איראן: דבר לא ישתנה עד שיושג הסדר כולל

נוהלי המשא ומתן במערב הדמוקרטי אינם קליטים במזרח התיכון. כאן נחוצה נקודת התחלה התואמת את תיאור הרשע שבפי חכמים: "שלי - שלי, ושלך - שלי". מי שתובע הרבה אבל לא הכל - מסיים בפשרה סבירה אבל לא מירבית, מקסימלית. מבחינה זו הציג בנימין נתניהו תביעה נכונה, שאין להסתפק בפירוק חלקי של מיזם הגרעין האיראני. חובה ללכת על כל קופת הסרכזות, הצנטריפוגות - ורק אז להסיר את מלוא הסנקציות. בלי הסדרי ביניים.

אמנם ימים אלה ייזכרו בשל מתק השפתיים שבין ברק אובאמה לבין חסן רוחאני, אך המסר המהותי הוא שדבר אינו משתנה כל עוד ההסדר לא הושג. אפשר כי חיסולו של ראש מיזם הסייבר האיראני מוג'טאבה אחמדי שלשום אינו קשור כלל למחלוקת הבוערת בין המערב הדמוקרטי והעולם הערבי השמרן לבין איראן, אבל במותו אותת כי "העסקים - כרגיל". לפחות לפי שעה. ישוחחו ויחסלו, ידברו ויהרגו.

בפועל נצפים שני מתווים. האחד, שהמשא ומתן יגיע למבוי סתום, וזו ההערכה המקובלת, והאחר שהצדדים יבקשו לרדת מן העץ. מבחינה זו נכון תובע נתניהו את פירוק כל המתקנים ואת העברת כל החומר המועשר, ולא בשלבים, אבל בפועל אין ממשלה איראנית שיכולה להסכים להשפלה כה מרחיקת לכת. לפיכך נראה שאם אמנם תהיה התקדמות - דבר מפוקפק בפני עצמו - כי אז התוצאה הסבירה תהיה שאיראן תיסוג לאחור, למרחק של שנתיים או שלוש מן היכולת לייצר פצצה. טוב לדרוש הכל. חבל לשגות בחזיונות שווא לגבי התוצאה החיובית.

וכדאי לרשום זאת כבר עתה על לוח ליבו של האזרח הישראלי המתעניין. מאכזב מעט, אבל לו יהי.

 מה עם השאר

באחד מקרבותיו כבש נפוליאון בונפרטה כפר, אבל שום דנדון פעמונים לא קידם את פניו. נבעת ראש הכפר ובא לחלות את פניו, ואמר לו כי יש שבע סיבות לכך שצלצול הפעמונים לא נשמע. מהן? שאל הקיסר הצרפתי. "הסיבה הראשונה היא שאין לנו פעמונים", השיב הכפרי.

"אם כן", קטע אותו נפוליאון, "שאר הסיבות אינן חשובות".

יש, אולי, שבע סיבות להתנגד לבחירת משה ליאון לראש עיריית ירושלים. הראשונה היא שמועמדותו נצרפה בשיתוף פעולה בין אביגדור ליברמן לבין אריה דרעי, וגם כאן - "שאר הסיבות אינן חשובות" (אך לדבריו, שיחותיו עם דרעי דלילות).

בכל זאת, ובלב נקי, תהיתי מדוע הוא מבקש להדיח את ניר ברקת. ליאון, שהוא רואה חשבון בעל כישורים וניסיון מינהלי, הסביר לי כי ירושלים אינה נקייה וסף מסיה גבוה, והשירות לאזרח כושל והפיתוח מדדה, וברקת אינו מצליח בתפקידו.

שוחחתי גם עם ברקת. סובבתי בעיר שבה הייתי תושב שנים רבות, והיא משוש חיי. ירושלים נחשלת, אבל תחת ברקת זינקה קדימה. אהוד אולמרט החל ברכבת, וברקת מרחיבה מאוד. הוא קבע "עץ ערכי" לבתי הספר, והם מתחרים אלה באלה בלי שיהיה צורך בטובות הנאה בלתי תקינות להורים המבקשים להעביר את ילדם למוסד חינוכי אחר.

בראשותו הפכה מתחרה לערים אחרות בתיירות פנים. אמנם ירושלים נותרה מרכז תרבותי ודתי כבעבר, אך די להתבונן בנחיל התל־אביבים הפוקד אותה בהתמדה כדי להבין כי היתה גם למרכז בידור וספורט. יש בברקת גם ייחוד. הוא ראש העיר הראשון זה שנים רבות, שלא נפתחה נגדו חקירה פלילית במשטרה, ובוודאי לא ישב על ספסל הנאשמים.

אין זאת אומרת שליאון ראוי או לא. אך מי שמבקש להגיע לקלפי מטעם הליכוד, צריך שמליצי היושר שלו יהיו חברי מפלגה מזן אחר שהם תושבי הבירה כבני בגין, ציפי חוטובלי, דן מרידור וראובן ריבלין. אם הם ימשחו את ראשו - יהיה גם הוא ראוי לתפקיד. בבחירות הבאות. 

 ניסים ונפלאות

אין כארץ הקודש למעשי נסים. החל מתקופת התנ"ך ואילך. עטוף באדרתו עלה אליהו הנביא בסערה השמיימה, וישוע הנוצרי צעד על המים בכנרת, ומייסד האיסלאם הנביא מוחמד קשר את סוסו ליד הכותל המערבי ונסק למרומים, ועכשיו נוסף גם יוסי אולמרט לבעלי הנס. ללא כל היכרות מוקדמת ביניהם הגיע שמואל דכנר לבית קפה בהיכל התרבות בתל אביב, כשהוא מצויד בפנקס המחאות בשיעור חצי מיליון שקלים ליוסי, אחיו של אהוד אולמרט. כל בעל נס והאראלה שלו.

מה פתאום? בעדותו במשטרה הסביר יוסי כי אינו יודע. יכול להיות שדכנר רצה לסלול נתיבות לליבו של האח אהוד. אם כן, היה לו אינטרס שאהוד יידע כי נתן כסף ליוסי; ואם כן - כיצד טוען אהוד שלא ידע? 

יש שתי אפשרויות שהשופט דוד רוזן ייאלץ לבחור ביניהן, האפשרות האחת - שאהוד אולמרט אינו דובר אמת ונפרס לפניו תשלום שוחד שיועד למען אח בצרה, והאחרת - ששוב אירע מעשה נסים ונפלאות מאליהו הנביא עד יוסי אולמרט.

 ירידה - מחוץ לתחום

השבוע לחצו את ידי גברת צעירה ליד המעלית ועובר אורח בתחנת דלק, ועוד כמה שבירכו אותי על משהו שנשכח מזיכרוני. התברר כי ערב קודם הם צפו בערוץ 10 בטלוויזיה בתוכנית של מתן חודורוב, שסיפרה על החיים הטובים של הישראלים בברלין. כשבוע קודם נעניתי להצעתו והבעתי את ביקורתי על תופעת הירידה מיעקב אבינו עד צאצאי ניצולי השואה, לרבות החוזרים אל מה שהיתה מפקדת גיא ההריגה.

אחר כך התברר לי שאיני לבד. יאיר לפיד תקף בדף הפייסבוק שלו בחריפות את היורדים לברלין והנוטשים את מדינת היהודים, ומשמאל זכה מייד לאש ולגופרית. ב"הארץ" כתב עליו אורי משגב בלשון מעוררת הסתייגות כי הוא "שקרן" ו"נבוב".

כמי שמוקיר את "הארץ" ועשה בו שנים רבות, נזכרתי בגעגוע כי בעבר הרחוק שיגרתי למערכת ראיון עם שר, שברוגזו נתן דרור ללשונו ודיבר בשפת הרחוב. העורך גרשום שוקן סירב לפרסמו בהעירו כי על השר לדעת ש"צריך להתקלח" לפני שמעניקים ראיון ל"הארץ". כך זה היה פעם.

ביסוד הדברים הוויכוח הוא מהותי - בין מי שרואים בישראל את "ראשית צמיחת גאולתנו" במובנים חילוניים כמו במונחים דתיים, לבין מי שהאנוכיות גרמה להם להשליך הכל מאחור מפני שנתקלו בקשיים רבים.

אין הכוונה למי שנסע זמנית להשכיל וללמוד ולחוות. מדובר במי שנטש לבלי שוב. מי שהשאיר את הוריו המזדקנים כנטל על כתפינו; מי שכפה עלינו עקב כך יותר ימי מילואים. זה אפילו לא מוסרי. 

ברור שבפי צעירים רבים (ואזרחים בכלל) טענות כבדות משקל ומוצדקות כלפי התנהלות המדינה. משבר הדיור הוא סיר לחץ, שעלול לגלוש למימדים סוערים אשר יותירו את ההפגנות בשדרות רוטשילד על מדף החידוד והבדיחה במוזיאון הלאומי.

בהיעדר חלוקה הוגנת של המשאבים; כשדמות המופת היא הטייקון ולא המדען והמורה והיוגב והקצין; ובהיעדר פתרון לבעיית הדיור בעוד המדינה מחזיקה בקרקעות ואינה משחררת - גואה הכעס והופך לזעם מובן, ובמקביל שלטון החוק נשחק בהתמדה. 

האכזבה רבה. תמיד זה היה כך. בספרו "הצד השני של המטבע", שנכתב לאחר מלחמת השחרור, ציטט אורי אבנרי דברים שנחשבו אז למזעזעים מפי אחד הלוחמים, שיחזירו לו את ארבע כוסות הדם אשר הקיז בקרבות - והוא מוכן להחזיר בתמורה את המדינה.

לכן צריך להיאבק. בבג"ץ. ברחוב. בצמתים. בהפגנות. בכנסת. מול משרדי הממשלה. בפתחי הבנקים. במשרדי הפירמידות. בארגון מחדש של המפלגות. אבל קו התפר הפרום מצוי במקום מוגדר: עם אינו נסוג מחפירות חייו. אינו בורח ממולדתו ומריבונותו. קשה בארץ, אבל ירידה צריכה להיות "מחוץ לתחום". אם זה לא קרה, כי אז משהו רקוב בעם היהודי, לאו דווקא בארצו.

האם אפשר להוציא את הירידה מהארץ אל מחוץ לתחום בלי לפגוע כמובן בחופש הבחירה לנסוע ולא לשוב? חבריי וקרוביי וידידיי, שכועסים על חיבתי כלפי "האחים הכתומים", הכיפות הסרוגות, ייאלצו להודות כי התברר שבבתי הספר שלהם ובבית הוריהם חיסנו אותם מפני מה שהופך למגיפה לאומית. חברה ערכית־ציונית יכולה. כשהיא באמת רוצה. בוויכוח הזה לא נורא להיות "שקרן" ו"נבוב". כפי שאירע ללפיד. 

על במה אחת

המכון ללימודי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב קונה לעצמו מעמד מרכזי בעריכת ימי עיון. מחרתיים יזמן את המרצים מהאליטה לסכם את מלחמת יום הכיפורים.

תחילה צד את עיני המשתתף אהרן ידלין, מי שהיה הטוב בשרי החינוך בממשלות העבודה ומרצ. בן 87 יישא דברים עתידיים - באיזו ישראל הוא רוצה?

הוא אביו של האלוף (מיל') עמוס ידלין העומד בראש המכון. הקריירה הפרלמנטרית שלו נקטעה לפני 34 שנים. בקיבוצו חצרים טענו כי עשה יותר מדי זמן בכנסת והגיע תורו לשטוף כלים, אז הוא ויתר על החיים הפרלמנטריים וחזר למטבח. אין כבר אישים מהזן הזה.

אך עיקר המתח יהיה במפגש אחר. לפני תשע שנים ראיינתי את האלופים צבי זמיר ואלי זעירא. כראש המוסד טען זמיר שראש אמ"ן במלחמה זעירא חשף את זהותו של המרגל המצרי אשרף מרואן. הוא הדביק לזעירא את הכינוי "בוגד", אם כי חזר בו. 

שני הראיונות הפכו לתלונה פלילית במשטרה, וכל מה שהיה ביניהם הסתכם בדם ואש ותמרות עשן. צהובים לנצח.

השבוע לא האמנתי למראה עיניי. המכון הודיע כי זמיר וזעירא ימצאו מחרתיים את עצמם על בימת המכון. שניהם, והם בלבד. עמוס ידלין אישר כי אכן הסכימו לדיון משותף, בזה אחר זה. ביחד? ילחצו ידיים? או אולי רק שיחת טלפון? שוב צצה לה האמרה הנדושה - Never Say Never.

דרגת כתף

במאמר שפירסמתי ב־23 באוגוסט טענתי כי אבי בניהו ואחרים, שקיבלו דרגת ייצוג של קצינים בלי להשתתף בקורס הצוערים בבה"ד 1, אינם צריכים להשתמש בחייהם האזרחיים בתואריהם ממש כפי שאדם כמו ד"ר ישראל אלדד, שהיה פרופסור בטכניון, חדל להשתמש בתואר זה לאחר פרישתו מן ההוראה. זו היתה דעתי וזו נותרה דעתי.

בפנייה שקיבלתי מפרקליטיו של אבי בניהו הם נקבו בשמם של אחרים, שהחזיקו בתפקידים זהים והיו קצינים בדרגות ייצוג. באשר אליו, הוא אכן התקבל לצה"ל כקצין בדרגת ייצוג - סגן אלוף - וכיהן בה במשך שנים, אבל במהלך העסקתו הארוכה בצבא עלה בניהו בסולם הדרגות, ולפיכך אף שהחל כקצין בדרגת ייצוג סיים כתת־אלוף בדרגת כתף. אין סיבה שלא לקבל תיאור זה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו