תוציא אותי טוב, אה? אומר לי ג'ון ווייט לפני שאנחנו נפרדים. "במיוחד בכל מה שקשור לבת שלי".
הבת שלו - אחת, אנג'לינה ג'ולי - היא סוגיה רגישה בחיים של ווייט. אולי הכי רגישה. בזמנו, נטרה לו טינה על שבגד באמה וזנח אותה ואת אחיה הצעיר ממנה בשנתיים, ועל כן הורידה את שם המשפחה ווייט והסתפקה בשמה האמצעי, ג'ולי. בסוף שנות התשעים היה נראה שהמשבר מאחוריהם, ב־2001 הם אפילו שיחקו יחד ב"טומב ריידר", כשווייט מגלם את אביה גם בסרט. אבל שנה לאחר מכן היא שוב התכחשה לו בפומבי ומחקה את שם המשפחה באופן רשמי. כשנישאה לשחקן בילי בוב ת'ורנטון וניהלה איתו זוגיות מתוקשרת ושנויה במחלוקת, התבטא ווייט בראיונות שבתו סובלת מבעיות נפשיות. לא פחות.
לאחר מות אמה ב־2007 חידשה ג'ולי את הקשר עם אביה, כנראה בעידוד בעלה הנוכחי, בראד פיט. "חשבתי שזה מטורף שילדיי לא יפגשו את סבא שלהם", הסבירה, "חשבתי שעבורי ועבור אחי, זה קרוב המשפחה היחיד שלנו שעדיין בחיים. וחשבתי גם על אבא שלי, שחי לבד. צילצלתי אליו והחלטנו שאנחנו חייבים להיפגש, אבל בהסכמה הדדית שלעולם לא נדבר על מה שהיה בעבר".
גם אחרי שהתקרבו שוב, הקשר ביניהם לא לגמרי מושלם. למשל, הוא לא מסתיר שלמד על כריתת השד המונעת שהיא עברה לאחרונה רק דרך התקשורת. "הופתעתי וגם התרגשתי", הוא אומר, אבל לא מוכן להרחיב.
היית רוצה להופיע איתה שוב בסרט?
"מאוד. וגם עם בני ג'יימי, שגם הוא שחקן. אנג'לינה עוסקת כרגע בעיקר בכתיבה ובבימוי, אולי היא תאסוף אותי לטרמפ באחד המסעות הנהדרים שלה. בינתיים אני נהנה להיות עם הילדים שלה, הנכדים שלי, כל אחד מיוחד יותר מהשני. אני מעריץ אותם. אפילו היא אומרת שהיא מקבלת מהם אנרגיות שמעולם לא הכירה; ואם זה מסב אושר לאנג'י, אז איני יכול שלא להיות אסיר תודה".
ווייט, אוטוטו בן 75, סוגר יותר מחמישים שנה בשואו ביז. איפה לא היה? הופיע על במות התיאטרון, שיחק בעשרות סרטים משנות השבעים ועד ימינו, זכה באוסקר פעם אחת והיה מועמד עוד שלוש פעמים, עשה תפקידי אורח בסדרות טלוויזיה, אפילו הופיע בפרק הבלתי נשכח ההוא של "סיינפלד", שבו מתפתה ג'ורג' לקנות מכונית שהיתה כביכול של ווייט, וכשקריימר מבקש לבדוק את העניין, ווייט נושך אותו בידו. התסריט לפרק הזה נכתב בהשראת מקרה אמיתי שאירע לאחד התסריטאים, אבל ווייט סיפר בעבר שהרכב שרכש אותו תסריטאי היה שייך לאמו.
ועכשיו הוא שוב בטלוויזיה, המגנט שמושך בשנים האחרונות את מיטב שחקני הוליווד. הפעם בא כדי להישאר - בתפקיד מרכזי ב"ריי דונובן", סידרת הדרמה שסיימה לאחרונה את עונתה הראשונה בארה"ב ועלתה השבוע גם אצלנו (בימי שני בערב ב־yes Oh HD וב־yes VOD).
"בכל פעם יש עידן חדש שמבקרים מכריזים עליו כעל הדבר הגדול הבא", הוא אומר. "נולדתי במה שכונה 'תור הזהב של הקולנוע', עם סרטים דוגמת 'חלף עם הרוח' ו'אנקת גבהים'. בשנות ה־50 הגיעה הטלוויזיה, ואולפני הסרטים החלו בתחרות עיקשת להחתים אצלם טאלנטים קבועים, למשל ברט לנקסטר וקירק דאגלס. עשור לאחר מכן התחיל הקולנוע הזר להתבסס, ואחריו בא עידן שוברי הקופות הראשונים, וכך הלאה באבולוציה.
"את מה שקורה היום בטלוויזיה אפשר לזקוף לזכותה של רשת HBO, שנכנסה במלוא המרץ והממון כדי לייצר דרמות איכות, ולהביא במאים נחשבים ואושיות בולטות כמו מרטין סקורסזה או סטיבן שפילברג. זה גרם לכך שעבור שחקני דרמה, המסך הקטן הוא הבית האמיתי. תראה את ההצלחות של 'מד מן' או 'שובר שורות'. אנחנו לא יכולים לצפות מה יהיה השלב הבא, אבל בטח יש מישהו שכבר רואה איך זה מתקדם הלאה".
הסלולרי שלו קוטע את השיחה. אי אפשר לטעות ברינגטון - שירו של הארי נילסן "'Everybody's Talkin" מתוך "קאובוי של חצות", הסרט זוכה האוסקר שבו עשה ווייט את התפקיד המשמעותי הראשון: נער כפרי שמגיע לניו יורק והופך לנער ליווי. בעת ההיא, 1969, נחשב הסרט לפורץ דרך ומעורר מחלוקת, בשל התכנים המיניים.
"כשהציעו לי את התפקיד, אמרתי לסוכן שלי: תודיע למפיקים שאני מוכן לעשות את התפקיד בחינם. ואכן, קיבלתי על הסרט ההוא שכר מינימום, ואפילו חויבתי ב־14.73 דולר על הארוחה שאכלתי ביום הצילומים האחרון. אבל זה לא הפריע לי, כי ידעתי שמדובר בתפקיד שיבנה לי קריירה, וכך בדיוק היה. זכיתי בגלובוס הזהב וקיבלתי מועמדות לאוסקר, לראשונה בחיי".
כעבור תשע שנים הוא גם קטף את הפרס הגדול, על תפקידו כגיבור מלחמה בכיסא גלגלים בסרט "השיבה הביתה". בהמשך היה מועמד פעמיים נוספות, על "רכבת אל החופש" (1985) ו"עלי" (2001). הוא שיחק גם ב"גברים במלכודת", "היט", "משימה בלתי אפשרית", "מוריד הגשם", "אוצר לאומי", "הרובוטריקים" ועוד עשרות סרטים. רק בחודש שעבר יצא לאקרנים סרטו החדש, "הבריחה", שבו הוא מככב לצד אית'ן הוק וסלינה גומז.
לא בהרכב, עולה מהספסל
"ריי דונובן" היא דרמת פשע של ערוץ הכבלים שואוטיים (היוצרת של "הומלנד" ו"דקסטר"), שעלתה בארה"ב בחודש יוני ושברה שיאי רייטינג עבור פרק בכורה בערוץ. נתוני הצפייה סידרו לה במהירות הארכה לעונה נוספת, שצפויה להיות משודרת ב־2014. ריי דונובן - בגילומו של לייב שרייבר ("צעקה", "התנגדות", וגם "סולט" עם אנג'לינה ג'ולי) - הוא "פיקסר", פותר בעיות, שעוזר לכוכבי הוליווד ולאנשי עסקים עשירים המסתבכים במצבים מביכים. בעזרת שותפו הישראלי, סוכן מוסד לשעבר ששמו אבי (סטיבן באואר), הוא מצליח להעלים את הראיות המרשיעות ומשתמש בסחיטה ובאלימות כדי לנקות את השטח. מצד שני - דונובן מתקשה להגן על אשתו וילדיו, וגם על אחיו, שמנהלים מועדון איגרוף, מפני אביו מיקי (ווייט).
מיקי דונובן הוא אבי המשפחה האירית שמקורה בבוסטון. בפרק הפתיחה הוא משתחרר מהכלא ומחדש את קשריו עם בניו, כולל בן אפרו־אמריקני מרומן מחוץ לנישואים, בעוד בנו ריי עושה כל שביכולתו כדי להיפטר מנוכחותו. מיקי הוא דעתן והולל, שאינו בוחל באמצעים כדי להשיג את מבוקשו. הוא לא מתרגש גם כשסוכני ה־FBI מבהירים לו שהתנאי לשחרורו הוא שישתף עימם פעולה. כמו ריי, גם מיקי שם את משפחתו מעל הכל, אולם השנאה היוקדת של הבן לאביו היא פתח לצרות, ואלה אכן מגיעות בהמשך.
"אהבתי מאוד את התסריט", אומר ווייט. "הבנתי מייד שאני עומד לגלם אדם מופרע. דמות מצחיקה ומאוד לא קונבנציונלית, שהופכת בן רגע למסוכנת. חייב להיות בי משהו מסובב כדי לגלם אדם כזה. אני רוצה שהקהל יצפה ויאמר לעצמו, 'לא תיארתי לעצמי שג'ון ווייט כזה מטורף'. אני נמשך לדמויות רבגוניות, כי הן מאפשרות לי להביא משהו מעצמי. גם כשהדמות שלי לא מופיעה בסצנה, עדיין מדברים עליה כל הזמן - מעולם לא ראיתי דמות עם נוכחות כזאת. זה מאוד מקורי ומבדר.
"בדיעבד, אני מכיר את החיים מאחורי הסורגים מהעבודה שלי ב'רכבת אל החופש', ואת עולם האיגרוף מ'סיפורו של אלוף', וזה מה שעושה את העניין מהנה כל כך.
"עניין נוסף ששיכנע אותי לקחת את הפרויקט הוא לייב שרייבר, שמשחק את ריי דונובן. אני עוקב אחריו הרבה שנים, וידעתי שזה תפקיד מושלם עבורו. הוא שחקן ראשי עוצמתי, סקסי ומסוכן כאחד, ואדם עם חוש הומור נהדר. נפגשתי עם היוצרת אן בידרמן בבית קפה, והיא ביקשה שאתחייב בכתב, אפילו על מפית נייר. צחקתי ואמרתי לה שנעשה את זה באופן מסודר, ולמעשה חתמתי על החוזה למחרת".
מה מיוחד במיקי?
"אני יודע בדיוק אילו כפתורים מפעילים אצלו דברים. הוא יוצא מהכלא טעון, אחרי 20 שנים, ויודע איזה עוול עליו לתקן. אני לא שופט אותו; במובנים מסוימים הוא סוג של בעל חיים שעלי לאתר ולגלם. הוא לא מתמהמה, הוא פשוט פועל. הרי כשתנין נושך, אף אחד לא שואל אותו למה. זה הטבע שלו, אין צודק ולא צודק.
"אחד הקשיים של מיקי הוא להישאר בחיים. הקושי השני הוא להוציא את עצמו מהבוץ, כי להיכנס לצרות זאת המומחיות שלו. עבורי, כשחקן, הסצנות הקשות הן אלו שמלאות ברגש, וצריך להגיע אליהן במלוא הרצינות, ללא רוח שטות. ככל שהעונה מתמקדת, זה נעשה אינטנסיבי יותר. מיקי חווה לא מעט כאב ועומד בפני סכנות הרות גורל".
יש לכם תכונות דומות?
"הרבה. ראשית, גם הוא שורד, ותמיד עליו להעריך את הנסיבות סביבו כדי לדעת אילו צעדים לנקוט - איך לנצל לטובתו מומנטום מסוים או מה לומר כדי להתקדם. זה לגמרי מאפיין בולט אצלי. אני אדם חושב, מאלה שמבחינים בתנועת הגלגלים בכלי הרכב שבו הם נמצאים. מעבר לכך, גם אני פיזי מאוד, אתלט מלידה. אבל למרות הכישורים האתלטיים, שנינו לא נהיה הבחירה המובילה להרכב הפותח, אלא נעלה מהספסל.
"אבי היה שחקן גולף מקצועי, ורציתי ללכת בעקבותיו, אבל לא הייתי מספיק טוב. לאחר מכן חשבתי להיות שחיין, אבל בטח לא ברמתם של האלופים האולימפיים. שיחקתי כדורסל וידעתי קצת להתאגרף, אבל לא הצטיינתי. כל מה שנותר לי הוא להיות שחקן.
"במהלך הקריירה גילמתי הרבה אנשים טובים וישרים, והייתי משוכנע שזה קרוב מאוד לאופי שלי. כשלוהקתי כאסיר נמלט ב'רכבת אל החופש', לא ידעתי אם אני מסוגל לעשות זאת. כמה שנים לפני כן גילמתי בתיאטרון את סטנלי קובלסקי (האלכוהוליסט קשה היום במחזה של טנסי וויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה"; ד"כ), והביקורות קטלו אותי. הבנתי שאין לי את העוצמות הנפשיות, ושעלי להתחבר לצד החייתי שבי. אז נסעתי לגן חיות בעיר באפלו שבמדינת ניו יורק, וביליתי שם לא מעט זמן. צפיתי בגורילות והפנמתי כיצד, בלי לנוע, הן משדרות עוצמה אדירה. זאת היתה ההשראה הראשונית לדמויות שבאו מאוחר יותר, כמו ב'היט' וב'אנקונדה'".
גם בסלולרי שלך יש מספר של "פיקסר" כזה, למקרה שבוקר אחד תתעורר במלון עם נערת ליווי מתה?
"הסידרה נולדה במוחם הקודח של התסריטאים, אבל המרכיבים קיימים, ואירועים כאלה מתרחשים כל הזמן במרחק לא רב מהמקום שבו אנחנו יושבים כעת. אני לא יודע מיהו אותו 'פותר בעיות', אבל התרחישים הללו לעיתים מוצאים את דרכם גם למהדורות חדשות הבידור או לאתרי הרכילות, ולא תמיד הבעיות נפתרות. אתה חייב לציין בכתבה שאני אישית מאוד לא אוהב לקרוא רכילות, ובכלל תוציא אותי טוב. אני ואתה חברים, נכון?"
מתפלסף קצת במטאפיזיקה
הוא נולד בשם ג'ונתן וינסנט ווייט, בעיר יונקרס שבמדינת ניו יורק. הוא גדל בבית קתולי והתחנך באוניברסיטה קתולית בוושינגטון. אמו ברברה היתה עקרת בית, בת למשפחת מהגרים גרמנים; אביו אלמר, שחקן גולף מקצועי, גדל במשפחה שהגיעה מסלובקיה וקיצרה את שם משפחתה המקורי, ווייטקה. אחיו הבכור של ווייט, בארי, היה חוקר הרי געש באוניברסיטת פנסילבניה לפני שפרש לגמלאות, ואחיו הצעיר ווסלי הוא מוסיקאי שמופיע בשם הבמה צ'יפ טיילור.
"הייתי עסוק תמיד בחיקויים של אנשים שהופיעו בטלוויזיה ובניסיונות להצחיק את אחיי. זאת היתה האינדיקציה היחידה שצפוי לי עתיד במשחק. אבי היה אומר לנו שאם אנחנו מחליטים לקחת הימור בחיים, שנהמר על עצמנו. באותו רגע ידעתי שבין שאצליח או אכשל - אני הולך בדרך שלי".
הדרך שלו אמנם עזרה לו לא מעט, אבל גם הכניסה אותו לא פעם לתסבוכות ולמשברים משפחתיים. בגיל 21 עבר לניו יורק עם חלום על קריירת משחק, והשיג לעצמו תפקיד במחזמר "צלילי המוסיקה" בברודוויי. שם הכיר את השחקנית לורי פיטרס (ששיחקה את מושא אהבתו, ליזל וון טראמפ), ונישא לה ב־1962. כעבור חמש שנים הם התגרשו.
ב־1971 הוא נישא בשנית, לדוגמנית־שחקנית מרצ'לין ברטרנד. נולדו להם שני ילדים - ג'יימס הייבן (ב־1973) ואנג'לינה (ב־1975), אבל גם הקשר הזה התפרק ב־1976.
מאז נקשר שמו של ווייט לא פעם ברומנים עם כוכבות כמו ברברה סטרייסנד, רבקה דה מורניי ודיאנה רוס. הוא התרחק מילדיו, ועל פי השמועות, גם לא עמד בתשלומי המזונות, בעוד אשתו לשעבר זנחה את קריירת המשחק והקדישה את זמנה לחינוך הילדים. היא נכנסה לקשר עם הבמאי ביל דיי, שמילא עבור הילדים את דמות האב שחיפשו. "הם מטורפים עליו", הודה ווייט בזמנו. "אין לי יותר מדי חיבור אליו, יש מאבק טריטוריאלי של אגואים גבריים, אבל אנחנו מכבדים זה את זה. הוא מאוהב במרצ'לין ובילדים, ולי זה מסב חוסר נחת".
לאחר הקרע עם בתו, אשר לווה כל העת על ידי התקשורת, בחרה ג'ולי באלגנטיות שלא להגיב על יחסיה הרעועים עם אביה. ווייט, לעומת זאת, דילג בין אולפני הטלוויזיה והתנצל שלא היה אבא טוב. מול המצלמות ביקש מאנג'לינה לשוב ולחדש את הקשר איתו, כשהוא יודע היטב שהמומנטום של הבת המפורסמת יכול לסייע גם לו במינוף הקריירה.
"כמו מיקי דונובן, גם אני שואף להיות מעורב בחיי ילדיי", הוא אומר לי, מנסה להלך על קצות האצבעות. "אם אתה עושה טעויות בתפקידך כהורה, יש לזה אפקט ישיר על הילדים. אם אתה עושה טעויות גדולות, העסק מסתבך, וקשה לתקן אותן. בני אדם שונים זה מזה, לכל נפש יש הגורל הייחודי לה. וסלח לי אם אני מתפלסף קצת במטאפיזיקה, כי למרות שנכשלתי בפיזיקה בתיכון, עכשיו אני כבר לגמרי שולט בחומר. כשנולד לך ילד, אחד הדברים הקסומים הוא שאתה נחשף לישות חדשה, שונה ויוצאת דופן".
ווייט נחשב אוהד ישראל ומתנגד חריף של הנשיא ברק אובאמה. מהרגע שהוא מגלה שאני ישראלי, בתחילת פגישתנו בהילטון בבוורלי הילס, חיוך רחב עולה על פניו, כאילו פגש בקרוב משפחה רחוק. ביוני 2010, חודש לאחר המשט לעזה ופרשת ה"מאווי מרמרה", פירסם ווייט מכתב גלוי לאובאמה ב"וושינגטון טיימס", ובו מתח ביקורת על תגובתו המאופקת לאירועים.
"כשאמרת שתגן על ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מפני כל אויביה, עשית בדיוק את ההפך", כתב, "אתה מסכן את ישראל ומקדם אנטישמיות ברחבי העולם... אני מתפלל לאלוהים שתפסיק, ואני מקווה שהאנשים במדינה הגדולה שלנו מבינים שהאג'נדה שלך היא לא טובת האנושות, אלא טובת הפוליטיקה שלך". בסוף המכתב חתם: "בדאגה כנה ועמוקה לאמריקה ולישראל".
הוא יודע היטב שהראיון הזה הוא הזדמנות נהדרת עבורו לדבר ישירות לישראלים ולהעביר להם את עמדתו: שום דבר לא השתנה אצל ברק אובאמה, גם בקדנציה השנייה שלו כנשיא. "לא נשלחתי מטעם אף אחד, חשוב לי להשמיע את קולי, כי הנשיא לחלוטין לא תומך בישראל כמו שהוא טוען. זה עדיין אותו אדם שיזם את שיחות השלום במאי 2011, עם התנאי שגבולות ישראל ופלשתין צריכים להתבסס על קווי 67' עם חילופי שטחים. אני מפרש את זה כחורבן של ישראל, חד וחלק. חזרה לגבולות הללו מוחקת לאלתר את קיומה של מדינת ישראל.
"כשנשיא אמריקני אומר את זה, מדובר באקט של בגידה. הוא מפנה את הגב לבעלת בריתו, הוא לא מנהל דו־שיח ראוי עם נתניהו או עם כל נציג אחר מטעמו. הוא משחק משחקים מלוכלכים, והוא מוכיח את עצמו כהרסני מאוד לעתידה של ישראל".
dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו