ניצנים של עצים חדשים מציצים במקום שבו בערה האש, צבעם הירוק בולט ליד גזעי העצים החרוכים. ריח הפיח החריף כבר נמוג. "הכרמל המשתקם" קוראים היום לאזור הזה, שעלה בלהבות לפני כמעט שלוש שנים ולקח איתו חיים של 44 בני אדם.
רחלי אלגבסי, בת זוגה של סגן גונדר פביולה בוהדנה ז"ל, לא שמחה למראה הטבע המתחדש. היא דווקא היתה רוצה שהנקודה שבה נלקחה ממנה פאבי שלה לא תתחדש לעולם, בדיוק כמו שהיא עצמה מסרבת להתחדש, מסרבת להניח בצד את האסון הנורא שלה. "זה קבר אחים, שטח של כמה מטרים, איפה שמצאו אותם, וזה מעצבן אותי שצומחים שם צמחים. היו צריכים לגדר את השטח הזה, לעשות שם מצבה. בנקודה הזו יש יותר מהגוף של פאבי מאשר בכל מקום אחר, וכל אחד יכול ללכת שם ולדרוך עליה".
ממש מעל העיקול ניצבת האנדרטה. הרוח לא מפסיקה לנשוב מעליה, ממש כמו שנשבה אז ופרעה את הלהבות, דוחפת אותן אל עבר אוטובוס הצוערים שנשלח לכלא דמון שבכרמל כדי לעזור בפינוי אסיריו. 38 מיושבי האוטובוס נספו, ושישה כבאים ושוטרים שניסו להצילם נלכדו באש.
"כשסיפרו לי שליאור מת, לא קלטתי את גודל האסון וביקשתי להיפרד ממנו. ואז אמרו לי שזה גוש אחד של גופות מחובקות", אומרת נאווה בוקר, אלמנתו של תנ"צ ליאור בוקר ז"ל, קצין המבצעים של המחוז הצפוני, שנהרג כשניסה להגיע לאוטובוס.
"אין מצב שפאבי שלי חיבקה מישהי אחרת", מנסה רחלי להתלוצץ, ונאווה מבקשת ממנה לא להרוס לה את הפנטזיה הזאת, שהגופות היו מחובקות.
"אושרת היתה שלמה כשמתה", אומרת שולה, אמא של מישר אושרת פינטו, צוערת השב"ס. "כשאמרו לי שהיא מתה, ביקשתי הכל - את דו"ח הנתיחה, את התמונות. רק אז גיליתי שהיא היתה שלמה".
נאווה נדהמת: "ביקשת את הכל? אני לא יכולה אפילו לחשוב על זה".
"גם אני ביקשתי את הדו"ח הפתולוגי", אומרת רחלי. "חוסר הידיעה גמר אותי יותר מהידיעה עצמה. אני לא יכולה בלי לדעת מה היה שם".
אנחנו נפגשות ליד האנדרטה במלאות שלוש שנים לאסון. שלוש נשים, שתי אלמנות ואם שכולה, שברגע אחד איבדו הכל. מתחת לאחד העצים שליד האנדרטה מונחות אבנים, שעליהן נכתבו בכתב יד שמות הנספים. רחלי מסדרת את האבנים. היא מחפשת את האבן של פאבי, ומראה לשולה את האבן שעליה רשום שמה של אושרת. תולשת עשבים שוטים, מרכזת את האבנים הלבנות ליד העץ. מלטפת, מחבקת. והרוח לא מפסיקה לנשוב.
שולה פוסעת לעבר האנדרטה באיטיות. הולכת ועוצרת, רועדת. "אני רק רוצה לחשוב מה עבר לה בראש ברגעים האחרונים, ברגע הזה שהיא ידעה שהיא עומדת למות. אני לא מצליחה להשתחרר מזה", היא אומרת, והדמעות זולגות על לחייה.
אחר כך יירדו רחלי ונאווה לעיקול שמתחת. יחנו את הרכב במפרצון שעל הכביש, יעצרו לרגע, יישבו על החומה שבצד ויאזינו לשיר "אפילו ששריפות", שהקדיש הראל סקעת לרחלי אחרי האסון. האנדרטה היא לא בשבילנו, הן יגידו, זה לא המקום האמיתי שאליו הן הולכות כדי לבכות. מבחינתן, שאריות חייהן הקודמים נמצאות כאן, על החול שמעבר לחומה. כאן מצאו את הגופות החרוכות. כאן הם הלכו ולא חזרו.
"פעם חפרתי כאן עם הידיים ומצאתי טבעת, או חלק מבגד, והחזרתי מייד לחול", אומרת רחלי בפנים חתומות. "מבחינתי, זה המקום שבו פאבי שלי תישאר לנצח. המיקום של האנדרטה הוא המקום שממנו באה האש, השטן. אז לבכות על פאבי זה רק פה, בין שני העצים האלו. אני תמיד באה לפה ושומעת את השיר הזה, שהמילים שלו אומרות בדיוק את מה שאני מרגישה, ואם לא הייתן כאן, גם הייתי בוכה עכשיו. רק אל תספרי לבת שלי שהייתי כאן, טוב? היא לא אוהבת שאני באה לכאן וחוזרת עצובה".
המעיל עדיין על הכיסא
פאבי, מפקדת בקורס הקצינים הייעודי של שירות בתי הסוהר, היתה בת 48 במותה. היא ורחלי, היום בת 40, גידלו יחד את אביתר (14), נועם (12) וג'ולי (שלוש וחצי). לאחר האסון נלחמה רחלי כדי שהמדינה תכיר בה כאלמנה, ובג'ולי - שאותה ילדה רחלי - כבתה היתומה מאם של פאבי. היא הצליחה. רק עכשיו, שלוש שנים אחרי, הסכימה רחלי לערוך שיפוץ בבית שבו היא ופאבי חיו בנס ציונה. המעיל שפאבי השאירה על הכיסא רגע לפני שיצאה אל התופת עדיין נשאר על הכיסא ההוא. ורחלי לא מוכנה לחשוב על אף אישה אחרת בחייה.
ליאור היה בן 56. נאווה, בת 42, גידלה איתו את שתי בנותיה מנישואים קודמים, פז (22) וראמות (20). מאז האסון היא הקימה את קרן ליאור בוקר, ופועלת רבות להנצחת מערך הכבאות ולשיפורו. לפני כחצי שנה עזבה את הבית המשותף שבו התגוררו בפרדס חנה ועברה לחדרה, להתרחק קצת מהזיכרונות.
אושרת פינטו היתה בת 26, הבת הבכורה של שולה ויצחק. שולה (47) לא מצליחה להתאושש מאז. היא מנסה ככל האפשר למצוא נחמה בילדיה, חופית (27), יוחאי (25) ורחלי (24), ובשני הנכדים, אבל צל המוות מעיב על כל שנייה בחייה. לא מכבר עברה גם גירושים קשים. אישה רזה היתה עד האסון, ומאז רזתה עוד.
"אנחנו היום בדיוק איפה שהיינו לפני שלוש שנים", אומרת רחלי ומחייכת חיוך מר. היא בחורה חריפה, שהמילים הקשות שלה לא מסתדרות עם החיוך התמידי שקורן ממנה ועם הציניות החריפה שלה. את המילים הכי קשות היא אומרת בקול, בכעס, ומייד מחפה בחיוך או בבדיחה. "הגעגועים עדיין קיימים כל הזמן, לא משנה איפה את נמצאת. ההיגיון אומר לצעוד קדימה, אבל זה לא כל כך קל. אז אני עולה לאנדרטה, ושם מצליחה אולי להרגיש קצת יותר טוב. לא לאנדרטה האמיתית, אלא למקום שבו מצאו אותה".
"יש בך איזו תקיעוּת", אומרת לה נאווה, ורחלי מודה שהיא צודקת, אבל שהיא כן מנסה, זה לא נכון שהיא תקועה, "ולכן למשל הסכמתי לשפץ את הבית, כי עד עכשיו אני לא ישנה בחדר השינה שלנו. זה מרגיש כמו לישון בתוך סברס, הכל קוצים. הכל שם שלה".
"גם אני לא יכולתי לישון בחדר השינה מהרגע שליאור נהרג", אומרת נאווה, "עד שבסוף פשוט עברתי דירה. לא יכולתי לשאת את החיים, כשכל דבר בהם הזכיר לי אותו. המעבר עצמו היה מאמלל, לא הפסקתי לבכות שבוע, אבל יש בזה סוג של הקלה. הנוכחות של ליאור עדיין נמצאת בבית החדש, אבל הוא לא היה בו מעולם. הוא תמיד נשאר בליבי, למרות שפיזית הוא לא שם. וזה כואב".
"אז את רואה? אני החלטתי לשפץ ולא לעבור, כי אני תקועה", עונה רחלי, "הרגש וההיגיון לא הולכים אצלי ביחד. ההיגיון אומר שאין לי פאבי יותר. נגמר. תכלס, זאת עובדה בשטח. מצד שני, הבית הוא פאבי. כלום לא זז. היא הניחה מעיל על הכיסא בפינת האוכל לפני שהיא הלכה, והוא עדיין שם. מדי פעם אני מנקה ממנו קצת אבק. את הבגדים שלה הוצאתי מהארון בפסח האחרון, אבל המעיל הזה לא זז".
"את לא נורמלית", אומרת נאווה.
"זה לא סוג של בגד שסופג דמעות", עונה רחלי, "הוא נותן לנו כוח. מחייך. אם זה בארוחת שבת, כשמישהו רץ ומתיישב על הכיסא של המעיל ומסתכל ימינה ושמאלה, כאילו מצא אוצר. זו תחושה שהיא שם בלי שהיא שם, אז מה שלא מזיק, לא צריך להזיז".
שולה שותקת. יושבת מכונסת בכיסאה. רוח רפאים שכמעט מתפרקת בכל פעם שהיא מעלה את שמה של בתה. אצלה בבית, בצפת, תלויות תמונות של אושרת כמעט בכל פינה אפשרית, כולל בחדר השינה. "אני לא צריכה את התמונות כדי לזכור אותה, כי אני זוכרת אותה בכל שנייה. אני שמה את התמונות לנכדים, שהם יגדלו עם התמונות ואז יידעו מי היתה דודה אושרת. בשלוש השנים האחרונות אני חיה בגיהינום. לא יוצאת, לא חוגגת, לא יכולה לשמוח. לא רוצה לשמוח. האמת היא שיש דברים שאני רוצה, אבל המצפון לא נותן לי לעשות אותם. כמו לצאת".
קולה צרוד וחלוש, גופה השדוף מתכווץ כשהיא מדברת על אושרת שלה. "עכשיו את רואה אותי במצב די טוב. אני נחשבת שמנה. אחרי האסון התפרקתי, אבל החזקתי את עצמי בשביל הילדים. הייתי קמה בלילה משינה טרופה ואומרת שאם הילדים יאבדו גם אותי, אז אין להם כלום. זה תמיד עמד לנגד עיניי. הילדים היו שבורים, הבן שלי אמר: 'אם קורה לאמא משהו, אני לא כאן'.
"גם הנכדים שלי, שתמיד הייתי מטפלת בהם, פתאום לא היו לי הכוחות בשבילם. אבל אספתי את עצמי, והיום אני מחייכת ושותקת. שחקנית. אפילו הנכדה שלי יודעת שכשאני עצובה, זה בגלל אושרת. אז היא מנסה לנחם אותי. אחת הנכדות שלי התחילה כיתה א', אז שמחתי איתה, אבל זה לא אותו הדבר בלי אושרת. למדנו להיות שחקנים. זה דבר שלא חיינו איתו לפני כן. ואחרי שהילדים איבדו אחות, באה לפני כמה חודשים הפרידה מהאבא. אבל עם כל מה שעברתי, אני מעמידה את הילדים על הרגליים. מכריחה אותם לצאת, לעבוד, ונשארת עם הכאב שלי. המשפחה תמיד איתי - תומכת, עוזרת - אבל בלילה את נשארת עם הלבד שלך, ועם המחשבות".
"היתה שמועה שב־2012 יבוא המשיח", מספרת רחלי. "הבת שלנו נועם, שהיתה אז בת 11, אמרה - 'נחכה, ואמא תבוא'. אמרתי לה שצריכים להתקיים כל התנאים: בלי כעסים, ובלי רכילויות, ושתהיה אהבת חינם, והיא אמרה: 'אוי, אז הוא לא יגיע'. הייתי חייבת לנקות את העניין הזה, שלא יחכו סתם. שלא יחשבו שהנה, אמא תכף חוזרת".
כשבית הספר של נועם אירגן טיול לאנדרטת ההנצחה, בשנה שעברה, שאלו את הילדה אם תרצה לבוא. "היא ביקשה שאצטרף אליה לטיול, כי לא רצתה להיות לבד", מספרת רחלי בשקט. "כשהגענו לאנדרטה, כל אחת הלכה לכיוון אחר. פתאום היה בינינו מין ניתוק כזה. ואז מיהרנו לחזור לאוטובוס. החברות שלה בכו באוטובוס, והיא השתתקה ובנתה את החומה שלה, ולא נתנה לאף אחד לדבר איתה על זה".
"הנכדה שלי לפעמים משחררת בלונים לשמיים ואומרת שזה בשביל אושרת", אומרת שולה. "היא מחכה שהיא תחזור ותביא לה אותם. אושרת היתה עמוד התווך של הבית".
וגם נאווה, שמנסה לשדר כמה שיותר "עסקים כרגיל", מודה ששום דבר לא מנחם. "הקמתי את קרן ליאור בוקר כי האסון הזה קרה בגלל כשל לאומי. לקחתי את זה למקום חיובי, כי יש מה לתקן ויש מה לעשות. זו אולי הנחמה היחידה שיש לי. מהדבר הנורא שקרה לי, לפחות מערך הכבאות עבר רפורמה, הוקם מערך מסודר כמו במשטרה ובשב"ס, והצליחו אולי להכניס קצת סדר גם במערך הכבאות. אני מאמינה שבפעם הבאה שיהיה משהו דומה הם יהיו ערוכים, למרות שיש עוד מה לעשות. את רואה את הניסיונות של נציבות הכבאות לשנות את הדברים, אבל הביורוקרטיה איומה. בעיות בתקציב, תחנות שאין בהן ציוד בסיסי לכבאים - לא בגלל שאין כסף, אלא בגלל שכדי לקנות נייר טואלט צריך לקבל אישורים ולעבור ביורוקרטיה. אפילו העניין של קבלת תרומות כרוך באישורים מסובכים מאוד".
הציבור שוכח
ביום שישי הבא הן יערכו כאן את הצעדה הראשונה לזכר הרוגי אסון הכרמל. נאווה היא המארגנת, באמצעות קרן ליאור בוקר, וכבר הבטיחה את השתתפותם של נציב השב"ס, מפכ"ל המשטרה ונציב כבאות והצלה. המסלול בן חמשת הקילומטרים, שיהפוך למסורת מדי שנה, יסתיים באנדרטה.
"היה לי קשה קצת לאסוף את האנשים, כי כל אחד נמצא בנקודה אחרת בצער שלו, אבל הרעיון התקבל בזרועות פתוחות", אומרת נאווה. "המשפחות לא נמצאות ממש בקשר, וזה משהו שיכול גם לאחד אותן קצת. אני מאמינה שזו תהיה צעדה מסורתית, בלי פוליטיקה, שהציבור יוכל לבוא ולזכור את חללי אסון הכרמל בצורה חיובית, לראות את הפריחה המתחדשת, ולזכור את מה שקרה שם. כי כן, יש לי תחושה שהאסון הזה הולך ונשכח. המטרה שלי בצעדה הזאת היא להזכיר, להראות למתים שלא שכחנו, ושזוכרים אותם בצורה מכובדת וראויה. לציבור נמאס מבכי ומכאב ומצעקות, אנחנו רוצים לעשות משהו נעים יותר".
"אני עושה הרבה הנצחות לאושרת", אומרת שולה. "פעם הכנסת ספר תורה, פעם טורניר כדורסל בצפת עם ראש העיר, פעם צעדה של החברות שלה בכרמל. עכשיו, הצעדה של נאווה מאחדת את כולם, וזה משמח שזה ביחד. משמח במרכאות, כי זה לא באמת דבר שמח".
התמיכה הרבה שהיתה שם בהתחלה - מהחברים הרבים, מהממסד - הלכה ודעכה עם השנים. "אני לא מאשימה אף אחד, זו דרכו של עולם", אומרת נאווה. "היו לי חברים שהיו באים אלי הביתה ובוכים. ואנשים לא אוהבים להיות עצובים. אז בחודש הראשון יש אנשים כל יום, ואז פעם בשבוע, ואחרי שנה, אם מישהו זוכר להגיד 'שנה טובה' זה נחמד. אני רואה גם את שאר המשפחות סביבי. יש בארץ כל כך הרבה אסונות ומקרים, אנחנו עוברים מאסון לאסון. הקרובים לא שוכחים, אבל התודעה הציבורית כן".
"קחי את אסון המסוקים", מוסיפה רחלי. "מישהו חושב על זה ביום־יום? מישהו הולך לישון עם זה בלילה וקם עם זה בבוקר? רק האנשים שהאסון נגע בהם. אז אסון הכרמל הוא שלי, ושל נאווה, ושל שולה, ושל כל מי שהיה מעורב בזה. כל אחת מאיתנו עם המיטה שלה ועם הילדים שלה ועם הבית שלה, אנחנו צריכים להרים את זה לבד".
נאווה אומרת שליאור לא היה האובדן המשמעותי הראשון שלה. בגיל 20 איבדה את אמה, כמה שנים אחר כך את אחותה ואז את אביה - כולם ממחלות. האחיין שלה נפטר ממחלה שלושה חודשים לפני שליאור נהרג. "לא יכולתי לדבר עם המשפחה בצורה פתוחה כמעט שנה, לא יכולתי לשאת את האובדן האיום הזה. והמילה הזאת, 'אלמנה', שנדבקה אלי, קשה מאוד להתרגל אליה. בהתחלה הייתי שומעת 'אלמנה' ומקבלת צמרמורת. היום פיתחתי קצת חסינות, אני מנסה להקטין את זה בקצת הומור. נגיד כששואלים אותי אם יש לי מישהי להכיר למישהו, אני אומרת: 'יש לי אלמנה מאסון זה וזה, רוצה?'
"בשנה שעברה הבנתי שאני רוצה להרים את חיי ולפתוח דף חדש. עברתי דירה, פתחתי את קרן ליאור בוקר, חזרתי לעבוד כיועצת תקשורת ואני מעסיקה את עצמי בדברים חיוביים, דוגמת גיוס כספים לכבאות וכדומה. בתקופה האחרונה אני אפילו מוכנה להכיר גברים חדשים. אני בטוחה שליאור היה רוצה שאמשיך בחיי ושאפתח דף חדש. יותר מהכל, היה לו חשוב שאהיה מאושרת. ככה היה בחייו, ואני מניחה שגם במותו".
רחלי מחייכת חצי חיוך. "אני יכולה לצאת למסיבות, אני יכולה לבלות, אבל אם מישהי תיגש אלי, אני אסתובב לצד השני. כי זה לקבל כאפה, להחזיר אותי למקום של ההבנה שפאבי כבר לא שם. לא אכפת לי מה יגידו עלי, אני פשוט לא מסוגלת. פעם החברות היו מבינות אותי כשהייתי מתרחקת, היו מגינות עלי, והיום כבר לא. אולי הן מנסות לרמוז לי משהו. אני יכולה לשבת עם חברים, ופתאום להתנתק. ושואלים אותי מה קרה, ואני עונה את האמת, שהכל בסדר והתנתקתי לרגע במחשבות, כי חשבתי עליה. אז אנשים מסביב אומרים טוב, אולי לא נפריע, לא נדבר - ועוזבים.
"ואני חושבת לעצמי שגם החברים של פאבי איבדו משהו, ולבוא ולשבת אצלנו בבית בטח רק מכאיב להם יותר. מראה להם מה חסר. הילדים שלנו, החדר שלה, זה קשה גם להם, אפילו שהם לא חיים את זה ביום־יום. ואולי לכן הם לא תמיד באים, כי עצוב להם".
אחרי שפאבי נפטרה, נולד בבית חוק חדש: לא מדברים עליה בדמעות. "אנחנו אומרים את השם שלה ומחייכים", אומרת רחלי ומחייכת. סוף סוף, מחייכת מהלב. "מדברים עליה בלשון הווה. צוחקים. כן, אני צוחקת. גם כשיש לי דמעות אני מחייכת. לפעמים, כשהילדים לא רוצים להתקלח בערב או משהו, ואני צריכה לרדוף אחרי כל אחד ויש בלאגן, אני צועקת כאילו לפאבי - 'נו, אולי את מוכנה לבוא לעזור?' ואז כולם מתיישרים. עם חיוך. אין דרך אחרת".
batchene@israelhayom.co.ilצעדת "צועדים בשבילם" תצא ב־25 באוקטובר בשעה 8 בבוקר מחניון האגם ליד קיבוץ בית אורן. השתתפות בצעדה בעלות של 10 שקלים, תרומה לקרן ליאור בוקר. לפרטים נוספים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו