכולנו" הוא שעטנז לכאורה בלתי אפשרי של ליכודניק ומי שנחשב ליורשו של דב חנין, שבשיח החוץ תל־אביבי נחשב לשמאל סהרורי. בניגוד להורוביץ, מדואל, תושב כפר שלם, מייצג את האינטרסים של אוכלוסייה רחבה, שלא ראש העיר המכהן ולא הורוביץ ממהרים להתייחס אליה.
סביר להניח שתושבי הדרום יצביעו למדואל ול"עיר לכולנו" או למפלגת "דרום העיר", אבל לא פחות מכך סביר להניח שהאופוזיציונר היחיד של חולדאי בעירייה ימשיך לכבוש את ספסלי האופוזיציה גם בחמש השנים הקרובות, שבהן העיר תמשיך לבנות את עצמה לדעת. אמנם בשבוע האחרון מדואל הצליח לסחוף אחריו גם קולות ממרכז העיר, אך לצערו ולצער רבים מתושבי תל אביב, זו תהיה רק מכה קלה בכנף של הטייס שיסגור בעוד חמש שנים 20 שנה בתפקיד.
להצביע לנכדים
היה יפה לראות, בחלק מהמקומות שבהם ביקרנו, את הרצון של הצעירים להשפיע ולשנות את המציאות בעיר. רוב האקטיביסטים הללו השתמשו עד לא מזמן בשם הקוד "יאיר לפיד", אך בהמשך מיהרו להתנער ממנו וראו בשר האוצר דימוי שדווקא מזיק להם.
שני מקרים מעניינים מאוד מתרחשים בגבעתיים ובהוד השרון, שם מנסים רן קוניק ונוה גור, בהתאמה, להדיח שני ראשי עיר מבוגרים, ותיקים ויציבים בכיסאם - ראובן בן שחר וחי אדיב. רגע לפני קו הסיום של המירוץ הסקרים מנבאים קרב צמוד עם יתרון לראשי העיר המכהנים. מי יכול לשנות את התמונה? דווקא הגמלאים. התושבים הוותיקים בערים הגדולות נוהגים שלא להצביע, ואם כבר טרחו, זה כדי לתמוך בראש העיר המכהן. המשימה הקשה ביותר של המתמודדים הצעירים, אם כן, היא לשכנע את התושבים הוותיקים לבחור במועמד שקרוב לגיל של הנכדים. מי אמר שמהפכות הן עסק לצעירים?
כדי להשיג את המטרה הזו, פעילי המרכזים השונים ברחבי הערים ינהגו ביום הבחירות כמנהג ש"ס - ישלפו אנשים מהבית ויביאו אותם לקלפי. האם השיטה תעבוד? את זה נדע בשלישי בלילה.
דואגים לעצמם
בניגוד לבחירות לכנסת שבהן מגלים ערביי ישראל לרוב אדישות רבתי, הבחירות המוניציפליות מביאות עימן למגזר אש ותמרות עשן. קחו לדוגמה את אום אל־פחם; בבחירות המוניציפליות הקודמות הגיעו לקלפי לא פחות מ־81 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה, מה שייצב את העיר במקום השלישי הארצי, הרבה מעל הממוצע.
"הבחירה במגזר הערבי היא על פי חמולות, ומתחלקת על פי מי שמביא את החמולה שלו בכמות גדולה יותר לקלפי", הסביר לנו ראש עיריית סכנין, מאזן גנאים, כאשר ביקרנו אצלו. ככל שהמקום גדול יותר, כך יש מספר רב יותר של חמולות וג'ובים לחלק מייד אחרי הבחירות.
בניגוד לבחירות הכלליות, שם מרגישים התושבים הערבים שבכל מקרה המדינה לא תתייחס אליהם, בבחירות הקרובות יש הזדמנות להתקרב לעטיני השלטון. אי לכך, בעשור האחרון אנחנו עדים לתופעה מעניינת: עד שנת 2004 היה רוב לוועדות קרואות ביישובים היהודיים לאורך ההיסטוריה, אך מאז הנתונים מראים עלייה חדה בוועדות הקרואות בקרב היישובים הערביים (69 אחוזים מהוועדות הקרואות בעשור האחרון הוקמו ביישובי המיעוטים).
בעשור האחרון העיר הגדולה ביותר שבה הוקמה ועדה קרואה היא לוד, שגם בה אוכלוסייה ערבית. במילים אחרות: המדינה מתקשה להנחיל את חשיבותה של מערכת מוניציפלית מתפקדת לאזרחיה הערבים, שממהרים להאשים את המדינה בבעיות.
ג'ינגל ב־1,000 שקלים
זו היתה מערכת הבחירות המנומנמת ביותר בדור האחרון. שיעורי ההצבעה הם אכן חידה בלתי פתורה, אבל הכסף, הו הכסף. משרדי יחסי הציבור, הספינולוגים, היועצים ומוכרי מקסמי השווא למיניהם יודעים לדווח שהמספרים נחתכו ממערכות בחירות קודמות, אבל מצד אחר כל אזרח מן השורה היה מוכן לשפוך כמה עשרות אלפי שקלים כדי לפנטז על הרגע שבו הוא באמת מסוגל לזכות בראשות העיר, מה שבסופו של דבר הגדיל את הכסף שהסתובב בשוק.
"אנשים מבקשים ג'ינגלים ב־1,000 שקלים, לא כולל מע"מ", מספר אדם שקיבל הצעה להלחין ג'ינגלים לקמפיין של אחד המתמודדים. "מדובר בתקציבים של ועדות כיתה, לא של מערכת בחירות, אבל בשל מספר המתמודדים זה הפך לעסק משתלם".
רבים מהמתמודדים החדשים נטשו באמצע הדרך את משרדי הפרסום והיח"צ, כי נגמר להם הכסף רגע לפני שיא הקמפיין. אחרים ביקשו לעבוד עם הבטחות לתשלום עתידי במקרה של זכייה, ויש כאלה שכתבו צ'קים דחויים שרוב הסיכויים שישמשו כטפטים במשרדם של אנשי היח"צ.
והיתה כמובן התקשורת המקומית. פעם לבעלים או לעורך מקומון היתה השפעה לא פחות גדולה מזו של חבר או ראש מועצה; אבל עם ירידת קרנם של המקומונים, הכסף נותב לכיסא הנכסף. לכאורה, חברות במועצה נעשית על פי חוק בהתנדבות, בפועל היא מביאה עימה המון כוח וקשרים.
ושהקלפי תחכה
הממוצע הארצי עומד על 50 אחוזי הצבעה לבחירות המוניציפליות. יהיה מעניין לראות אם נגיע למספר הזה בבחירות שייערכו בשבוע הקרוב. בניגוד לבחירות לכנסת, שבהן יש לאזרחים יום שבתון, בבחירות המקומיות הקלפיות כמעט ריקות עד השעה 16:00, ורק כשהתושבים שבים לביתם שיעורי ההצבעה מתחילים לעלות, באיטיות מורטת עצבים.
הקמפיין של משרד הפנים, שנועד לעודד אזרחים להגיע לקלפי, מלמד על חוסר העניין הציבורי של התושבים בערים. הזיקה הלאומית למדינה, וזה כבר ידוע, נשחקת עם השנים. עתה מתברר שגם הזיקה לרחוב לא במצב מזהיר. הנתונים מראים שככל שסך המצביעים קטן יותר, כך יש קשר ישיר לעובדה שראש העיר המכהן ימשיך לעוד קדנציה. אדישות פוליטית טובה מאז ומתמיד למנהיג.
השנה תזת שיעורי ההצבעה תעמוד למבחן מכריע, מעניין, גורלי, תקראו לזה איך שתרצו - בירושלים. אם לא תהיינה הפתעות, ניר ברקת ינצח את משה ליאון בלי הרבה בעיות. אבל אם המצביעים החילונים הצעירים שעדיין ממשיכים להתגורר בירושלים לא יגיעו לקלפי, זה הולך להיות יום מתוח במיוחד עבור ראש העיר המכהן, שחשב שהוא הולך למערכת בחירות משעממת כמו זו בחיפה או בתל אביב וגילה בחודש האחרון שצריך להפשיל שרוולים. איך אמר לנו מוקדם יותר השנה עופר בן אליעזר, ראש מועצת רמת ישי? "אתם מסתכלים על חיים ביבס במודיעין או על מוטי ששון בחולון וחושבים שהם לוקחים את הבחירות בהליכה. אין בהליכה. מדובר בבחירות מקומיות. זו תמיד עבודה, גם אם זה לא נראה ככה על פני השטח".
יצחק אחרון
למדור לא יצא לבקר אצל ה"מאסטר זן" של הרשויות המקומיות, האיש שכל פוליטיקאי מקומי חולם להידמות לו, הלוא הוא יצחק ימיני מפרדסיה. ימיני היה התינוק הראשון שנולד ביישוב בשנת 1940. בגיל 32 השתלט על המועצה המקומית, ומאז, 41 שנה, הוא מכהן כראש המועצה. לא, הוא לא מתכוון ללכת לשום מקום. מדובר בראש הרשות המוניציפלית בעל הקדנציה הארוכה ביותר בהיסטוריה בישראל. מה מצבו לעומת עמיתיו בעולם? ובכן, שם עדיין יש לו קצת עבודה; הילמר מור, ראש עיריית ריצ'מונד, טקסס, החזיק בתפקיד במשך 63 שנה ופרש בדצמבר 2012. ימיני רק בן 73; הוא מתכוון, מן הסתם, לשבור גם את השיא של הקאובוי מטקסס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו