בסופה של נסיעה מונוטונית בתוך הנוף המדברי של מצפה רמון, מעט אחרי המטווחים של בה"ד 1, נחשף פתאום נהר ירוק של כרמים, מתפתל בין ההרים. פיסה של טוסקנה, נטועה בתוך מה שהיה בקלות יכול לשמש תפאורה צחיחה של מערבון. מי המטורף שהחליט לנטוע כרמים באמצע שום מקום?
ערן רז הוא השם, ודבר בביוגרפיה שלו לא צפוי. גם לא ההחלטה לעזוב הכל ולעשות מעשה ציוני, יש שיגידו משוגע, מתוך אמונה שכאן, באמצע המדבר היפהפה, יקום בעתיד הלא רחוק עמק נאפה הישראלי - מקום שבו יגדלו שפע ענבים איכותיים וישמשו למגוון של יינות. אם בכל זאת תשאלו את רז (44) אם יש משהו בביוגרפיה שלו שהוביל אותו לכאן, הוא יענה לכם ללא היסוס שכן. סבתא שלו.
"סבתא רחל הגיעה לכאן מבלארוס כדי להצטרף לבילויים שהקימו את הארץ. כל ילדותי היא גרה איתנו בבית הוריי בכפר ביל"ו, ואני גדלתי על ברכיה ושמעתי את כל הסיפורים שסיפרה על הזמנים ההם. כשבאתי הביתה באחת החופשות מקורס קצינים, אמרו לי שאלה ימיה האחרונים. הלכתי אליה, ישבתי לצד מיטתה, הייתי עם המדים והנשק, ושאלתי אותה: 'סבתא, למה את מצפה ממני?' היא היתה חלשה מאוד, אבל אחזה בידי ואמרה לי: 'צריך להמשיך ולבנות את הארץ הזאת'. אמרתי לה, 'אני אעשה את זה', למרות שלא כל כך ידעתי מה זה אומר. הייתי אז צעיר מאוד.
"25 שנים אחרי ההבטחה שהבטחתי לה, אני עושה בדיוק את מה שסבתא שלי האהובה אמרה לי, ועוד בדיוק במקום שממנו באתי אליה להיפרד - בה"ד 1", הוא אומר ומביט לעבר הכרמים האדירים שנטע בערוץ המתפתל של נחל צין, "כאן הייתי כשהודיעו לי שסבתא נפטרה, וכאן אני ממשיך את הדרך שלה. והסיבה לזה שאנחנו מביטים עכשיו בנהר ירוק של כרמים באמצע המדבר היא הדרך שסבתא התוותה לי מאז שנולדתי".
לאחר שחרורו מהצבא, שבו שירת כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל, עבר רז לתל אביב. הוא למד תקשורת וקולנוע ואפילו עסק לפרנסתו בדוגמנות, כחלק מהטרנד של שנות התשעים - דוגמנים יוצאי סיירת מטכ"ל, שהידוע שבהם הוא אלון ריינהורן. אבל האדמה קראה לו.
"כשאתה יונק מגיל אפס את הסיפורים המופלאים הללו על הקמת הארץ, זה נכנס לך לוורידים. תמיד היה ברור לי שאעסוק בעבודת אדמה, משהו שקשור לטבע ולחקלאות. בהתחלה עבדתי ככורם ביקבים גדולים, ואחר כך הלכתי לעבודה נוחה ומתגמלת ביקב עמק האלה, וגרתי עם המשפחה במושב מטע ליד ירושלים. אבל החלום שלי היה לעשות חקלאות במדבר. יש כאן משהו שגורם לי אושר: השקט, איכות החיים שלא נמדדת במחיר של האוטו או בגודל של הבית, אלא בשקט ובחופש שלך. אנחנו עובדים, ועובדים קשה, ולא חיים בשאנטי, ואף על פי כן, נהנים מכל רגע שאנחנו פה".
יש לו חמישה ילדים. בן בכור בן 16 מנישואים קודמים, ועוד ארבעה מאשתו הנוכחית, שחר, 37 - בני עשר, שבע, חמש ושנתיים. הוא מספר בהתרגשות שכבר בתקופה הנבטית, לפני יותר מאלף שנה, היה כאן אזור חקלאי פורה שבו ייצרו יין משובח, שנמכר בכל אזור הים התיכון. לפני 11 שנים, כשהגיע לכאן וראה את הטרסות הנבטיות העתיקות ששרדו מאז, כ־800 מטר מעל פני הים, סימן עיגול על המפה והחליט לחכור את הקרקע.
המשפחה עזבה את אזור המרכז ועברה למצפה רמון. רז השקיע במיזם החדש קרוב למיליון שקלים שגויסו מהון עצמי, מהלוואות וממענקים מהחטיבה להתיישבות במשרד החקלאות, ואחרי תהליך ביורוקרטי שנמשך שלוש שנים קיבל את הקרקע לשימוש חקלאי. ב־2007 נטע את הכרם הראשון בלב המדבר, ומאז ניטעו במקום כרמים נוספים, על ידי משפחות אחרות ממצפה רמון, בהדרכתו. "זה היה הגרעין הראשון למה שיהפוך לאזור יין חדש בישראל, ממש באמצע המדבר".
אבל חזונו של רז חורג מתחום היין, כי "מכרם אי אפשר להתפרנס. התיירות החקלאית היא שתביא לנו פרנסה". החלום שלו הוא להפוך את החווה שלו למתחם צימרים שישלב יין ותיירות, ממש כמו שראה בביקוריו הרבים באזורי היין שבצרפת ובאיטליה. כבר 11 שנים הוא מנסה להשיג את האישורים הדרושים כדי להגשים את החלום ורק עכשיו הוא רואה את האור בקצה הכרם. הקצאת השטח התיירותי הסתיימה בחודש שעבר. "בהתחלה פניתי לרשות לפיתוח הנגב שבחנה אותי במשך שנה לפחות והזמינה אותי לכמה ישיבות משותפות עם משרד התיירות. לאחר שקיבלתי פטור ממכרז למגרש התיירותי, הגשתי את התוכניות למשרד התיירות ולוועדה המקומית, וטורטרתי ממקום למקום, מרשות לרשות, עד שקיבלתי ממש לאחרונה את המגרש התיירותי. מה שקידם מאוד את העניין היה עזרתו של מנהל המחוז הנוכחי במינהל מקרקעי ישראל, ערן ראובני".
היום כבר יש לו מאה דונמים של כרמים, שמהם הוא מפיק כ־500 בקבוקים של יינות אדומים: קברנה, שיראז ופטיט סירה, ויינות לבנים: שרדונה ושאנין בלאן. "החלום הוא לנצל את מה שאלוהים נתן לנו, שזה הטבע, הנוף והתנאים המצוינים לגידול ענבים. יש פה טמפרטורות נהדרות - חם ביום וקר בלילה, יש פה יובש, ויש פה רוחות, וזה נותן תנאים מעולים לגידול ענבי איכות. בהתחלה היו הרבה ספקנים, אבל ביום שהתחלתי לבצור, הבאתי לכאן ייננים ואנשי מקצוע, ובעצם הקמתי פרויקט שמסייע לאנשים ממצפה רמון שרצו להיות חקלאים. היום יש פה 500 דונמים כרמי יין, של 14 משפחות ממצפה רמון".
רז השתמש בקשרים שיצר בעולם היין כשעבד ביקב האלה כמנהל הכרמים, ויקבים דוגמת ברקן, טפרברג, תבור ורקנאטי הרימו את הכפפה ונטעו באזור כרמים. ההתעניינות מצד ייננים ויקבים רק גוברת, וגם יקבי בוטיק מהשורה הראשונה, ובהם פלטר, שורק, מדבר וצ'ילאג, מבקשים מאנשי המקום לנטוע עבורם זנים חדשים וייחודיים לאזור ובכך מגדילים את הכרמים. רז מאמין שבתוך שנה "אזור מצפה רמון יהיה אזור יין חדש". אבל הוא לא עוצר פה; בחלומו הופך מצפה רמון למעצמת יין, כמו בתקופה הנבטית.
אלא שהפסטורליות עוצרת הנשימה של ערוץ הגפנים המתפתל בין גבעות החול הזהובות מטעה. העסק עוד רחוק מלהיות רווחי, והדרך להגשמת חזון הפרחת השממה רצופה במלכודות. מלבד הקושי הביורוקרטי לקבל מכל הגורמים את האישורים המתאימים, תוך כדי העסקת אנשי מקצוע ובהם אדריכלים, יועצים ומהנדסים, שעבודתם עולה מאות אלפי שקלים, על רז וחבריו להתמודד עם הקושי הפיזי שבהקמת פרויקט שמנותק מיישוב קיים. וזה דורש הקמה של מערכות תשתית חדשות. למעשה, מאחורי רז עומדות יותר מעשר שנים של קרבות - בשלטונות, בבדואים, גם במחלה הקשה שתקפה אותו. אדם מן היישוב כבר היה מתייאש מזמן.
גמלים בכל הכרם
"עברתי פה דברים הזויים לגמרי. אנחנו נמצאים 20 ק"מ מגבול מצרים, סמוך להר חריף. השנה הראשונה שלנו כאן, כשנטענו את הכרם, היתה קשה מאוד. קיבלתי קבלת פנים 'חמה' מהבדואים - גניבות, חבלות ודרישות שאשלם להם דמי חסות. כשסירבתי, הם חתכו את הגדר והעבירו את הגמלים שלהם על שתילי הגפנים. הגעתי בלילה, ואני רואה גמלים על כל הכרם. הם נגסו בשתילים ועקרו אותם. לא האמנתי. הברחתי את הגמלים, העמדתי את האוטו מול השטח, ולאור הפנסים שתלתי הכל בחזרה. התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שאני מרגיש שאני חי בסרט. ובאמת בלילה ההוא היו ערפילים וירח מלא וככה בדיוק הרגשתי.
"עמדתי מול הבדואים בצורה איתנה, וכשהם רואים שאתה מספיק עקשן, הם מניחים לך. היה כאן מבנה ארעי לא חוקי ששימש להם מחסה בזמן רעיית העדרים שלהם ואני פירקתי אותו, בדרך כלל זוהי התחלתו של יישוב חדש בפזורה. אחרי שמינהל מקרקעי ישראל הקצה לי את השטח הסברתי להם שאני הולך לעשות חקלאות. היתה לי שנה של התמודדות קשה מאוד. לילות שלמים ישנתי כאן בשטח לבד, בשורות הכרם, כדי לשמור.
"הבציר נעשה בלילה, בצורה ידנית, כדי שהענבים יגיעו בטמפרטורה נמוכה ליקבים ולא בטמפרטורה של 30 מעלות, שפוגעת באיכותם ובתהליך התסיסה, ותמיד יש קבוצות של סטודנטים וחיילים משוחררים, שישנים כאן ביום ועוזרים לנו בבציר בלילה. באחת השנים, הקבוצה לא הגיעה ונתקעתי. הרמתי טלפון לחבר מהצבא, הוא אמר לי לחכות עשר דקות והביא לי שתי פלוגות של צוערי בה"ד 1. זו היתה עוד סגירת מעגל. אני מתרגש כשאני מדבר על זה".
התנכלויות הבדואים גרמו לו להביא אנשים שישמרו לו על הכרמים: שני חיילים משוחררים, שגרים בקרוואן שהציב בשטח. "אין פה סינים ותאילנדים, רק חיילים משוחררים. אני נהנה מזה שאני יכול לתת משכורת לחייל משוחרר ולא לעובד זר".
אחרי שההטרדות מהשכנים פסקו, נחתה על ראשו לפני שנתיים מכה מסוג אחר לגמרי. "סבלתי מכאבי בטן איזו תקופה והתעלמתי. החום שלי עלה וירד. הייתי הולך לישון עם 40 מעלות ומתעורר בלי חום, וחוזר חלילה. שחר הפצירה בי ללכת לרופא, אבל אמרתי לה שאין לי זמן. כשסוף סוף הלכתי לרופא, הוא הסתכל עלי במבט מוזר ואמר לי: 'אני רוצה שתלך לצילום'. עניתי, 'מה צילום, תן איזה כדור', אבל הוא התעקש.
"הלכתי לצילום. בערב התקשרו אלי ואמרו לי: 'יש לך גידול בקיבה, תגיע מחר לבית החולים'. ואני לא קולט, אני אומר להם שיש לי הרבה עבודה בחווה. והרופא אומר לי: 'ערן, תגיע מהר'.
"למחרת נסעתי להדסה, והרופא הסביר לי את המצב: כל הקיבה שלי מלאה בגידול סרטני. שחר היתה אז בחודש התשיעי, שלחתי לה סמס שבו כתבתי: 'יש לי גידול'. היא היתה בלימודים ולא רציתי להפריע לה. היא צילצלה מייד ואמרה שהיא מגיעה, אבל אמרתי לה להמשיך ללמוד ושתגיע בנחת בסוף היום ונדבר על מה עושים. הבנתי שיש לי עוד פרויקט שצריך לטפל בו. קבעו לי תור לניתוח בהול. הרגשתי שאין לי זמן לסרטן הזה. כאילו משכו לי אמברקס בזמן שאני במהירות 120 קמ"ש.
"בשלושת הימים שהיו לי עד הניתוח הבנתי שאני צריך לעשות פאוזה. היתה התארגנות של כל המשפחה ושל כל מצפה רמון כדי לבוא לעזור בחווה. בן דוד שלי, שהוא מנתח בכיר בהדסה, ניתח אותי. זה נמשך עשר שעות, למרות שהיה אמור להימשך שלוש שעות, והשיקום היה ממושך. אחרי שחזרתי להכרה, אמרו לי שהכי חשוב זה לחזור לחיות ולקום ולעבוד. הייתי מחובר לצינורות, אבל עוד באותו לילה שלפתי אותם והתחלתי לזוז ולנוע.
"כל תקופת הכימותרפיה, למרות שהייתי גמור, עשרה ק"ג פחות מעכשיו, התעקשתי להגיע לכאן, לשבת בכרם שנטעתי ולהביט בזריחה. זה נתן לי חיזוק מחודש לתחושה שנכון לחיות כאן, לפתח כאן חקלאות ותיירות, כי זה חלום חיי ומפעל חיינו, שלי ושל משפחתי".
שלושה שבועות לאחר הניתוח נולדה בתו הקטנה, שגם שמה נקשר כמובן באהבה הגדולה שלו: כרמי. "זו היתה לידה מרגשת, כי כשאתה מגרד את הקצה, ומייד אחר כך יוצר חיים, זה מרגש מאוד".
"היום אני חי בלי קיבה", הוא צוחק, "מתברר שאפשר לחיות חיים מלאים גם בלי קיבה. החיים שלי קיבלו סוויץ' אדיר: נעשיתי הרבה יותר ממוקד ומפוקס, והבנתי שמה שאני עושה הוא הדבר הנכון. כי כשאתה שוחה נגד הזרם ומקבל כל שני וחמישי טלפונים מהבנק, אתה שואל את עצמך הרבה פעמים אם אתה לא מפנטז, ואיפה האחריות, הילדים, הפרנסה. הסרטן היה נקודת המפנה שגרמה לי להבין שאני צריך להמשיך להגשים את החלום שלי".
הטיול באמת מגניב
את היין מייצר רז ביקב הבוטיק פלטר, וכמו הכל בחייו, גם זה נקשר אצלו לשירות הצבאי. "אני וטל פלטר, הבעלים, חברים מהסיירת כבר 20 שנה. הוא קונה ממני ענבים, וחלקם חוזרים אלי בבקבוקים. בעתיד אבנה ביקב יחידות אירוח. המבנה של האירוח ושל היקב הולך להיות בצורת חי"ת, כמו בחו"ל, והאורחים יהיו בתוך חלל היקב. החשמל יהיה סולארי, והאירוח אקולוגי. זה מה שאני מצייר בדמיוני. אני לא רוצה לפזר כאן צימרים, משום שהצורך בתשתיות יהרוס את הסביבה, ואני דווקא רוצה שיהיה אירוח משותף כזה, שבו האורחים יוכלו לשבת מסביב לשולחן ארוך ולקיים דיאלוג והיכרות, כשמסביב יש רק מדבר, המראה הבראשיתי. גם עכשיו אנחנו עושים כאן לפעמים ארוחות טעימות לפי הזמנה מראש, בשיתוף פעולה עם חברות מקומיות מהאזור.
"הצגתי את התוכנית למשרד התיירות, אבל במשך שנים היה להם קצת קשה להבין אותי, ולמה אני זקוק ל־16 דונם כדי להקים כאן הכל. ברמה הכללית אין ספק שהעוגן המרכזי של מצפה רמון הוא התיירות. החקלאות כאן זה יפה וציוני, אבל לא מספק פרנסה שמאפשרת מחיה. התיירות נותנת פרנסה. לכן צריך לקחת את כל החקלאות שיש כאן במצפה רמון ולהפוך אותה לתיירותית. היום מערימים על זה קשיים. בכלל, לדעתי צריך להקים כאן את יקב מצפה רמון, יקב שייצר יינות זולים, מאה אלף בקבוקים, והוא יסמן את מצפה רמון כאזור יין. סביבו ימשיכו לקום יקבי בוטיק, כמו יקב ננה שלנו".
אתה מקבל כאן קרקע ללא תשלום כמעט, בלב אחד האזורים היפים בארץ. למה אתה צריך לקבל את השטחים בחינם?
"נכון, שילמתי דמי חכירה לשנתיים בסך 100 שקלים לדונם, אבל זה לא משהו שנקבע עבורי. כל חקלאי במדינה משלם דמי חכירה כאלה. זו הדרך של המדינה לעודד חקלאים להפריח את השממה בפריפריה. אבל התהליך הביורוקרטי של הקצאת השטח התיירותי לקח 11 שנה. המדינה מערימה קשיים ביורוקרטיים כי היא פוחדת מיזמים חיצוניים שיבואו וישתלטו על קרקעות, ובכל זאת, אני יכול להגיד לך שלא עומדים כאן בתור, ומה שאני עשיתי לא מובן מאליו. לא כולם היו עוזבים את העבודה ואת החיים הנוחים שלהם ובאים לחיות כאן. עבדתי ביקב עמק האלה בעבודה נוחה ומתגמלת, ועזבתי הכל ובאתי לכאן. אני לא מבקש מהמדינה כלום, רק שייתנו לי לעבוד בשקט.
"הבעיה היא שהמערכת מתייחסת בצורה שווה אלי ואל היזם שהולך לבנות מלון בים המלח או בתל אביב, למרות שאנחנו לא אותו הדבר. כל התחנות שהייתי צריך לעבור, במינהל מקרקעי ישראל ובמשרד התיירות, כרוכות בהרבה זמן ובהוצאות אדירות, הם לא מבינים את ההבדל בין מיזם כלכלי נדל"ני לבין מיזם עם חשיבות לאומית. אם רוצים באמת ליישב את הנגב, צריך להבדיל בין מי שרוצה להקים מיזם על גבול מצרים לבין מי שרוצה להקים מלון על חוף תל אביב. כי כמו שאמר יוסף טרומפלדור בתל חי - 'במקום שבו תעבור המחרשה היהודית, שם יעבור הגבול'".
למה בעצם אתם לא מתגוררים בחווה?
"המדינה לא מאפשרת לנו. זה חלום חיינו לגור כאן, אבל כרגע לא נותנים לנו, למרות שבעתיד בטוח שנגור כאן. אין מצב שבעל חווה לא יגור בחווה שלו. אני חייב להיות כאן כל הזמן ולתפעל את המקום. אני מקווה שיאפשרו לנו לגור, כמו בחוות הבודדים ובחוות האלפקות".
עד אז, הם גרים במצפה רמון. "חודש אחרי שעברנו, שחר, שהיא תרפיסטית באמנות ומנהלת את כל הצד התיירותי של החווה, אמרה לי שהטיול לנגב באמת מגניב, אבל מה לעזאזל אנחנו עושים פה? היום היא מאושרת ופורחת כאן, יש פה קהילה מדהימה, השתלבנו בצורה נפלאה, הילדים מאושרים. מבחינה חברתית העיירה נותנת לך חופש מוחלט, בגלל הפתיחות של האנשים. בכל התקופה שהייתי חולה ומאושפז קיבלנו חיבוק אדיר מהתושבים, שחיבקו את שחר והילדים ודאגו לכל - הסעות לילדים, אוכל בבית, קניות, כביסות. אני חושב שזה משהו שמאוד מייחד את המקום".
yaell@israelhayom.co.ilתגובות
"אנו מכירים בחשיבות המיזם"
ממינהל מקרקעי ישראל נמסר בתגובה: "ערן רז נמצא בקשר הדוק ורציף עם מרחב עסקי דרום וזוכה לתמיכה ולהיענות מקצועית בכל הקשור למיזם התיירותי והחקלאי. מתוך הכרה בחשיבות המיזם ומתוך רצון לקדם את ההליך העסקי המליץ המרחב בספטמבר השנה לוועדה המשותפת עם משרד התיירות על הארכת הסכם הרשאה לתכנון ועל מתן הרשאה לשימוש חורג. המלצת המרחב התקבלה. ב־10 באוקטובר התקבלה המלצת מנכ"ל משרד התיירות והעיסקה תובא לאישור מיידי וללא עיכובים".
ממשרד התיירות נמסר בתגובה: "היזם ערן רז והמיזם החשוב שהוא מקים מוכרים היטב למשרד התיירות. המשרד סייע לערן רז רבות ובתוך כך גם נתן לו הרשאת תכנון והרשאת שימוש, אשר הודות להן הוא נמצא ועובד כבר היום במקום. המשרד ימשיך לסייע ליזם בתהליך מול גופים אחרים. משרד התיירות מגלה רגישות ליזמים קטנים בעלי אמצעים מוגבלים ומסייע להם ככל שאפשר".
מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל נמסר: "המשרד לפיתוח הנגב והגליל רואה חשיבות רבה בפיתוח התיירות בנגב בכלל ובפיתוח החוויה הייחודית של החוות התיירותיות בנגב כחלק מהפיתוח הכלכלי ויישוב האזור. כחלק ממאמצים אלה וקידום הנושא, בשנת 2011 הקצה המשרד 500 אלף שקלים לשיפור תשתיות בדגש על דרכים חקלאיות המובילות למיזמים חקלאיים־תיירותיים בתוכנית שפת מדבר, שחוות ננה היא חלק ממנה.
"המשרד פעל מול מינהל מקרקעי ישראל, משרד החקלאות, החטיבה להתיישבות ורשות הניקוז, לקידום ההיבטים התכנוניים והרשאות התכנון של המיזמים. בימים אלה מינהל מקרקעי ישראל, כגוף המקצועי, מקדם ומוביל את הנושא. המשרד לפיתוח הנגב והגליל ממשיך כל העת לקדם פרויקטים ומהלכים שתורמים לפיתוח הנגב והגליל וליישוב אזורים אלו. בימים אלה משקיע המשרד כ־500 אלף שקלים בתוכנית ייחודית לשיווק התיירות במצפה רמון באמצעות הרשות המקומית, תוכנית שהיא 'מאיץ תיירותי' לכל המיזמים והפעילויות התיירותיות במצפה רמון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו