שיעור היסטוריה שמצחיק במקומות הלא נכונים

הסיפור של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב, שעומד במרכז הסרט "המשרת", הוא סיפור מדהים, מרגש ומעורר השראה. אף פעם לא משעמם לשמוע אותו שוב, ואין ספק שכמה שיותר אנשים צריכים להיחשף אליו ולהכיר אותו מכל צדדיו. עם זאת, הבמאי האיום והנורא לי דניאלס ("פרשס", "העיתונאי") הוא בערך האדם האחרון בעולם שהייתי מפקיד בידיו את הסיפור החשוב הזה. כפי שסרטיו הקודמים הוכיחו, אין לו התבונה ו/או הרגישות לעסוק בחומרים עדינים שכאלה. ואכן, על אף מאמציו הבולטים לשלוט בדחפיו, תחת הנהגתו הקלוקלת, הפרובוקטיבית ומעוררת הרתיעה, האפוס ההיסטורי הנ"ל הופך לפרודיה דחוסה, דידקטית ונטולת כל עידון שמעוררת פרצי צחוק בכל המקומות הלא נכונים. 

בהשראת סיפור חייו של יוג'ין אלן - משרת שחור שעבד בבית הלבן במשך יתר משלושה עשורים - דניאלס והתסריטאי שלו דני סטרונג מגישים סרט אוסקרים קלאסי שמתמקד בצדדיה הגזעניים והמחרידים של האומה האמריקנית. כוונותיהם של היוצרים טובות, אין בכך ספק, אבל סרטם עמוס ודחוס בכל כך הרבה אירועים ודמויות, עד כי אין להם כל סיכוי להעניק טיפול הולם לאף אחד מהם. זה כמובן לא מפריע להם לנסות. 

פורסט וויטאקר מגלם את ססיל גיינס - גירסה בדיונית לגמרי של אלן - ודרך עיניו מובאת לצופים אסופה ארוכה של סצנות מפתח לא אמינות שמתרחשות בבית הלבן במהלך כהונתם של לא מעט נשיאים. הנה גיינס נכנס לחדר עם סנדוויצ'ים בדיוק כאשר הנשיא אייזנהאואר מחליט לשלוח כוח צבאי לליטל רוק, ארקנסו, כדי לאכוף את האינטגרציה בבתי הספר. הנה גיינס נכנס לחדר עם קנקן תה בדיוק כאשר הנשיא רייגן מתעקש להטיל וטו על החלטה שנועדה להטיל סנקציות כלכליות על משטר האפרטהייד של דרום אפריקה. וכן הלאה, וכן הלאה. 

במקביל, באמצעות התחקות אחר מעלליו של בנו הבכור והמרדן של גיינס - פעיל פוליטי עתיר להט שמתמסר למאבק לשוויון זכויות, למגינת ליבו של אביו - הצופה גם זוכה לקבל שורה לא נגמרת של קרבות עזים שמדגימים עד כמה היה קשה לתקן את החולי שדבק בעם האמריקני, ועד כמה מאמציהם של הלוחמים העיקשים היו הרואיים וראויים להערצה. גם כאן יש לגיינס ג'וניור את המזל להיות נוכח בפחות או יותר כל צומת דרכים משמעותי שנקרה בדרכם של פעילי המאבק. הוא אפילו מוצא את עצמו לומד לקח חשוב לחיים ממרטין לותר קינג, שעות ספורות לפני שזה נורה בידי מתנקש. תארו לכם. 

אופרה בגרוש

ביטול ההפרדה בין הגזעים בבתי ספר, באוטובוסים ובמקומות ציבוריים; הענקת זכות הבחירה לשחורים במדינות הדרום - קשה להאמין, אבל נקודות הציון ההיסטוריות האלה התרחשו כולן לפני פחות משבעים שנה. מצד אחד, "המשרת" הוא סרט בעל ערך, מפני שהוא אינו חושש לצלול אל תוך העבר הלא מחמיא של ארה"ב על מנת לעסוק בנושאים האלה. ומצד שני, כאמור, הדרך הפורסט־גאמפית שבה הדברים מועברים אל הצופה חוטאת בשטחיות מוחלטת וברישול מעורר פלצות, ומתבססת כמעט לחלוטין על סיטואציות תסריטאיות אבסורדיות וילדותיות שאינן ניתנות לעיכול. זהו מונטאז' היסטורי מעיק ומתיש שמתנהל בראשי פרקים. זוהי גירסה מרודדת ומקוצרת של ההיסטוריה, שנועדה לעצלנים. 

וויטאקר עושה כמיטב יכולתו להעניק לדמות שלו אופי ואצילות, והוא אפילו קצת מצליח. אך כל מה שמתרחש סביבו הופך את מאמציו לעקרים. החלטות ליהוק תמוהות וגימיקיות גורמות לכך שהוא מוקף בכל העת בשלל פרצופים מוכרים - החל באופרה ווינפרי הנוראית, בתור אשתו השתיינית, המשך בג'ון קיוזאק המשעשע שלא בכוונה, בתור הנשיא ניקסון, וכלה בלני קרביץ ובקובה גודינג ג'וניור בתור שני משרתים אחרים בבית הלבן - שגונבים לו את הפוקוס ומאפילים עליו; והתסריט מקפץ בחוסר מנוחה ממוקד למוקד במטרה להספיק לכסות כמה שיותר מהחומר בכמה שפחות זמן. 

בסצנה קצרצרה אחת, למשל, שבה גיינס מתכונן לחגוג את יום ההולדת שלו, השמחה נקטעת פעמיים - פעם אחת בשל טלפון, ופעם שנייה בשל דפיקה בדלת. כצפוי, אף אחת מההפרעות אינה מבשרת טובות. אך הסמיכות שלהן וההשפעה הטרגית שלהן על הסיפור יוצרות סיטואציה מגוחכת שמניבה את התוצאה ההפוכה ממה שדניאלס ניסה להשיג. לראיה, במקום לנגב דמעה בסתר, התאמצתי מאוד לא לקום מהמושב ולצאת את האולם בהפגנתיות. 

איך שלא תסתכלו עליו, "המשרת" הוא טוטאל לוס. אך אין בכך לומר שאין בו גם כמה רגעים בעלי עוצמה. לשם דוגמה, הסצנות שבהן בנו של גיינס וחבריו צובאים על דיינר שתומך בהפרדה ומתעקשים לשבת במושבים המיועדים ללקוחות הלבנים בהחלט מצליחות להיות אפקטיביות ומזעזעות. מה חבל, אם כן, שגם ברגעים נדירים אלה, דניאלס מתעקש להפריע לעצמו בכך שהוא ממשיך לעקוב אחר מה שקורה באולם הסעודות של הבית הלבן (כדי להדגיש בחוסר תחכום מובהק את הפער הבלתי נתפס בין שני המקומות, אני מניח). ומה חבל שהסרט עושה כל מאמץ כדי לרוקן את המאבק העיקש וארוך השנים מהמורכבות שלו, ומציג אותו בשחור ולבן. 

אספקט זה מגיע לשיאו לקראת סוף הסרט, כאשר גיינס המבוגר מרים לרגע ספר שמתעד את המאבק של התנועה לזכויות האזרח, ומבין לפתע באורח פלא שהבן שאליו התכחש במשך כל השנים הוא בעצם אחלה גבר. מה? למה? איך? כנראה זה לא באמת משנה. העיקר שיהיה הפי אנד כדי שכולנו נוכל סוף סוף ללכת הביתה. איפה ספייק לי כשצריך אותו? 

"המשרת" ("The Butler"), במאי: לי דניאלס. ארה"ב 2013   *  *

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו