ללכת בלי ולהרגיש עם

השבוע פירסמו העיתונים את הסטטיסטיקה שמראה שבכל שנה מגיעים פחות ופחות אנשים לכיכר לעצרת הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. תוכניות האקטואליה הוסיפו כתבות על כך שבני נוער מרגישים שמעמיסים עליהם תכנים שקשורים במורשת יצחק רבין, ובעצם כך יוצרים ריחוק מהמטרה המקורית. 

הטלוויזיה המסחרית מחפשת תמיד את השעטנז שיאפשר לה ללכת בלי ולהרגיש עם. רבין כבר לא מגיע לפריים טיים, אבל אתמול הוא קיבל תוכנית פרה־פריים טיים שנקראה בשם המופשט "זוכרים את יצחק רבין". התוכנית הונחתה על ידי דרור גלוברמן, מי שבדרך כלל על אותה המשבצת מנחה את התוכנית "אנשים", שמאפשרת מבט ממעוף הציפור על שפים, על דוגמניות ועל שפים שיוצאים עם דוגמניות. והנה, אתמול רגע לפני שבע בערב, שעה שהמשפחה הישראלית הממוצעת נכנסת לישורת אחרונה של עוד יום תחת מכבש השיגרה השוחקת, בין האמבטיות לילדים, לקניות בסופר או לחלופין לביקור במספרה או קניית הסיגריות בפיצוציה, רץ לו "שיר לשלום" ברקע. לרגע היה נדמה שכולנו אותם תלמידי תיכון שבכל שנה מבקרים שוב ושוב בכיכר רבין.

היו שם איתן הבר ומנחם דמתי. אולי עבור הדור הצעיר העסק באמת מחדש משהו. אולי עבור תושבי בתי האבות ברחבי ישראל, רגע לפני ארוחת הערב, מדובר באקטואליה רכה. ויכול להיות שאני פשוט מחוץ לרדאר. עבור דור שוויכוח בין טהוניה לגילי מיילי הוא מאמץ מוחי כביר, אותם סיפורים לא חדשים של איתן הבר או דמתי או נועה רוטמן בן ארצי באמת יכולים להצית עניין 18 שנה אחרי הלילה הנורא ההוא ששינה את המדינה לנצח.

יש משהו מרגיע בזה שממחר יחזרו לעסוק ב"אנשים" במושיק עפיה או בריטה. המבוכה תיעלם לה, המוח שוב יתרוקן לאיטו, הילדים ייכנסו לאמבטיה, הילדים ישכבו לישון ואנחנו נמשיך לחשב את הזמן שנותר לנו עד סוף השבוע. בין לבין, בשעות הטלוויזיוניות הקשות שבין חמש לשבע בערב, נראה איך הטלוויזיה מזכירה לנו שוב שהשיעמום הוא שורש כל רע.

*   *   *

הבייביסיטר הלאומי

ערוץ בייבי, כל היום

לא חושב שיש בחיי 14 שקלים שמבוזבזים בכל חודש ואני מרגיש שאני מקבל עבורם תמורה מלאה יותר מאשר על ערוץ בייבי. אולי זה לא חינוכי (אף על פי שהתכנים של הערוץ ברמה אחת מעל הממוצע), אולי תצקצקו בלשונכם, אבל מאז נכנסו לחיינו "אנריקה החתול", "פופ ופיז", "קטני", "זואי בסבאנה", "קני וגורית" (ובאמת סליחה מכל מי ששכחתי), רגע אחרי שהיצור החי החדש נכנס לחיינו, אני נזכר שוב במשפטו המיתולוגי של הומר סימפסון: "התשובות לכל השאלות של החיים נמצאות בטלוויזיה". הרי אין הורה במדינת ישראל שלא מזמזם שירי ילדים הרבה אחרי שהם לא בסביבה, ולעיתים אני מוצא את עצמי מול הערוץ, בוהה ולא מצליח להביא את היד לשלט. אני מודע לכך שבקרוב זה יתחלף בערוצים אחרים, בתכנים אחרים וברצון לשחק ב־GTA. אם פעם התחושות שאני מרגיש עכשיו היו שמורות לטובי המוחות מה־BBC או מה־HBO, צר עולמי כיום כ"עולמו של תולי".