כל סוף הוא התחלה של סדרה חדשה

כשיתחילו להסתכל על "דקסטר" ו"שובר שורות" בראייה היסטורית, ויבחנו את תרומתן להתפתחות הטלוויזיה, ימצאו בהן הרבה מן המשותף. בדיוק כמו "הסופרנוס", את שתיהן הוביל אנטי־גיבור, ולמרות זאת הן הפכו לסדרות פופולריות, שגרמו לצופים, ובעיקר לאנשי התעשייה, להבין שסידרה יכולה להיות עמוקה, מורכבת, קיצונית ושנויה במחלוקת, ועדיין לייצר רייטינג ובאזז היסטריים.

אבל כאן בערך נגמר הדמיון ביניהן. בעוד "דקסטר" המשיכה בעונתה האחרונה את מגמת ההידרדרות ונפרדה בפרק מזעזע ומרגיז, שיקבל מקום של כבוד בפנתיאון הסיומות הגרועות בהיסטוריה, פרק הסיום של "שובר שורות" (שישודר במוצ"ש ב־yes) היה מופתי, קסום ומרגש. יש מעט מאוד סדרות טלוויזיה שהצליחו להתעלות על עצמן בפרקי הסיום, להגיע לשיא בדיוק בנקודת הפרידה, לסגור את הקצוות וגם לרצות את המעריצים.

מעריצי "דקסטר" הציפו את הרשת במרמור עז, בקללות ובביקורת קשה על התסריטאים והיוצרים. המכנה המשותף של התגובות: איך ייתכן שסידרה שהתחילה כל כך מדהים, הפכה בסיומה לכישלון מחריד. "כאילו חבר של שמונה שנים פתאום בועט לך בביצים והולך", צייץ מעריץ בטוויטר, ואחר הוסיף: "זה גרם לי לרצות לחתוך את הגוף שלי לחלקים, לדחוס אותם בשקיות זבל שחורות ולהשליך לאוקיינוס". מבקר הטלוויזיה של מגזין "וראייטי", בריאן לאורי, כתב שהסידרה "הסתיימה מאוחר מכדי לגרום לנו סיפוק או לרחם עליה", והבלוגרית לואיס פייזצמן כתבה בבאזפיד: "ל'דקסטר' היו בשנים האחרונות עליות ומורדות, אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותנו לכזה סיום גרוע".

"יש תהליך מאוד יפה שקיים בטלוויזיה", חושבת חן קלימן, תסריטאית "השמינייה". "בהתחלה הסידרה שייכת ליוצר ונבראת אצלו בראש, אבל אחרי שהיא משודרת, הצופים חשים בעלות על היצירה. זה טוב, כי זה אומר שהיא נגעה בהם - אבל לכל אחד כבר יש רעיונות איך הסידרה חייבת להסתיים ומה צריך לעשות. היוצרים, מצידם, בסך הכל מנסים לעשות את הדבר הכי מבריק שהם חושבים עליו, כי הרי אי אפשר לרצות את כולם".

"פרק סיום מציב אתגר מאוד גדול - לתת מענה מה קרה לכל דמות ולהישאר מקורי, אבל גם לא לבאס את הצופים", מסביר התסריטאי דרור נובלמן ("טלנובלה בע"מ", "האלופה", "רד בנד"). "סטיבן קינג אמר שלא כל כך משנה מה יהיה הסוף, כי בכל מקרה אנשים לא יהיו מרוצים ממנו".

אזהרת ספוילרים: לאורך הכתבה מפוזרים ספוילרים לצורה שבה הסתיימו סדרות קאלט בטלוויזיה. כדאי לקרוא בזהירות, ואם נתקלתם בשם של סידרה שאתם מתכוונים לראות בעתיד - דלגו פיסקה קדימה (או שתמשיכו לקרוא ותגלו אם ההמתנה בכלל שווה).

קאט טו בלק

על פניו, הסיום של "סיינפלד" היה אמור להיות מושלם. ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר עומדים למשפט על חוסר התערבותם בשוד שהתבצע לנגד עיניהם ("חוק השומרוני הטוב"); הם מעומתים עם כל הדמויות שנפגעו מהם לאורך הסידרה, ובסיום נזרקים לשנת מאסר בכלא, כי לא עשו כלום. כך הסתיימה התוכנית על כלום. בתא המעצר הם ממשיכים בשיחות הכלום ומשחזרים את השיחה מהפרק הראשון, על הכפתור הראשון בחולצה - סגירת מעגל קלאסית. ועדיין, הפרק נותר עד היום שנוי במחלוקת. יש שחושבים שהוא גאוני, בעוד אחרים טוענים שהוא נוגד לחלוטין את רוח הסידרה.

"אחת הבעיות שהיו לצופים היא שזה לא הרגיש להם כמו הסידרה", הסביר בעבר ג'רי סיינפלד. "זה לא היה קטן, זה היה גדול, ואנחנו לא היינו רגילים לעשות היטב דברים גדולים - הדברים הקטנים היו תמיד הכלי שאיתו ניגַנו. אולי האנשים שהתאהבו בסידרה כי התרגלו לקבל ממנה משהו מסוים, הרגישו שהפרק לא ממש מתאים. אבל זה היה הפינאלה, והוא היה צריך להיות שונה".

שותפו לארי דיוויד, שכתב את פרק הסיום, הסביר כי "כל שבוע הצופים לא ממש חשבו מה יקרה בפרק, הם פשוט הדליקו טלוויזיה וצפו בו. אבל לפינאלה היה לכל אחד רעיון מה צריך לקרות בפרק, וכדי שהם יהיו מרוצים, היה צריך להמציא פרק שיהיה טוב יותר מכל מה שעבר להם בראש".

יותר מעשור היה הפינאלה נושא לוויכוח, עד שב־2010 איחד דיוויד את החבורה למעין פרק תיקון, כחלק מעלילת הסידרה שלו "תרגיע". באחת הסצנות אומר לו סיינפלד: "אנחנו כבר קילקלנו פינאלה אחד", ולארי משיב לו: "לא קילקלנו, זה היה פינאלה טוב".

אגב, במהלך העבודה על פרק הסיום - ששודר ב־1998 ורשם רייטינג מטורף של יותר מ־76 מיליון צופים בארה"ב - היתה ליוצרים מחשבה, שלא יצאה לפועל, להוסיף סצנה נוספת, אחרונה, שבה נראים הארבעה ביום השחרור מהכלא, נכנסים לבית הקפה ומתיישבים בתא הקבוע. הם מביטים זה בזה בשקט, ואז ג'ורג' אומר את המשפט: "זה היה ברוטלי".

"פרקי סיום הם אתגר גדול", מסביר היוצר והתסריטאי גיורא חמיצר ("השמינייה", "האי"). "הצופים מצפים לדבר והיפוכו - מצד אחד, שתסגור את כל הקצוות הפרומים של העלילה, ומצד שני, אם יהיה רק את זה ולא תביא טוויסט מטורף, הם ירגישו מאוכזבים. ברמות מסוימות, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית, כי אם תלך על סוף עם טוויסט בלתי ייאמן, אז אין שום סיכוי שתוכל לפתור את כל הבעיות שנשארו.

"אני חסיד גדול של סופים פתוחים. סידרה עם סוף סגור נעלמת מהתודעה, וכל יוצר טלוויזיה הוא סוג של מגלומן, שרוצה שהסידרה שלו תחיה לנצח. האתגר הגדול הוא למצוא סוף פתוח מפתיע. לכן, למשל, הסיום של 'הסופרנוס' אדיר. יש את מבחן הרגע עצמו, כשהצופה יושב מול המסך ולא מאמין שזה קרה, וב'סופרנוס' התגובה של כולם היתה זהה: מחשבה של 'יכול להיות שהטלוויזיה שלי הפסיקה לעבוד הרגע?' ראיתי את הסצנה ההיא אולי חמישים פעם, ובכל פעם אני מגלה בה דברים חדשים שהיוצר שתל. זה מטורף".

סצנת הסיום של "הסופרנוס", ששודרה ביוני 2007 בפרק "מייד אין אמריקה", מלאה באימג'ים של החלום האמריקני. טוני מתיישב בתא ישיבה במסעדה קטנה בניו ג'רזי, השיר "Don't Stop Believing" מתנגן בזמן ששאר בני משפחת סופרנו מצטרפים אליו בזה אחר זה. אחרונה להגיע הבת מדו, שמסתבכת עם החניה. כשהיא נכנסת בדלת, המבט של טוני פונה למצלמה, והמסך הופך שחור. קאט טו בלק.

אבל לא כולם שותפים להתלהבות מהפרק הזה. "רבים מהצופים חשבו שעשינו מהם צחוק", הודה בעבר יוצר הסידרה, דיוויד צ'ייס. ג'יימס גנדולפיני, שגילם את טוני סופרנו, אמר ל"ואניטי פייר": "כשראיתי בפעם הראשונה את הסוף, ישר אמרתי: 'וואט דה פאק?! אחרי כל מה שעבר עלי בסידרה, כל המוות הזה שזרעתי בדרך, ובסוף זה מסתיים ככה?' רק אחרי שישנתי על זה לילה, התיישבתי (מול התסריט) ואמרתי לעצמי: בעצם, זה מושלם".

העובדה שהאנטי־גיבור הגדול ביותר בתרבות האמריקנית - המאפיונר האכזר טוני סופרנו - סיים את הסידרה בריא ושלם, וחופשי, לא כזאת מובנת מאליה. אולי בגלל זה, תיאוריה שכיחה שמתרוצצת באינטרנט ומנתחת את הפריימים האחרונים קובעת שטוני נרצח בידי מתנקש, שהתחבא בשירותים של המסעדה. "בסופו של דבר זה תמיד מסתכם בזה - האם טוני מת או לא?" טען צ'ייס לפני כשנה. "אחרי שש או שבע עונות של התוכנית, האם אני צריך לעשות סצנה ולסיים אותה בצורה שתראה שהפשע לא משתלם? אבל הפשע דווקא כן משתלם, הרי ראינו את זה בסידרה במשך כל כך הרבה שנים. אפשר גם לטעון שבעצם הפשע לא משתלם, כי הוא לא עשה את טוני מאושר. הוא היה אדם בודד ועצוב בצורה קיצונית".

לפעמים, סוף פתוח יכול להיות איום ומזעזע. בפרק הפתיחה של "אלף" מסביר סוכן ממשלתי לקייט טאנר, אם המשפחה, מה יקרה אם החייזר שמסתתר אצלם במחסן ייתפס: "אנחנו נבדוק איך הוא מגיב לחום לוהט, קור מקפיא, מכות חשמל, חומרים רעילים, כאב, מניעת שינה, חיסונים, וכמובן, ביתור איברים", אמר לה. "למה שלא תעקרו לו את הציפורניים וזהו?" שואלת האם, והסוכן עונה: "לא נתת לי לסיים".

במשך ארבע עונות הצופים התאהבו באלף - גורדון שאמווי, השריד היחיד מכוכב מלמק - על אף התנהגותו הקיצונית ותחביבו לאכול חתולים. בפינאלה הוא יוצר קשר עם שני ניצולים נוספים ממלמק, שמציעים לו לאכלס יחד כוכב חדש. משפחת טאנר מסיעה אותו לשדה פתוח, נפרדת בדמעות, וכשהחללית מגיעה ומרחפת ממש מעליו פורצים סוכני Alien Task Force ומבריחים אותה. הם מקיפים את אלף, התמונה קופאת וכתוביות הסיום עולות.

התכנון היה ליצור סיום דרמטי (קליף־האנגר), שייפתר בעונה הבאה. אולם הביטול המפתיע של הסידרה הותיר את הכותבים חסרי יכולת להציל את המצב, ואת הצופים המומים וכועסים. כעבור שש שנים ניסתה ABC להרגיע את המעריצים כששידרה את סרט הטלוויזיה "פרויקט אלף", שבו נחשף כי החייזר חי וממתין להוצאתו להורג. הוא מצליח לברוח מהמעבדה שבה הוא מוחזק, אך לא מתאחד עם חבריו ממלמק או עם משפחת טאנר (שעברה בינתיים לאיסלנד). כך הם הצליחו בעצם לייצר סוף אלטרנטיבי, אלא שהוא היה אפילו גרוע מקודמו.

"עדיין לא הצלחתי לסיים מספיק עונות כדי שאוכל לדבר על סוף של סידרה שלי", אומר אבנר ברנהיימר ("פלורנטין", "פיק אפ", "עד החתונה", "אמא ואבאז"). "בישראל אתה סוגר את רוב העלילות ומשאיר קליף־האנגר עם קצוות פתוחים, בלי לדעת אם תחזור לעוד עונה. בארה"ב אתה יכול לדעת מוקדם יותר, לתכנן את הסוף שלך מראש ולכוון אליו; בישראל אתה נושם מעונה לעונה. זה לא אומר שהיוצר לא צריך לחשוב קדימה - ב'עד החתונה', למשל, היתה לי תוכנית לעשות טרילוגיה, וידעתי שבעונה השלישית האחרונה אני רוצה שאיה תחזור ליוחאי - האהוב שלה מפעם, שהיא מלאת תשוקה אליו, אך לא חשבה שתתחתן איתו. אבל אחרי שתי עונות לא חידשו את הסידרה, כך שלא יכולתי לעשות את הקלוז'ר".

דבר דומה עובר ברנהיימר עם "בלו נטלי", שחוזרת החודש לעונה שנייה ב־yes. "סגרנו את העונה הראשונה במתח, בלי לדעת אם יהיה לה המשך, וגם עכשיו, בסוף העונה השנייה, יש חלקים שנסגרו ויש דברים שנשארו פתוחים, כדי שאם תהיה עוד עונה, אוכל להמשיך משם. אני תמיד חושב קדימה. למשל, אני מאוד רוצה שבעונה הבאה הם יפתחו בית זונות עם נערות ישראליות, שהדמות של צביקה הדר תהיה בכלא ויצטרכו להוציא אותו משם, אבל אני ממש לא יודע אם הסידרה תגיע לרגע הזה".

"סליחה, אנחנו סגורים"

106 מיליון צופים - 77 אחוזי צפייה - נרשמו ב־1983 לפרק הסיום של "מ.א.ש", שמחזיק מאז בשיא הרייטינג עבור פינאלה ושהציב סטנדרטים ברורים לאיך מסיימים תוכנית מוערכת וארוכה (251 פרקים, על פני 11 שנים). בפרק האחרון של הסידרה, שעקבה אחר צוות בית חולים שדה אמריקני במלחמת קוריאה, העלילות נסגרו ואף נחשף מה עירער את נפשו של הוקאיי (ד"ר בנג'מין פירס, הדמות הראשית), כשהוא מספר כיצד ראה אם שרוצחת את תינוקה הבוכה כדי לא לחשוף 50 אנשים שהתחבאו איתה. בסצנה האחרונה, כשהמלחמה נגמרת, הוקאיי עוזב את קוריאה במסוק ומבחין בכתובת אבנים, היוצרת את המילה Goodbye. קלאסיקה במיטבה.

גם "הסמויה" הצליחה להעניק סוף סגור עם מסר של מחזוריות החיים, שבהחלט סיפק את הצופים. קרקטי נבחר למושל, קארבר קודם בדרגה, באבל נגמל מהסמים ומקנוטי חגג כמו שרק הוא יודע את הפרישה המוקדמת מהמשטרה. "העשב של השכן" חתמה בסגירת מעגל - ננסי בוטווין, שבמשך כל הסידרה פעלה מתוך נקודת מוצא של הכל בשביל המשפחה, מגלה שאף אחד כבר לא צריך אותה, מתפרקת, ואז משלימה עם חייה החדשים ומצטרפת לג'וינט משפחתי בשלג.

גם שש הדמויות של "חברים" יצאו לדרך חדשה ועזבו את ניו יורק בפרק ה־238 של הסיטקום, בתום העונה העשירית. "לא ניסינו לחפש גימיק", הסבירה היוצרת, מרתה קאופמן. מוניקה וצ'נדלר קיבלו תאומים, ג'ואי קיבל ברווז חדש, ואילו רוס ורייצ'ל חזרו להיות יחד. הסידרה נגמרת כשהקאסט מניח את המפתחות על שולחן המטבח ועוזב את הדירה של מוניקה בפעם האחרונה.

קאופמן מספרת שהתסריטאים העבירו ימים שלמים מול דפים ריקים בניסיון למצוא את הסיום הנכון. הפיצוח ספג השראה מפינאלה של סיטקום מיתולוגי מהסבנטיז, "מרי טיילר מור שואו", שם ביצעו השחקנים חיבוק קבוצתי לפני שעזבו את הסט, משאירים את מרי לכבות את האור ולסגור אחריה את הדלת. "קיווינו שהצופים ירגישו טוב עם זה שנפרדים מהם ושהכל הסתיים יפה עבור כל הדמויות", הסבירה קאופמן.

סיום מרגש חיכה גם ב"סקס והעיר הגדולה": גבר מכיר אישה, הם מפספסים זה את זו שוב ושוב במשך שש עונות, ואז, בפרק האחרון, קרי מתאחדת סוף סוף עם מיסטר ביג. סיום טהור, צפוי ומתבקש, שכלל בונוס בצורת חשיפת שמו של מיסטר ביג: ג'ון. אפילו "החיים זה לא הכל" בערוץ 2, שנמשכה תשע עונות, צעדה באותו המסלול, עם קאמבק אחרון לזוגיות המפותלת של גדי ודפנה (אבי קושניר וענת וקסמן).

"חופשי על הבר" הסתיימה אף היא בעלילה רומנטית. דיאן צ'מברס (שגילמה שלי לונג), שיצאה מהסידרה שש שנים לפני כן, חזרה כדי לחדש את הקשר הרומנטי עם סם מאלון (טד דנסון). הם מתארסים, אך נפרדים מכיוון שהאהבה האמיתית שלו היא לבר. התוכנית מסתיימת כשלקוח נכנס לבר אך נעצר על ידי סם, שאומר לו: "סליחה, אנחנו סגורים".

סוף סגור בסדרות טלוויזיה יכול גם להיות מוות. "עמוק באדמה", דרמה על משפחה המנהלת בית לוויות, עסקה במוות במשך חמש עונות. כל פרק נפתח במוות ביזארי, ודווקא הפרק האחרון החל בלידת בנם של נייט וברנדה; אולם עד סופו מספיקים היוצרים להרוג את כולם ומאפשרים לצופים לראות בדיוק מה עוברת כל דמות בהמשך חייה ועד מותה. סוף יותר סגור מזה אי אפשר לעשות.

סידרת האנימציה הספרדית "טוב טוב הגמד", ששודרה בשנות השמונים בטלוויזיה החינוכית (ובהמשך גם בערוץ הילדים), הקפידה מדי שבוע להעביר לצופיה הזאטוטים את המסר שכל יצור זכאי להיות מטופל בכבוד. ואז הגיע הפרק האחרון, ובו התברר שגמדים חיים עד גיל 400 בלבד, ומכיוון שגיבורנו סגר 399 שנים, הגיע זמנו להיפרד. בסצנה האחרונה מתנשקים טוב טוב ואשתו טוטי ואוחזים ידיים, ואז מתים והופכים לעצים; וכל זה בשעה שהשועל הנאמן זריזי מביט עליהם מהצד, בוכה ומיילל. טוב, מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה וללמד את הדור הבא על עובדות החיים.

"רגע שבו הכל נסגר יפה ונכון הוא לא משהו שחווים במציאות", מדגישה התסריטאית חן קלימן. "בחיים לא תמיד יש סגירת מעגל, או תהיות ובעיות שמגיעות לפתרון. מבחינה אמנותית, סוף פתוח מעורר מחשבה ורציני הרבה יותר מאשר סוף סגור. אבל סידרת טלוויזיה מספרת סיפור, וזה תמיד מרגיש הרבה יותר שלם ונכון כשיש לו סוף ברור וחד־משמעי".

"לא תאמיני מה חלמתי"

במשך כעשור, בין 1974 ל־1983, הדרמה המשפחתית "בית קטן בערבה" עקבה אחר משפחת אינגלס, שעזבה את ביתה בשנות השבעים של המאה ה־19, והתמקמה בחווה בעיירה קטנה במינסוטה. לאורך 184 הפרקים שרדו גיבוריה סופות טורנדו, התמכרויות לסמים, מחלות קשות ותאונות רכבת, אבל הקפידו תמיד לשדר מסרים של אמונה, קהילתיות, משפחתיות ואהבה. עד שבפרק האחרון נדהמו הצופים לגלות כי תושבי העיירה החליטו לפוצץ את הכל, פשוטו כמשמעו.

זה קורה אחרי שהטייקון הרשע, נתן לאסיטר, רוכש את האדמה ומורה לבני משפחת אינגלס לפנות את בתיהם. במהלך ההפגנות והמחאות מרימים התושבים את העיירה לשמיים באמצעות דינמיט. הדינמיט, אגב, היה אמיתי, וכך גם החורבן. הרעיון התבצע בגלל סעיף בחוזה בין NBC לחברת הדלק גטי, שממנה שכרה את השטח שעליו נבנה סט הצילומים: בחוזה נכתב כי עם סיום הסידרה, על הרשת להחזיר את השטח כפי שקיבלה אותו.

השחקן מייקל לנדון, שכתב וביים את הפרק האחרון, הבין שהוא יכול לשלב את התחייבויות המציאות עם העלילה. "זה קתרזיס נחמד לשחקנים ולצוות", אמר בזמנו, אבל לא כולם היו שותפים לדעתו. השחקנית מליסה גילברט, שהצטרפה לסידרה בתפקיד הילדה לורה אינגלס, סיפרה לפני כשנתיים: "היה לי קשה עם החורבן ההוא. גדלתי והתבגרתי בין כל הבניינים האלה, הנשיקה הראשונה שלי היתה שם, ממש מאחורי הכנסייה - נשיקה אמיתית, בחיים האמיתיים. ופתאום הבניין הלך. זה היה רגע מאוד שובר ועצוב עבור כולנו".

הפינאלה של "אבודים" היה אמור לענות על אינספור שאלות ותיאוריות. כולם המתינו לראות איך היוצרים ייצאו מהמבוך המסורבל שאליו נכנסו, כיצד הכל יתחבר, ומה הרעיון שניסו להעביר לאורך שש העונות מאז שמטוס הנוסעים התרסק על אי בודד. במשך רוב הפרק האחרון היה נדמה שאנחנו הולכים לכיוון טוב, ואז הגיע הסיום עם ההבנה שבעצם כולם מתים, כבר די הרבה זמן. בסצנה האחרונה מתאחדות הדמויות לחיבוק קבוצתי אחרון ב"כור המצרף" (פורגטוריום - שם, על פי הנצרות, ממתינות הנשמות לפני המעבר לגן עדן). את הפתרון לתעלומות המסתוריות באי כבר לא תקבלו בסידרה הזאת.

מבקר הטלוויזיה מרק רייד לא חסך מילים על היוצרים למחרת השידור. "בכל שיעור של כתיבה יצירתית תמיד מלמדים: אל תסיים את הסיפור שלך בזה שכל הדמויות מתות. זה כמו בגידה. אז זה גרוע יותר מבגידה, זה הדבר הכי גרוע שכותב יכול לעשות. והטיפשים הזחוחים האלה פשוט הלכו ועשו את זה".

"אני לא מתחרט, זה הסיפור שרציתי לספר", התגונן מאוחר יותר היוצר, דיימון לינדלוף. "זה לא שלא אכפת לי מהמיתולוגיה של התוכנית, אבל כל כך הרבה סדרות באו והלכו תוך כדי שימת דגש גדול על פיזור המסתורין וחיזוק המיתוס. לדעתי אין סצנה גרועה יותר בהיסטוריה של הז'אנר מאשר זו שבה מסבירים לניאו את כל מה שקרה במטריקס. לא היתה לי כוונה לגעת בזה אפילו עם מקל".

הניסיון לייצר סוף שידהים את הצופים יכול, במבט לאחור, לעוות סידרה שלמה. אחד הסופים המפתיעים בהיסטוריה של הטלוויזיה נרשם ב־1990, בסיטקום "ניוהארט" של הקומיקאי בוב ניוהארט, שעקב במשך שמונה עונות אחר סופר מניו יורק שעובר לוורמונט ופותח פונדק. בסצנת הסיום הוא מתעורר במיטתו ליד השחקנית סוזן פלשט, שגילמה 15 שנה לפני כן את אשתו בסיטקום אחר שנקרא "דה בוב ניוהארט שואו". הוא אומר לה: "מותק, את לא תאמיני איזה חלום היה לי הרגע", והסידרה מסתיימת עם מנגינת הנושא של הסיטקום הקודם וקרדיטים באותם פונטים ישנים.

"בוא לראות אותי מתה"

לא פשוט לצופים לגלות בסצנה האחרונה בהחלט כי הדמויות שהם כל כך אוהבים, ובעצם כל הסידרה, שאחריה עקבו באדיקות, לא באמת היתה קיימת. לכולם ברור כמובן שמדובר בסך הכל בסידרת טלוויזיה, אבל יש מעין הסכם לא כתוב שהדמויות שאנחנו כל כך אוהבים קיימות איפשהו במין יקום מקביל בתוך המסך הקטן. ואולי זה בדיוק מה שגורם ליוצרים מסוימים לשבור את הכלים.

בסצנת הסיום של הסיטקום "רוזאן" (1997) נשמעת קריינות של רוזאן בר, שבה היא חושפת כי העלילה והדמויות שהיו סביבה במשך תשע עונות כלל לא קיימות, וכולן חלק מספר שכתבה כדי לגוון קצת את חייה האפורים. היא קמה ממכונת הכתיבה ומתיישבת על הספה בסלון הריק.

הדרמה "הפוך", ששודרה בשנות התשעים בערוץ 2, נסגרה בסצנה שבה ענת (עינת ויצמן) נותנת את האוטוביוגרפיה שכתבה לאדם שמתברר כשמואל חיימוביץ, יוצר הסידרה, וזה מציע לה להפיק סידרת טלוויזיה על חייה. "טלנובלה בע"מ", ששודרה בעשור הקודם ב"הוט", כמעט שיחזרה אפקט זהה, אלמלא אילוצי ההפקה. "היה לי רעיון דומה כשהתחלתי לכתוב את הסידרה", מודה התסריטאי דרור נובלמן. "בסצנה הראשונה יושבים השחקנית טלי שרון והמפיק טוביה צפיר על הבר ומנסים למכור סידרה למנהל הערוץ גיא לואל. הפנטזיה שלי היתה לחזור לאותה סצנה בבר גם בסוף, ולגרום לצופים להבין שכל מה שראו זאת אותה סידרה שהשניים לא הצליחו למכור. אבל בשלב מוקדם של הצילומים נאלצנו להחליף את טוביה צפיר בשרון אלכסנדר, ומכיוון שלא יכולנו לשחזר את הסצנה ההיא, הלכנו על סוף אחר".

"טלנובלה בע"מ" מסתיימת כשכדור נורה והורג את דנה (יעל בר זוהר) בחופה בחתונתם של כפיר (עפר שכטר) ורננה (טלי שרון). בשוט האחרון, בר זוהר מתה בזרועותיו של שכטר, ונובלמן מבהיר: "אי אפשר להגיד שזה היה מפתיע, הרי כל פרק התחיל עם השיר שהמילים שלו אומרות 'בוא לראות אותי מתה בין שמונה לתשע'".

גם דרמת בית החולים "סנט אלסוור" (1988-1982), שזכתה ב־13 פרסי אמי ונחשבת לאם הרוחנית של כל סדרות בית החולים, ניסתה להמציא את הגלגל עם סוף שערורייתי שחייב להופיע בכל רשימה המדרגת פרקי סיום. הפינאלה התברך במוות של אחת הדמויות, בבדיחות פנימיות ובמטופלים משונים, כולל אישה כבדת משקל שנזקקה לטיפול אחרי שאיבדה את קולה. כשד"ר פיסקוס מצליח לרפא את הגברת השמנה, היא מתחילה לשיר, והסידרה נגמרת.

זאת אומרת, לא לגמרי נגמרת, כי אז מגיעה סצנת סיום נועלת. טומי, הילד האוטיסט של אחד הרופאים, יושב בסלון עם דניאל אוסצלנדר (הדמות שמתה קודם לכן) ואוחז כדור שקוף שבתוכו טיפות שלג. אביו דונלד נכנס לחדר ומתמרמר שהוא לא מבין מה עובר בראשו של בנו האוטיסט, שלא מדבר ורק בוהה בכדור. הוא מניח את ה־snow globe על הטלוויזיה שבסלון, המצלמה מתקרבת, וחושפת בתוכו את בניין בית החולים. המסקנה: הסידרה כולה התרחשה למעשה בראשו של הילד האוטיסט.

"מעולם לא אישרתי את הפרק האחרון", הודה נורמן לויד, ששיחק את אוסצלנדר, "יש אנשים שחושבים שחושבים שזאת ההשראה הכי גאונית בהיסטוריית הטלוויזיה. אני חושב שזאת היתה פשוט רמאות".

"פרקי סיום מאכזבים נובעים מכך שהסדרות היו צריכות להיגמר עונה או שתיים לפני כן, אבל הן הצליחו והרשת רצתה להמשיך", אומר אבנר ברנהיימר. "אז הסדרות נמרחות, וצופים רואים אותן מתוך אינרציה ולא בגלל בערה פנימית, ואז הן מחפשות טריקים וגימיקים בשביל הפרק האחרון. צריך לדעת מתי לסיים סידרה, להבין מתי המנוע שלה נחלש. מי שלא יודע לסיים בזמן מתחיל להיחלש, הבאזז יורד, ובסוף זה נגמר בצורה שרירותית ונטולת אנרגיה".

"עם הזמן, נעשה יותר ויותר קשה לכתוב פינאלה, כי הצופים הפכו מתוחכמים", אומר גיורא חמיצר. "הם כבר ראו 50 סדרות וחוו כל כך הרבה טוויסטים, שכמעט בלתי אפשרי להפתיע אותם ולהתעלות על התחושות שהם חוו. חוץ מזה, יש משהו חיובי ומפתיע בשינוי הזה, והוא שדרוג מעמד הכותב. לפני 20 שנה, צופי הטלוויזיה לא ידעו מיהם הכותבים שעומדים מאחורי 'בוורלי הילס 90210' או 'שושלת'. אבל היום הכותב של 'שובר שורות' (וינס גיליגן) נהיה יותר כוכב מהכוכב של הסידרה - יש לו מעריצים, הוא מרואיין מבוקש בכל תוכנית אירוח, וכולם מכירים אותו. מדהים.

"למחרת פרק הסיום של 'שובר שורות' ראיתי בטוויטר איך מציקים לכותב של 'אבודים', דיימון לינדלוף, עם הודעות בסגנון 'לך תראה איך עושים טלוויזיה' או 'אתה יכול ללמוד כמה דברים מ"שובר שורות"'. זה מדהים שגם ארבע שנים אחרי, עדיין לא עוזבים אותו ולא שוכחים לו את האכזבה מפרק הסיום". 

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו