סוף השבוע שעבר חתם עבורי רצף נפלא של ימי חופש. הצלחתי לחמוק מכל פעילות שמעלה את הדופק ונהניתי מבטלה ביתית, שכללה לופ של ספר־סרט־עיתון ואכילת "שטוחים" תוך כדי צפייה בסידרה המדוברת "שובר שורות". בשעות המעטות שלא הייתי בבית התנחלתי בסוכה ובהיתי בסכך. הדבר הכי אקסטרים שעשיתי היה לשבת מתחת לאתרוג ולחכות שהוא ייפול לי על הראש. ניצלתי כל רגע למנוחה ולאגירת כוחות, כי ידעתי שבקצה השני של הסקאלה מחכה לי השיגרה המבאסת של אחרי החגים.
אשתי, לעומת זאת, החליטה שחייבים לנצל את היומיים האחרונים. או כמו שהיא הגדירה את זה: "מוכרחים לעשות משהו בחג הזה". המשהו הזה התגלה כטיול.
באגף הבנות לא נרשמה התלהבות גדולה, ומעל ראשן פתחנו דיון בנושא לאן מטיילים - צפון או דרום. היא רצתה להצפין, "כי בצפון ירוק ונעים", ואילו אני, שנולדתי בבאר שבע ויש לי חיבה נבטית לנגב, משכתי דרומה. "תמיד נוסעים צפונה", קיטרתי. "עוד פעם ראש פינה? שוב קיאקים בחצבני ופיתה דרוזית? שלא לדבר על הפקקים בדרך הביתה. מאז המחלף החדש גם אי אפשר לעצור יותר בבורגר בצומת גולני, אז מה הטעם?" האוזניים בבית נפתחו בבת אחת, ואני המשכתי בנאום הסנגוריה. "עכשיו זה זמן נפלא לטייל בנגב. האוויר יבש, הנוף מהמם, וכבר פחות חם".
את טענתה של הגברת הראשונה שהנגב צחיח ביטלתי בזלזול. אמנם לא ביקרתי שם שנים אלא רק על הדרך, מפה לשם, ובלילה. אבל הצחיחות, מבחינתי, שייכת לעבר. בן־גוריון הרי הבטיח שהנגב יהיה פורח, ועברו מאז חמישים שנה, לא?
בהמלצת אתר טיולים, בחרנו במסלול מעגלי של שלוש שעות בנחל ליד ערד. נבהלתי קצת מההגדרה "מסלול למיטיבי לכת". אנחנו במשפחה שלנו לא מיטיבי כלום, והבנות בעיקר מיטיבות שוקו. ההגדרה "טיול משפחות עם עגלות" נראתה לי הרבה יותר הולמת, אבל לא היה כזה. הצטיידנו בסנדוויצ'ים, במים ובמצב רוח טוב, ויצאנו לדרך. ככל שהדרמנו, הנוף התחלף. אשתי תיארה אותו כמו "אוכל של אשכנזים - הכל בגוונים של חום ואפור". חחח. גם לה יש יציאות משעשעות לעיתים. לעיתים רחוקות. הסברתי לה שכל התקציבים הולכים לפריפריה, ואין לי ספק שבעוד כמה קילומטרים נראה שיחים ועצים ואזור עם צל ענק ועם מעיינות מהממים בקרירותם. סבלנות, תני צ'אנס.
כשירדנו מהאוטו, ליד שבט בדואי בואכה ערד, הצפוניות שלי חטפו הלם. אין מתקני שעשועים, אין פרחים, אין נחלים ואין ירוק בעיניים. השקט של המדבר היה מפתיע בדומייתו, וגם העובדה שלא נצפה באזור אף לא רכב אחד של טיילנים נראתה קצת חשודה. גם ההסבר המשתדל שלי על הפחונים הרעועים בראש הגבעה, שהם בעצם בתי המגורים של הבדואים, לא נראה הגיוני לנערות הקנדי־קראש. כשבתי הקטנה שאלה איך הם גולשים באינטרנט, התפתיתי לענות שהם בנו ראוטר מחלקים של מכוניות פג'ו ישנות. אבל באמת לא מצאתי הסבר ראוי להימצאותה של צלחת לוויין על גג של פחון שאין בו חשמל.
כפי שהומלץ באתר, שילמנו לאחד המקומיים דמי שמירה על האוטו. מי שמצפה לאבטחה נוסח משמר המלכה יתאכזב. דקה אחרי שקיבל את הכסף, מוסא נעלם לתוך בית הפח שלו לראות טלוויזיה, והותיר אותנו המומים ומודאגים. אבל אחרי עשר דקות של דיונים בשמש, החלטנו שצריך לסמוך על הבנאדם ושהגיע הזמן לטייל. שידרתי אנרגיות של מדריך בצופים וצעקתי הרבה "קדימה! יאללה! אחלה! אודרוב!". הבטחתי לבנות שבקרוב יראו גֵב מים וגם גמל, וכדאי שיתחברו לשקט של המדבר. אבל השקט נעלם די מהר עם קולות הקיטורים שלהן.
אני דווקא נהניתי. שרתי שירי רועים לאבנים והצבעתי בגאווה על תמרור "תן זכות קדימה לגמל". הבת הגדולה זרקה שהסיבה לתמרור המיוחד הזה על הכביש היא תנועת הגמלים צפונה, "אפילו להם נמאס והם בורחים למרכז". חחח. גם לה יש יציאות מצחיקות מדי פעם.
אחרי רבע שעה ראינו גמלים. הם שכבו על האדמה המדברית ולא זזו מילימטר. צודקים. מי רוצה לזוז בחום הזה, כששום אוכל או מים לא נראים בסביבה. הבנות רצו לרכוב עליהם, אבל אני לא נשברתי. ניסיתי את זה פעם והבנתי שמה שיפה בגמל זה שרק אחרי שעלית עליו אתה מבין איזו טעות עשית. מדובר בעינוי בסגנון האינקוויזיציה, שבו מרימים אותך לגובה מבהיל ומעבירים את ישבנך דרך שבעה מדורי גיהינום, עד שהוא משנה את צורתו ללא היכר. לא, תודה.
המשכנו ללכת. הנוף היה מרהיב, אבל לבנות היה קשה והן נלחצו מהשממה מסביב. היה חם, המסלול היה תובעני והזענו כמו חמורים. אחרי מדרון תלול הגענו לגֵב המים המובטח - שלולית מים ירוקים בתחתיתו של קניון ענק. לקטנה שציפתה לקניון עם כמה חנויות הסברתי שזהו בדיוק נחל אכזב: זורמים בו מים רק בחורף, ובקיץ הוא מעט מאכזב. חחח. הוכחתי לכולם שגם לאבא יש יציאות מצחיקות. אבא שולטטטט!
התיישבנו בצל, אכלנו סנדוויץ', בדקנו את מצב המים לשתייה וגילינו שאין הרבה. ברוב קולות החלטנו לא להמשיך במסלול המעגלי הבלתי צפוי אלא לשוב על עקבותינו בדרך שממנה באנו. בתור המבוגר האחראי הבנתי שזה הזמן להכריז על משמעת מים. לבנות זה נראה משונה. ביום־יום שלהן, מים הם אופציה אחרונה. תמיד אני מבקש מהן לא לשתות קולה וספרייט, עכשיו אני מבקש מהן לא לשתות מים. "אבא השתגע", אמרה אחת מהן.
חמש דקות אחרי זה, בעודי מטפס בקושי על הסלעים, הרגשתי קצת מסוחרר. לפתע ירד עלי מסך שחור. דוד בן־גוריון הגיח על גמל, נתן לי בקבוק מים וטובלרון שהוא קנה לי בדיוטי פרי בשדה התעופה על שמו. התנצלתי בפניו שעדיין לא הספקנו להפריח את השממה, "זה עניין של סדרי עדיפויות".
התעוררתי במכונית. מוסא גהר מעלי בצורה מסוכנת, ואני הייתי בטוח שאני צופה שוב בסרט על הפזורה הבדואית בערוץ הראשון. התברר שחטפתי מכת שמש, ושלושה גברים חסונים נשאו אותי, על כל כובד משקלי, בחזרה לאוטו. אשתי שפכה עלי מים ועשתה לי אוויר. "לפחות עשינו משהו בחג הזה", מילמלתי, ושרתי לעצמי את השיר "שָֹאֵנוּ, שָֹאֵנוּ, למדבר שָֹאֵנוּ, על דבשות גמלים".
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו