במלאות 18 שנים לרצח יצחק רבין שבו הנואמים לעסוק בהסכם אוסלו, ולמעשה כיוונו את דבריהם למשא ומתן המתנהל עתה עם הרשות הפלשתינית.
פרשנים טענו בעט קל כי למרות השנים שחלפו לא היה פיוס של ממש באומה. דרמה ברמת חשיבות נמוכה. הצפון והדרום בארה"ב לא סלחו זה לזה את מלחמת האזרחים ואת רצח הנשיא אברהם לינקולן, אבל אמריקה התפתחה היטב. גם ישראל הצליחה להישאר מאוגדת חרף הקיצונים, שבלי לתת לעצמם דין וחשבון ניסו להוביל אותה לפילוג מהסוג של 920 לפני הספירה, כאשר העם היהודי איבד את שפיותו וחילק את הממלכה.
הימין הקיצוני אימץ לשון בלתי נסבלת המתארת את חברי הממשלה ב־1993 כ"פושעי אוסלו". הבל, פושעים הם אנשים שמתכוונים להרע, שבליבם מקנן זדון. מי רצה בכך? יצחק רבין, שחתם על ההסכם עם יאסר ערפאת כמי שכפאו שד? שעד יומו האחרון קבע כי נהר הירדן יהיה הגבול הביטחוני של ישראל? לכל היותר ניתן לטעון כי יוזמיו טעו בגדול. גם זה הרבה.
הסכם אוסלו היה סביר. בוודאי בעיני מי שמצדדים ב"שתי מדינות לשני עמים" וחוששים מכינון ישות ריבונית דו־לאומית בין הים לבין נהר הירדן. לא תוכנו היה בעייתי אלא שותפיו. רבין התכוון, וערפאת לא. אילו במקום ערפאת עמד בראש הרשות הפלשתינית אנואר סאדאת, ואולי אפילו חאפז אסד, ייתכן שבעיני כל ישראלי אשר אינו חסיד של שלמות הארץ היה הסכם אוסלו נתפס כציון דרך חיובי ליחסים עם העולם הערבי.
הטראומה של אוסלו־93' מרחפת מעל הזירה גם עתה, מקץ 20 שנים. אבד האמון בפלשתינים לא מפני שהקיצונים שבהם החריפו את הטרור - אלא מפני שערפאת לא עמד בהתחייבותו ללחום בהם. אך ישראל נקלעה לעמדה שבה היא נאלצת להוכיח בהתמדה כי פניה לשלום. כורח זה הינחה את בנימין נתניהו בהסכם חברון ובאחוזת וויי־פלנטיישן ואת אהוד ברק בקמפ דיוויד ואהוד אולמרט בירושלים, תמיד.
היות שאפילו העולם המערבי מושיב את ישראל על ספסל הנאשמים - מסורת ארוכה בנצרות - אין לה ברירה אלא להוכיח בהתמדה כי פניה להסדר. הטענה שההוכחה הוצגה כבר פעמים רבות אינה מחזיקה מים. היא סיזיפית, מתמדת, אינה מעניקה פירות לזמן רב. עכשיו היא מעיקה על נתניהו.
אמנם האמריקנים מרגיעים את ישראל כי אין קשר בין הנושא הפלשתיני לבין הצורך לבלום את מיזם הגרעין האיראני, אבל בפועל המערב לוחץ על נתניהו בשניהם. הוא כועס על ראש הממשלה אף שיודע כי נתניהו מציג לו תמונת מראה נכונה בנושא האיראני; וכועס יותר בעניין הפלשתיני בהניחו כי נתניהו אינו מתכוון ברצינות.
בשבוע שעבר שמעתי את הפרופסור למשפטים אמנון רובינשטיין מציג פן מעניין של העמדה הישראלית. לדידו, לא היה צורך לתבוע הכרה בישראל כבמדינה יהודית. אך משהדבר נעשה ואבו מאזן סירב להיענות בתוקף לדבר מובן מאליו - העמדה הפלשתינית מעיקה ומציקה ומעוררת תהיות.
התביעה להכיר בישראל כבמדינה יהודית אינה יכולה להימחק. אך אם תסרב להיכנס לדיון מקביל בסוגיית הגבולות תמצא את עצמה מול מדינות המערב, שבצורה מעוותת יטענו כי ישראל אינה מניחה להן לטפל באייתוללות. אין זה נכון, אך תיווצר מציאות מדינית כזאת, ובשמאל בישראל יהיו רבים שייצמדו אליה.
בשלושת החודשים שחלפו מאז חידוש השיחות עם הפלשתינים התקיים רצף דליל של שיחות. מכל צד שומעים כי אין התקדמות. האם זה רגע אחרון לפני פריצת הדרך, השלב הסופי של העיקשות לפני הפשרה? אולי, אך זו גם עלולה להיות המציאות, מבוי סתום.
ישראל נזקקת לגמישות, וציפי לבני ויצחק מולכו לחבל. יש מה ללמוד מהאיראנים. הם הניחו לפני המערב תוכנית־דמה, והזינו את המערכת בלהג. מהלך מתוחכם כזה מול הפלשתינים אינו חייב להתנהל בשפה הפרסית בלבד.
שחיתות ציבורית
לא כל שחיתות היא כסף אפל במעטפות אטומות. גם כאשר אריה דרעי מכריז כי התמיכה במועמדותו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים שזורה בנכונות של אביגדור ליברמן לפרק את הממשלה, יש בכך הרעלת בארות ציבורית. ציפיתי שמנהיג ישראל ביתנו יגיב ב"לא היה ולא נברא". תחת זאת הסתפק בהערה צמחונית כי מדובר בסך הכל במשאלת לב של דרעי.
כיצד במצב זה תומכים שרי הליכוד בליאון, שבחירתו נועדה לערער את שלמות ממשלתם? ליאון מועמד רשמי מטעם הליכוד, ואם כן מדוע לא פירסם הודעה כי אינו חותר להפלת הממשלה, לא למענו ולא למען אחרים? משהו בהתרחשות הזאת מביך מאוד.
גדעון סער העריך כי אני תומך ביריבו ניר ברקת (נכון) וציין כי "ליאון היה מועמד מוכשר וראוי לפני דברי דרעי ונותר כזה גם אחריהם. דברי דרעי אינם מבטאים יותר מאשר את משאלת הלב של אומרם, כפי שניתן ללמוד גם מתגובת ליברמן". תומכי ליאון גלעד ארדן, ישראל כץ וסילבן שלום נמנעו מלהגיב.
עמדת סער לגיטימית. דרעי תככן, וליאון מתגלה ככלי בידיו, והעיקר ממוקד בליברמן, שהוא הבעלים של ארבעה שרים ומגיב באדישות על הערה כה חמורה שנאמרה באשר לכוונותיו. שרי הליכוד ועסקני הסניף בירושלים משתפים פעולה בשתיקה רועמת עם העיוות הגובל בפארסה.
אשר לי, אילו הייתי עדיין ירושלמי הייתי תומך בברקת; בתל אביב - ברון חולדאי; בחיפה - ביעקב בורובסקי; בנתניה - במרים פיירברג; בשדרות - בדוד בוסקילה; בבאר שבע - ברוביק דנילוביץ'; ובחולון - במוטי ששון. לא נחבא ולא מסתתר.
פנטזיות
מכון שוויצרי בדק את גופתו ובגדיו של יאסר ערפאת תשע שנים לאחר מותו ומצא כמות גדולה של החומר הרדיואקטיבי פולוניום, שהיה עלול להחיש את מותו. אך דווקא ראש סוכנות הרפואה הביולוגית ברוסיה ולדימיר אוייבה מיהר להכחיש. מעבדתו בדקה את ערפאת לאחר מותו ומצאה כי הוא נקי מהחומר, ואף העבירה את ממצאיה לרשות הפלשתינית.
אפשר ששני המוסדות המדעיים מדייקים. רק שבין הבדיקה סמוך לקבורה לבין הוצאת הגופה מקץ שנים מהאדמה - מישהו ברמאללה הדביק סממני רעל על הבגד. אנו בוגרי המהימנות הפלשתינית כפי שנחשפה בסרט "ג'נין, ג'נין" ובפרשת הילד מוחמד א־דורה, שנהרג ב־2000 תוך כדי עלילה כאילו צה"ל ירה בו.
בשנים רחוקות, כאשר תירגם חנניה רייכמן את משלי קרילוב הוא נהג להוסיף באותיות פטיט את החרוז "מן הים הכללי וטיפה משלי", וכך אנהג גם אני: ממקור מהימן ביותר, שאין לו עניין בנושא - וגם אילו ישראל קיצרה את ימי ערפאת הוא לא היה מעורב בכך - שמעתי כי פולוניום לא היה שם. לא היה יכול להיות. חד וחלק.
חתני גראס ישראל
"מנהג חדש בא למדינה", כלשונו של חיים נחמן ביאליק. 11 ח"כים הזדרזו להודיע שהשתמשו בסמים קלים. שלי יחימוביץ' שאפה והיתה ראשונה להודות בכך, ומייד קפצו גם עמיתיה על העגלה.
יאיר לפיד הכחיש שהתנסה? אולי כמו ביל קלינטון, שטען כי הכניס לפיו אך לא לריאות? אם לפיד לא עישן הוא הפך לפתע מיושן, חנון. שכן עם הודעתה־הודאתה של יחימוביץ' הפך השימוש בסם אופנתי, פופולרי, לגיטימי.
הייתכן כי יש ח"כים שמעודם לא התקרבו לצמח הקנביס, אבל ברצותם להיות אין מודים במה שלא עשו? כאותו צעיר ביישן, שלא ידע אישה אבל התפאר שחווה מפגש אינטימי עימה רק כדי שיאמרו עליו כי הוא "גברגבר"?
מילא, ח"כים שמשקרים כדי להיתפס כשומרי חוק, אבל כאלה שאינם אומרים אמת כדי להידמות לעבריינים?
רק שיש להיפוך הערכים ההיתולי למחצה גם צד רציני. מחרתיים תדון הממשלה בהצעת חוק של משה פייגלין וכמה מעמיתיו, המבקשת להרחיב את השימוש בקנביס רפואי. הצמח מחולל פלאות בשיכוך כאבים. חולי סרטן עושים בו שימוש נרחב. לעיתים משמש תרופה.
לפני זמן מה הזמין פייגלין את שרת הבריאות יעל גרמן ללשכתו. הוא הציג בפניה אדם שנטל קנביס, והגידול בראשו - שגרם כמעט לעיוורון - התכווץ עד כדי החלמה. שאלתי את גרמן אם תתמוך בהצעה. היא אינה יודעת עדיין. חוששת ממצב שבו כל רופא ייהפך למעין מעבדת כאב והקנביס, אשר ניתן לפי שעה רק לחולי סרטן בפיקוח הדוק של משרד הבריאות, ייהפך למוצר חופשי על המדף. עמיתה אורי אורבך חרז בהומור כי לנוכח אופנת השימוש בסם, "אולי בכלל היינו צריכים להקים כאן (בכנסת) את קיר גראס ישראל" (במקום קיר פרס ישראל).
נושא ששני הצדדים ממעטים לדבר בו הוא מעמדם של סחטנים אשר יגזלו מהחולים הצרכנים חלק מן הצמחים, ועסקי מיליונים הנחבאים מאחרי הקנביס במגמה מונופוליסטית וראויים לתחקיר בפני עצמו.
הקנביס, אומר פייגלין בשמה של קבוצת ח"כים מדב חנין ועד אורית סטרוק, פחות מסוכן מסיגריה וריטלין ואלכוהול, ותועלתו רבה. הצעתו ראויה לתמיכה. היא מבוססת על אמון באדם, שינהג באחריות. מין מעבר מביאליק לשאול טשרניחובסקי - "כי באדם אאמין".
ללא עמלת תיווך
בעולם הדימויים הרווח בספורט כבשה לימור לבנת שער מרהיב בבעיטת יעף, או קלעה לסל ממרחק שלוש נקודות. בתחילת השבוע הבא תביא לקריאה ראשונה במליאת הכנסת הצעת חוק המבוססת על מסקנות ועדה בראשות פרופ' ירון זליכה, שנועדה לטהר את המגע הרע בין עסקני הספורט לבין הכסף.
בכניסתה לתפקיד שרת הספורט והתרבות חשכו עיניה. לדבריה, מצאה את העסקנים בהתאחדות לכדורגל ובמרכזי מכבי והפועל מהתלים בקבוצות הקטנות, שלא ידעו מה מגיע להן ומה אינן מקבלות. באסיפות היו מנופפים לראשי הקבוצות בהמחאות, ומי שלא הלך בתלם לא קיבל את הכסף. בדרך כלל היו מנהלי הקבוצות צייתנים וממושמעים, וזה כה מכעיס.
זליכה, וצחי פישביין מהטוטו שמממן את הספורט, ובעלי תפקידים אחרים זרו אור בפינות אפלות. לבנת וחברי ועדת זליכה נתקלו באבי לוזון, המחזיק בהתאחדות לכדורגל כמו בקרנות המזבח או בעיר מקלט ומסרב לסיים את תפקידו, ובעסקנים במרכזי הספורט.
לא נותרה לה ברירה אלא להביא לכנסת הצעת חוק אשר תעביר את כספי הטוטו היישר אל הקבוצות, בלי תיווך של עסקנים שהתעמרו בהן. אם חוק זה יעבור בכל שלוש הקריאות חרף הלחצים של מתנגדיו בעלי האינטרסים, תהיה לבנת ראויה למדליה אולימפית, כיאה לשרת הספורט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו