"אני ממריא לגיחה המבצעית הראשונה שלי בארבע אחה"צ. אני ממריא למטרה שאני לא מכיר, אני ממריא בלי צילום אוויר, אנחנו לא יודעים את מה אנחנו צריכים לתקוף", מתאר סגן עמוס ידלין מטייסת 102, לימים ראש אמ"ן, את הנעשה בתחילת אוקטובר 1973, "אני מבין באותם רגעים שבעצם כל התוכניות השתבשו". הסידרה התיעודית "לא תשקוט הארץ" היא רשומון שאפתני של מלחמת יום כיפור. עוד לוחמים, עוד נקודות מבט, עוד מסקנות קשות. בישראל יש שני חומר גלם בלתי מתכלים עבור יוצרים דוקומנטריים - הקיבוץ והמלחמה ההיא. הקיבוץ הופרט, התפרק, הרעיון מאחוריו חוסל. המלחמה הסתיימה, אבל בעצם, לא.
מלחמת יום כיפור היא באנקר. פצע טרי ומדמם, אף שאתמול חלפו 40 שנה מהרגע שבו נוצר בגוף הארץ־ישראלי. המלחמה הוכרעה מזמן, אבל הקרב על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי ממשיך ונדמה שהוא רחוק מלהסתיים. חיילים ומפקדים אשר נטלו בה חלק מבקשים לתת ביטוי לפרשנות שלהם על מה באמת קרה שם. הזוועה היא זוועה, ובכל פעם קצת אחרת, תלויה בעיני המתבונן, דינמית ומופשטת, או ריאליסטית ומצמררת. באמצעות ראיונות עם לוחמים ועם אישי ציבור, משרטט היוצר עמית גורן תמונה רחבה, המורכבת מפסיפס של חוויות, זיכרונות, טראומות ומכאובים. "היו שני חבר'ה... הראשים נערפו... אתה רואה את העורקים, איך שהדם נוזל, זה תמונות שלא נשכחות", מתאר סגן דוד אבודרם מגדוד 68, אשר נלחם בסיני, רגע אחד איום במלחמה.
גורן הציב בפתיחה שאלות גדולות, שעליהן אמורה הסידרה (בת ארבעה פרקים) להשיב. בין השאר, הוא מבקש לברר אם זו היתה מלחמת ברירה, ואם היה אפשר להיערך אליה אחרת ולחסוך מחיר כבד של הרוגים ופצועים. הפרק הראשון חוזר אחורה למלחמת ששת הימים, ומתקדם משם, לא באופן כרונולוגי, למלחמת יום כיפור. העריכה מותירה תחושה כאוטית. אחרי ראיונות שקולים, המלווים בסרטי ארכיון, צילומי שחור לבן וצבע נדירים (הידעתם? כל הצילומים הקשורים למלחמת יום כיפור הם נדירים), מגיחה סצנה מאוירת של הדרג המדיני והביטחוני דן במלחמה. משם בחזרה לעבר - כישלונות המגעים המדיינים - ואז להווה המדמם של 73', סיני, רמת הגולן, תל אביב, ושוב סיני. הפסקול הקודר מחריף את תחושת הייאוש והחידלון. כשמתגברים על הבלבול הערכתי - מכוון או לא, התוצאה מבלבלת - צריך וכדאי להקשיב לטקסט.
"כל אחד נלחם על עמדתו, על המוצב שלו וקיווה לטוב", נזכר סגן עודד בקמן, מ"מ טנקים בחטיבה 188, שלחמה ברמת הגולן. "אתה מקבל את ההרגשה שאין מפקדים", תיאר אבודרם. ויורם יאיר (יה־יה) הוסיף מזווית מבטו של המפקד שניצב למעלה ורואה את החושך: "הפעלתי את כל הדמיון שלי ואת כל כושר היצירתיות כדי להמציא כל מיני שקרים ולצייר תמונה שכאילו זה אוטוטו, הנה המילואים מגיעים אליהם ומחלצים אותם". לצד מרואיינים אנונימיים מתהדרת הסידרה בשמות מוכרים כהנרי קיסינג'ר, אלוף שלמה גזית, יוסי שריד ואחרים. ביקורת קשה יוצאת מפיהם, מכוונת למעלה. עריכה צולבת מחדדת את חיצי הביקורת כלפי משה דיין וגולדה מאיר. העריכה משלבת את דיין הזחוח, מתראיין ומדבר על "כיבושים לא משמעותיים" של האויב ומאחל גמר חתימה טובה לעם, עם תמונות החורבן והחיילים הפצועים בשטח. בהחלט חומר למחשבה. הפרק הראשון שורט את הלב ומציף מחדש שאלות שאי אפשר לקבור. הוא לא עונה על השאלה המרכזית, האם היה ניתן למנוע את המלחמה ולצמצם את מחיריה. אולי בפרקים הבאים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו