תראה, אומרת שושנה ויג ליעקב וייס ומנופפת במכתב מאויר שלה, "אני לא מאמינה איזו השקעה השקעתי, כולל במעטפה". אחר כך היא מראה לו את התמונה שצירפה, ונאנחת: "אני תיכוניסטית פה. כמה תמימה הייתי". היא מנערת את התצלום המהוה, שבו היא מתועדת בגיל 16, במכנסי וינטג' רחבים ובתספורת קארה־סבנטיז. "זה בדיוק מהתקופה ששלחתי ליעקב את המכתב הראשון". וייס מחייך בביישנות: "היינו אז צעירים מאוד, העתיד היה פתוח לגמרי".
ארבעים שנה לתוך העתיד הפתוח, ושני ההפכים שהמלחמה הפכה לחברי עט - היא תלמידת י"א חולמנית והוא מילואימניק טרי שהושלך לחזית הבוערת בסיני במלחמת יום הכיפורים - יושבים יחד בסלון דירתו של וייס בפתח תקווה, מפשירים אט אט את הזמן שקפא בין קפלי המכתבים. "איפה המכתב שהתחיל הכל?" היא דוחקת בו, והוא מפשפש בערימה. "רגע, חיכינו ארבעה עשורים, אז עוד שנייה".
* * *
"קיבלתי ממך מעטפה מצרית. מזכרת נחמדה מאוד. אם יהיו לך עוד דברים כאלה - אל תהסס! אולם אל תגזול זאת מאיזה שבוי מצרי, שבעצם הוא מסכן לא פחות משבוי שלנו. שמור על עצמך למען כולנו. מי צריך מלחמה"
שושי מתוודעת ליעקב בימי הקרבות, 22 באוקטובר 1973
[image gallery]
בדומה לתלמידים רבים בימי המלחמה וכחלק מהידוק הקשר בין העורף ללוחמים בחזית, גם שושנה פיינגולד בת ה־16 הכינה חבילה למשלוח לחייל בקרב. כדי לפורר מעט את הרשמיות הוסיפה טקסט אישי קצרצר: "חייל מתוק, בין מהלומה למהלומה תחטוף תנומה, ואותנו פה בעורף אל תשכח. כל טוב וחזק ואמץ!"
"אני זוכרת את הרגעים שהמכתב הזה נכתב", נזכרת שושנה (56) באוזני "החייל המתוק" שלה, שחגג לא מזמן 64. "אני זוכרת איך אני אומרת לעצמי, 'הלוואי שהחייל שיקבל יענה לי'. ממש חיכיתי לראות איזה נס קטן יתרחש בעקבות זה".
מה שלחת בחבילה?
"בעיקר חטיפים, דברי מתיקה ומסטיקים. אמרו לנו להכניס גם סבון".
והנס הקטן התרחש: החבילה נחתה בידי יעקב וייס, אז אלחוטן בן 24 בגדוד הסיור של אוגדת אריק שרון, באחת ההפוגות בקרבות בתעלה. "היינו בחניון זמני, מאובקים ועייפים, ומישהו צעק שהגיעו חבילות. כל כך חלמנו על פיסה מהבית, שזה ממש שימח אותנו. בתוך הכאוס הגדול היה רגע של נחמה".
וייס שלח מייד מענה לשושי. משהו בחיוניות של התיכוניסטית האשקלונית נגע בו. למרות שהבין שהיא חילונית ("היא לא הוסיפה 'בס"ד' בתחילת המכתב") - התיישב לכתוב לה. "הודיתי לה מאוד והתעניינתי בשלומה. סיפרתי לה שקשה בקרב. באותם ימים סכנת חיים היתה השיגרה. לא יכולת לדעת מה יקרה בשעה הבאה".
מכתב התשובה תפס את ויג בבית הספר. "התגובה שלו היתה מחמאה אדירה בשבילי. הנה אני, הקטנה מאשקלון, מתחברת למלחמה. פתאום אני חשובה ושייכת. תוסיף לזה את ההתרגשות של בת טיפש עשרה שחייל 'מבוגר' עונה לה".
דמיינת איך הוא נראה? בכל זאת, הפרש גילאים משמעותי.
"ידעתי שהוא דתי, כי הוא דאג לכתוב את זה. לא ציירתי לעצמי דמות ספציפית, הכל אז היה תמים וראשוני. רק מאוחר יותר תיארתי לו את עצמי במכתב - והוא סיפר לי שהוא יותר נמוך ממני. זה כל מה שידעתי".
כמה זמן התכתבתם בלי לדעת איך אתם נראים בפועל?
"עשרה חודשים בערך, עד שהתחלתי להציק לו שישלח תמונה".
הצקותיה בעניין התמונה נמשכו, עד שסוף סוף התוודעו לראשונה זה למראהו של זו. היא שיגרה את התמונה הצבעונית עם הקארה והמכנסיים הרחבים, הוא החזיר לה תמונת פספורט בשחור־לבן, עם שפם קטנטן בתחתית החוטם. "היא לא קיבלה בדיוק את ג'יימס דין", הוא מחייך.
* * *
"נראה לי שלעולם לא אפגוש בךָ, וזה מעצבן. אני רוצה אחד שיידע לאהוב אותי כמו שכל נערה רוצה. אני חושבת שאין אדם כמוך שיוכל להבין אותי טוב יותר, כי פשוט חיינו יחד בין השורות"
שושי כותבת ליעקב, 28 באפריל 1974
וכך התחיל הקצב המתוק: מכתב בכל שבועיים בממוצע. היא כותבת לו על הלימודים, על תובנות חיים של נערה מתבגרת - הוא כותב לה על הצבא, על האידיאולוגיה הדתית־לאומית ברוח גוש אמונים, על יחסו לאמנות. פינג־פונג של מכתבים ברוח של פעם, לפני האי־מיילים והקירות בפייסבוק, כשהיה אפשר לשטוח את הלב על דף חלק, עם טיפה מוזלפת של בושם.
ויג שמרה על ההתכתבות כממתיקת סוד ("פחדתי מהתגובות"), וגם וייס הסתפק בחיוכים מלאי המשמעות של אמו בכל פעם שמכתב חדש נחת בתיבת הדואר. "לא סיפרתי לאף אחד בחבר'ה", הוא אומר, "לא רציתי להפוך את זה לפרהסיה. רק אמא שלי הבינה שזה מבחורה, אבל היא לא חקרה".
כך התכתבו לאורך שנתיים אינטנסיביות. חלוקת האנרגיות ביניהם היתה חד־צדדית: היא מדרבנת אותו להתראות, מנסה להעביר את היחסים עוד הילוך, מזריקה פנימה כמויות גדלות של רגש. הוא מקפיד להתחמק ממפגש, שומר על פאסון דתי ועל דיסטנס, לא חורג ממשבצת המבוגר האחראי. היום, כשאפשר להתרווח מעט בכורסת הנוסטלגיה, הוא מודה שאולי הגזים בריחוק שלו.
"ידעתי שאני רשאי ללכת עם זה עד שלב מסוים, ולא יותר", הוא כמעט מתנצל. "עניין הדת עמד בינינו. הייתי עם מחסומים. הבנתי שלא ייצא מזה עתיד, ולכן לא פיתחתי את זה. חוץ מזה שגם ככה אני ביישן גדול מטבעי. אף פעם לא הייתי מהבחורים שמסוגלים ללכת לבחורה - ויאללה. הייתי בעצמי ילד, ובסך הכל היה לי נעים שיש מישהי שמתגעגעת אלי ומתפללת לשלומי. לא ידעתי לקחת את העניין אל מעבר לזה".
ויג מודה שאולי התאהבה קצת בבחור המסתורי. "אני הייתי כותבת לו יותר פעמים, השקעתי המון בכתיבה. איזה נייר לקחת, אילו ציורים לצרף, שירים, גימיקים. ראש של בחורה תמיד רץ קדימה, להוליווד ולאגדות. תכלס, רציתי חבר. זו נראתה לי התפתחות טבעית. הוא היה עונה לי יבש וענייני. היום אני יודעת שזה הדבר הכי נועז שהוא עשה בחייו - לנהל קשר מרוחק עם חילונית צעירה".
הוא: "על הכתב אתה תמיד יכול להיות יותר גיבור. מפגש אישי זה כבר סיפור אחר. אולי חששתי שהיא תוציא אותי מהדת. מין פיתוי אסור כזה, שלך תדע לאן הוא עלול להגיע. גם ידעתי שהיא עלולה להיפגע אם היא תיקשר יותר".
היא: "היה לי מוזר שהוא מתחמק מפגישה, אבל גם הבנתי אותו. במבט לאחור, הכל לטובה. אולי גבר אחר היה מנצל את התמימות שלי. השמרנות של יעקב שמרה בסופו של דבר גם עלי. הוא לימד אותי שיש גברים טובים בעולם, ועל זה אני אהיה אסירת תודה לו תמיד".
לא דיברתם בטלפון?
היא: "דיברנו, אבל לעיתים רחוקות. אולי אחת לשנה, בחג או משהו. יעקב לא נהג להתקשר, ואני מצידי לא יזמתי. הייתי בכל זאת ילדה טובה, נחבאת אל הכלים. בדיוק ההפך ממה שאני היום".
רק פעם אחת באותה תקופה כמעט נפגשו פנים אל פנים. יעקב הזדמן בתחילת 1974 לתחנת האוטובוסים המרכזית באשקלון, בדרכו למילואים בדרום, והכין את שושנה שתמתין לטלפון, כדי שיקבעו לקפה יחד. אבל כמו בסרטי ההחמצה הגדולים, כשהגיבור מתחרט ברגע האחרון ופונה הלאה - יעקב מעולם לא טילפן. "פשוט קיבלתי רגליים קרות", הוא מודה.
היא, לעומתו, מתקשה יותר להסתיר את האכזבה למרות השנים שחלפו: "כל כך רציתי את הפגישה הזאת, חיכיתי לה בכליון עיניים. לא הבנתי למה אתה נמצא פחות מקילומטר ממני, ובכל זאת מעדיף לא לראות אותי".
* * *
"כבר כתבתי לך שיש לך נפש פיוטית. ובכן, הוכחת לי זאת גם הפעם, וביתר שאת. את ממש משוררת. חושבני שבעתיד ילמדו את שירייך בבתי הספר. כתיבתך יפה היא. יישר כוחך!"
יעקב לשושי, 9 בספטמבר 1974
[image gallery]
הטרגדיה המשפחתית שניחתה על שושי העמידה את יחסיהם למבחן גדול. אחיה, טוביה פיינגולד ז"ל, נהרג בתאונת נגמ"ש בסיני, מייד אחרי המלחמה. יעקב לא הבין מדוע אינו מקבל אות חיים משושי, ובשלב מסוים אף נבהל שהיא החליטה לנתק עימו את הקשר כליל. אבל אז קיבל מכתב מחברתה הקרובה, שבישר לו על האסון הכבד. "שושנה לא תוכל לכתוב לך זמן מה עקב האסון שפקד אותה. היא תכתוב לך יותר מאוחר. אל תראה דבר זה כניתוק קשרים, אלא כהפסקה מהכרח". כך כתבה החברה ב־9 באוגוסט 1974.
"אתה מבין עד כמה הקשר איתך היה חשוב לי?" מישירה שושנה מבט רך אל יעקב. "ישבתי שבעה, שבורה באבל על אחי, ובכל זאת היה חשוב לי שלא תחשוב ששכחתי אותך. ביקשתי מחברה שתכתוב בשמי".
וייס נזכר בהלם שטילטל אותו עם קבלת הבשורה המרה. "באותו בוקר כתבתי לה מכתב אחר, בלי קשר, ומייד כשנודע לי - כתבתי מכתב שני. סיפרתי לה כמה נקרע לי הלב בשבילה".
היא: "זה קצת איכזב אותי שהוא לא בא לבקר אותי אחר כך, כי בכל זאת הרגשתי שאנחנו קרובים. אבל בדיעבד אני יודעת שדווקא בגלל הריחוק הזה, יעקב הפך בסופו של דבר לאח הבוגר שלא היה לי. האח הטוב ששומר עלי".
הוא: "אני לא גאה בזה שלא נסעתי אליה לניחום אבלים, אבל אמרתי לך, היו מחסומים. הסתפקתי בדברים מהלב, שכתבתי במכתב".
ב־1975 התגייסה ויג לצה"ל ושירתה בחיל הים. באותה שנה התחתן וייס עם רעייתו עד היום, הינדה ("היא תמיד ידעה על הקשר בינינו"). לחתונה הזמין גם את שושי בת ה־18 - אבל היא לא באה. "המשפחה שלי לא היתה מרשה לי לנסוע", היא מסבירה היום, "והתביישתי בכלל לבקש רשות".
ואולי פשוט קינאת בכלה?
"לא, באותה תקופה כבר השלמתי עם זה שלא יקרה בינינו כלום. הייתי מספרת ליעקב על הבחורים שלי. היה לי אז חבר בשם זאב, סיפרתי עליו הרבה במכתבים".
ב־1978, חמש שנים מאז שנתקלו לראשונה זו בכתב ידו של זה, הם נפגשו סוף סוף בפעם הראשונה. זה היה בטקס נישואיה של שושי לבעלה עד היום, משה, בנתניה. היא שיגרה הזמנה ליעקב ולרעייתו, ולהפתעתה - הוא הגיע לחתונה עם אשתו.
הוא: "לשמחה הגדולה שלה לא יכולתי לסרב".
היא: "לדעתי היה בזה סוג של אמירה, שעכשיו, כששנינו נשואים, אפשר להיפגש, הכל 'כשר' ואין יותר ממה להילחץ. מאוד התרגשתי, כל הזמן אמרתי לעצמי, 'וואו, יעקב בא!' אשתו הביאה לי קרמיקה מצוירת, שאחר כך היתה תלויה אצלי בבית במשך שנים. המפגש עצמו היה די קצר, בתוך ההמולה של החתונה לא ממש יכולנו לשבת ולדבר".
אחרי החתונה היו עוד מכתבים בודדים, עד שלבסוף נותק הקשר. יעקב שמר לאורך השנים את מכתביה של שושנה במגירה סגורה, והציץ בהם "רק מדי פעם". היום הוא אב לארבעה וסב לשישה ("השביעי בדרך, בעזרת השם"), מתגורר בפתח תקווה ועובד כנהג היסעים באוניברסיטת בר־אילן.
שושנה טמנה את המכתבים בקופסה וקראה בהם בכל פעם שרצתה להתרפק על הזיכרונות. היום היא אם לחמישה, תושבת נתניה, מורה לספרות בתיכון שפרשה השנה לגמלאות מוקדמות. היא פירסמה תשעה ספרי שירה ושני ספרי פרוזה - שניהם, באופן מאוד לא מפתיע, מזכירים את סיפור יחסיה המורכבים עם יעקב. ספר הביכורים, "דרך העיניים שלי", שיצא לאור בשנת 2000, עוסק באישה שמתכתבת באינטרנט עם שלושה גברים, ולמרות מאמציה לא מצליחה לפגוש אותם ("חומר מבשרי, כמו שאומרים").
דווקא הספר הזה הביא לחידוש הקשר האבוד עם וייס. "יעקב מוזכר באחד הפרקים בקצרה כ'חבר הווירטואלי שלי'. כשנזכרתי שהוא אמר שפעם אהיה סופרת, הכל צף אצלי. הרגשתי שאני חייבת לשתף אותו. חיפשתי אותו המון זמן, ובשנת 2003 הצלחתי לאתר את הכתובת שלו. שלחתי לו עותק מהספר. הוא כתב לי שמאוד התרגש לשמוע ממני אחרי כל שנות הנתק".
הוא: "חידוש הקשר עשה לי טוב. גם אני וגם שושי היינו כבר במקומות אחרים בחיים, והיה נעים להתרפק על הנוסטלגיה".
כיום מנהלת שושנה הוצאת ספרים פרטית ששמה "פיוטית", שבמסגרתה היא חולמת להוציא ספר עם כל חליפת המכתבים בינה לבין יעקב. "הבעיה היא שהוא לא מוסר לי את המכתבים שיש אצלו", היא מחייכת. "הוא כל הזמן מבטיח לסרוק לי אותם, אבל לא מקיים". הוא: "הבן שלי לקח במטרה לסרוק, אבל הוא עסוק כל הזמן בעבודה".
* * *
"מכיוון שמטבעי אינני אדיש, נגע לליבי מאוד מכתבך האחרון. לו היית לידי בזמן שכתבת אותו - ולפי הכתוב בכית - חושבני שאינסטינקטיבית הייתי מחבקך במטרה להרגיעך. אני מקווה שאינך כועסת או חושבת עלי רעה בשל כך"
יעקב לשושי, 13 במארס 1975
אחרי פרשת הספר דעך הקשר שוב. שבע שנים נוספות חלפו עליהם בניתוק מלא, עד לפגישה קצרצרה לפני שנתיים, במסגרת תיעוד טלוויזיוני. המפגש הנוכחי שלהם, לצורך הכתבה הזאת, הוא בסך הכל השלישי ביניהם לאורך 40 שנות היכרות.
אתם לא חשים מועקה? כל כך קרובים, אבל תמיד כל כך רחוקים.
הוא: "לא על כל דבר יש לנו שליטה. לחיים יש החלטות משלהם".
היא: "המועקה הגדולה שלי היא על התמימות שהיתה בחברה הישראלית וכבר איננה. איזה זוג צעירים היה עובר עכשיו התנסות כזאת? היום מייד שולחים תמונה של ביקיני במחשב, וצ'יק צ'ק נפגשים. הסיפור שלנו הוא חמין שהבשיל לאט. אולי נשרף קצת".
הוא: "אמנם עדיין לא ביקרנו זה אצל זו, אבל היום כבר יש קשר טלפוני רצוף".
היא: "ואין מצב שנתנתק שוב".
בני המשפחות מכירים את הסיפור שלכם?
הוא: "חוץ מאשתי - אף אחד. מעולם לא הצהרתי על זה ולא שיתפתי. הרי מי יבין אותנו היום?"
היא: "לא נראה לי שזה מעניין בכלל את הצעירים. מבחינתם, מכתבים זה ממש פרה־היסטוריה".
חשבתם לעצמכם מה היה קורה אילו ב־1973 הייתם בוחרים בדלת מסתובבת אחרת - ביחד?
הוא: "חשבתי, אבל רק בתיאוריה. זה הרי לא ריאלי. דבר אחד ברור: המלחמה הזאת הביאה איתה הרבה צער וכאב, אבל גם הצמיחה פרח יפה - את הקשר שלנו" .
היא (צוחקת): "בטח היו לנו היום עשרה ילדים ולא רק חמישה".
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו