"היינו בעיצומו של דיון ממשלה, ואז היתה אזעקה. ככה נודע לנו שהמלחמה התחילה. אני חושב שגם לרמטכ"ל זה נודע ככה. אתה יודע מה - לפחות המערכת הזאת של הצופרים עבדה כמו שצריך".
שלמה הלל (90), שר המשטרה בממשלת גולדה מאיר, זוכר הכל. איך התכנסו בבוקר בלשכת ראש הממשלה, איך שתו ואכלו "כאילו אין צום יום הכיפורים", איך עישנה גולדה בשרשרת וגם שרים אחרים לידה. תחושה כבדה של מלחמה עמדה באוויר, והממשלה עמדה בפני החלטה דרמטית: לאשר או לא לאשר מכת מנע.
"הרמטכ"ל דדו אמר שיש אפשרות לתת מכת מנע, אבל אני, עם כל הדאגות והחרדות שלי לגבי המלחמה, הצבעתי נגד, כמו רוב השרים האחרים. הייתי בטוח שבמצב הזה שהגענו אליו, לא נשכנע אף אחד שלא אנחנו פתחנו במלחמה. לא רק את הגויים, גם את הישראלים. חשבנו שזה כבר מאוחר מדי, וזו כבר לא שום מכה ושום מנע".
אתה מצטער על זה בדיעבד?
"לא. אני חושב שלא היינו מונעים את המלחמה, ומצד שני - כולם היו חושבים שאנחנו התחלנו בה. גם בישיבה הזאת, ראש אמ"ן אלי זעירא אמר שהסבירות שתפרוץ מלחמה היא נמוכה".
הלל, ויקטור שם־טוב, שהיה אז שר הבריאות; והנשיא שמעון פרס, שהיה אז שר התחבורה והתקשורת, הם השרים היחידים בממשלה ההיא שעדיין בחיים. הלל צלול וחד כתער גם היום, הוא חי את הרגעים הללו שלפני המלחמה כאילו קרו אתמול - את השעות מורטות העצבים סביב שולחן הממשלה, את ההפתעה המרה שאחזה בשרים ובקצינים הבכירים, את תיאורי הקרבות הקשים.
"גולדה חזרה מחו"ל שלושה או ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה. היא היתה בשטרסבורג, במועצת אירופה, ונאמה שם בצורה יוצאת מהכלל. בדרך חזרה היא ביקרה אצל ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה. קרייסקי החליט אז שהוא לא מאפשר ליהודים מבריה"מ לצאת לישראל דרך אוסטריה, בעקבות פעולת טרור של מחבלים פלשתינים. היתה לנו ישיבת סיעה בכנסת, וגולדה היתה נסערת ביותר: ברונו קרייסקי המגעיל, היהודי הסוציאליסט הזה, אפילו כוס מים לא הציע לה. זה הדיווח היחיד שקיבלנו ערב המלחמה. אני זוכר שיצאנו המומים - איזו גסות רוח מצידו, איזה מנוול. מלחמה? כוננות? דיווחים מהחזית? שום מילה. כל מה שהטריד אותנו אז היה היחס המחפיר שגולדה קיבלה מקרייסקי.
"והיו כמובן הבחירות, שהיו אמורות להיערך בסוף אוקטובר. ביום שישי בבוקר שיחקתי טניס בקריית יובל. התארגנתי, אכלתי משהו ונסעתי לתל אביב לפגישה במפלגה, משהו שקשור לבחירות. בדרך הודיעו לנו שמי שנמצא בתל אביב צריך להגיע לישיבה דחופה אצל גולדה בקריה. באתי לפגישה. היו שם גם שר הביטחון דיין, שר המסחר והתעשייה חיים בר־לב, ישראל גלילי, שהיה שר בלי תיק וחבר קבוע במטבחון של גולדה, ואני חושב שפרס ואולי גם שר האוצר ספיר. וכמובן, הרמטכ"ל דדו וראש אמ"ן זעירא. העילה לישיבה היתה שהרוסים שולחים מטוסים להוציא את האזרחים שלהם גם מסוריה וגם ממצרים. זעירא המשיך להגיד שעדיין מדובר בסבירות נמוכה למלחמה ודיין אמר ככה וככה: או שמצרים וסוריה באמת עומדות לצאת למלחמה, או שהסובייטים כועסים עליהם משום מה ומוציאים משם את האנשים שלהם. כלומר, אפילו כשהיה כבר ריכוז של צבאות ערב, והיה מתח והיתה כוננות וראינו פינוי בהול של הרוסים, דיין המשיך להגיד שמדובר או במצב של הגנה או במצב של התקפה. ככה וככה.
"ואז קרה משהו מדהים. דווקא השרים האזרחיים, אלה שלא קשורים לביטחון, היו בחרדה, מודאגים, שאלו שאלות. הכיוון שלנו היה ברור - זה הולך למלחמה. שאלנו מה עושים, איך נערכים. אבל היו שם שני רמטכ"לים לשעבר, דיין ובר־לב, הרמטכ"ל הנוכחי דדו, האלוף זעירא, ועוד שניים־שלושה אלופים, והם כולם הלכו לכיוון אחר, הרבה יותר רגוע. כולם נכנעו לזעירא, שהיה יותר אינטלקטואל מהאחרים בכמה דרגות.
"דדו אמר שלמצרִים ולסורים יש את כל האפשרויות - התקפה כללית, חלקית, או סתם הפגזה. ואז הוא הוסיף שהצבא הכריז על מצב כוננות ג' - כל החופשות בוטלו, והצבא הסדיר ערוך בכוננות הגבוהה ביותר. ואף אחד מכל אנשי הצבא בחדר, כולל שר הביטחון, לא אמר גם בשעה הדרמטית הזאת שום מילה על גיוס מילואים.
"קם גלילי ושאל: מה יהיה אם מחר, ביום הכיפורים, נצטרך לגייס מילואים? הרי רק ממשלת ישראל מוסמכת להחליט על גיוס מילואים. הוא הציע שנסמיך את גולדה להכריז על גיוס מילואים. ועד היום אני שואל את עצמי: זאת היתה ישיבת ממשלה מאולתרת שלא מן המניין, בקושי שישה־שבעה שרים, אני בכלל לא בטוח שהיא היתה ישיבה חוקית - ואנחנו אלה שצריכים להכריע בסוגיה נכבדה כמו גיוס מילואים?
"אנשי הצבא אמרו, 'אנחנו כבר בכוננות, אין בזה חדש. אנחנו יודעים שהצבא המצרי והצבא הסורי נמצאים על הגבול, אנחנו עוקבים אחריהם. זה תרגיל, הם יגמרו את התרגיל'. באופן הגיוני זה צריך להיות הפוך - שאנשי הצבא ידרשו לגייס מילואים, ואנחנו השרים נגיד: השתגעתם, ערב יום הכיפורים? כשיש לנו עוד שלושה שבועות בחירות, ואנשים הולכים לבתי הכנסת? אבל לצערי, זה לא היה המצב. בסופו של דבר, הסמכנו את גולדה לגייס מילואים בשעת הצורך ללא ישיבת ממשלה נוספת שתאשר זאת.
"יצאתי מהישיבה בתחושה כבדה. נסעתי הביתה לירושלים. שידורי הרדיו נפסקו בשתיים בצהריים בנאום של גולדה לאומה. השתגעתי מזה שאני לא מעודכן במתרחש, ממש יצאתי מדעתי. אף שצמתי והיה יום כיפור, בכל שעתיים יצאתי למכונית והדלקתי את הרדיו על הבי.בי.סי. בבית, משום מה, לא קלטתי את התחנה הזאת. בטמטומי חשבתי שאם תפרוץ מלחמה, אז הבי.בי.סי ידווח על זה. תמימה, אשתי ז"ל, חשבה שירדתי מהפסים".
"נו, אז הם עשו דבר מנוול"
בשבת בבוקר קיבל הלל טלפון לביתו בירושלים. על הקו היה מזכיר הממשלה דאז, מיכאל ארנון. "עוד לפני שאמר משהו, אמרתי לו: 'אל תגיד לי כלום, אני כבר בדרך לתל אביב'. לא עלה על דעתי להפריע לנהג שלי בצום, אז עליתי על המכונית ונהגתי לתל אביב. בדרך אספתי חיילים טרמפיסטים. אחד מהם היה ח"כ בוז'י הרצוג, עד היום הוא נוהג להזכיר לי את זה".
כשהוא מדבר על אותו יום מר ונמהר, משהו בו כבה. גופו הופך כבד ומכווץ. ניכר בו שהמלחמה הזאת רודפת אותו עד היום.
"בסביבות תשע־עשר בבוקר התכנסנו בקריה. גולדה תיפקדה בסדר גמור. נכנסה ויצאה מהחדר. קיבלה דיווחים כל הזמן. אני לא רוצה להגיד שהיא היתה רגועה, אבל היתה בהחלט שקולה. לא צעקה, לא השתוללה, לא האשימה, לא אמרה 'למה אמרתם לי ככה, ועכשיו זה ככה'. זה יַכנאי, וזה לא היה אצלנו בישיבות. היא קיבלה עדכונים ומסרה לנו. בחזית הסורית יש התקדמות כוחות, בחזית המצרית כוננות ופעילות כזאת ואחרת. ואז הגיעה האזעקה".
ומה קורה באותו רגע?
"דיין, דדו וגולדה יצאו לקבל עדכונים, וחזרו, ושוב יצאו. גם האלופים נכנסו ויצאו כמו בתחנת רכבת. דיין נראה די בסדר, לא צעק. לא היה ברור לו באותם רגעים עד כמה המצב חמור. לאף אחד זה לא היה ברור. אני זוכר שחשבתי - נו, אז הם עשו דבר מנוול, הם עשו הפצצה. אבל מי חשב שהצבא הסורי כבר שועט לכיוון הכנרת? שהצבא המצרי חוצה את התעלה עם אלפי חיילים?
"זאת היתה ישיבה משונה כזאת. גולדה יצאה לרגע להגיד משהו ברדיו וחזרה. גם האלוף זעירא כל הזמן נכנס ויצא. וכל פעם מישהו נכנס לישיבה ואמר בקול, 'המטוסים הסוריים מפציצים פה, המצרים נתנו מכה פה'. זה היה דבר דרמטי. אני התחלתי לטפל בענייני העורף. הייתי כל הזמן בקשר עם המפכ"ל דאז, שאול רוזוליו, על כל ההתארגנות של התושבים, מקלטים, האפלה, ועוד".
הלל כועס. כועס על שלא ידע, על שלא אמרו לו, על שלא דרש לדעת יותר. "אני לא סולח לעצמנו איך, ביום רביעי, אנחנו אצל גולדה, וכל מה שאנחנו שומעים זה על כוס המים שקרייסקי לא הגיש לה. ואיך אני נוסע כמו מטומטם לישיבת מפלגה על הבחירות ביום שישי, ולא יודע שיש מתח גדול בגבולות. אבל יש דבר שאני לא מצליח להבין עד היום. אם בשבת בבוקר כבר גייסו מילואים, אז איך יכול להיות שבמוצב החרמון, למשל, במה שמוגדר העיניים של המדינה - החיילים בגופיות בתוך המוצב, והוא נכבש על ידי שני הליקופטרים מחורבנים של הצבא הסורי? תגיד לי, מחמש בבוקר עד שתיים בצהריים, לא יכולה לעבור הודעה כזאת דרמטית למשלט בחרמון? מצד אחד שולפים אנשים עם טליתות מבתי הכנסת ומגייסים אותם למלחמה, ומהצד השני, אנשים יושבים עם גופיות במוצב, בשעה שאם היו יודעים באמת על המצב החמור, מקלען אחד קטן היה יכול לחסל את שני ההליקופטרים האלו.
"והמעוזים בסיני? הכל בא להם בהפתעה. יש סיפור ידוע על מפקד אוגדה שם, שסיפר שקראו לו לישיבה ובאמצע הישיבה הוא שמע את האזעקה. אני לא מדבר על היערכות הצבא חודשים לפני, אני מדבר על כך שלא מגיעה ידיעה למוצבים שיש גיוס מילואים, שאנחנו שעות לפני מלחמה. אני בסך הכל רב"ט במילואים - אז שמישהו יסביר לי בבקשה. בצבא שלנו, הכל יכול, כשדדו אומר, 'אני עושה גיוס מילואים', איך יכול להיות שזה לא עובר לשטח???"
הוא זוכר היטב ישיבת ממשלה נוספת, ביום השלישי למלחמה, 8 באוקטובר. אחד הימים הקשים במלחמה, שבו כושל צה"ל במתקפת הנגד בסיני.
"הרמטכ"ל דדו דיווח לנו שיצאנו להתקפת נגד. היתה בחדר תחושת הקלה, אני זוכר שאמרנו, 'הנה, צה"ל סוף סוף קם', וכל השרים התלהבו ונשמו לרווחה. ותוך כדי הישיבה, מישהו נכנס לחדר ומודיע לדדו שהתקפת הנגד בסיני נכשלה. נפלה רוחנו. התחושה היתה קשה מאוד. תחושה שבמשמרת שלנו מתרחש כזה כישלון מהדהד. באותו הזמן התחילו להגיע ידיעות על הרוגים רבים, ואתה גם מכיר חלק מהם".
מי לדעתך האחראי למחדל הזה?
"אני חושב ששר הביטחון דיין היה האחראי מספר 1. הוא היה האחראי לכך שלא ראינו את האיתותים לפעולות האויב, שהתחילו כבר ב־1970, אחרי מלחמת ההתשה. הוא היה האחראי לכך שהימ"חים (יחידות מחסני החירום; ע"נ) לא היו בסדר. והוא יצא בזול מהמלחמה הזאת, וכולנו יצאנו ביוקר".
הייתם מיודדים?
"לא, אבל מאוד חיבבתי והערכתי אותו. ועדיין, סברתי שלטובת המדינה מן הראוי שהוא יקום ויתפטר, וגם אמרתי את זה לגולדה. הרי היא הקימה ממשלה נוספת במהלך 1974, ודומני שיצחק רבין היה אמור להיות שר הביטחון שלה. אבל אז דיין בא ואמר שיש ידיעות על כוננות בצבא הסורי, ושהוא חושב שבשל כך, בשלב הזה הוא לא צריך לפנות את מקומו. גולדה קיבלה את זה, וזאת היתה טעות. היו לדיין מספיק זכויות, וטוב היה אילו נמנע המהלך הזה. בסופו של דבר, גולדה עצמה התפטרה ושילמה מחיר יקר יותר ממה שהיתה צריכה לשלם".
ועדיין, למרות הכל, שלמה הלל סבור שהגזמנו. כן, היתה טראומה קשה, ופצע כואב, אבל "אנחנו לא צריכים לבכות על עצמנו. הטראומה מכאיבה לי ומצערת, אבל זה קורה בחיי אומה. גם לאמריקנים היתה טראומה בפרל הרבור, ואני לא שמעתי שהקימו שם ועדת חקירה. אנחנו מגזימים בדברים האלה".
אתה חושב שהפקנו לקחים מהמלחמה הזאת?
"אני באמת לא יודע. אני חושב שלעולם אתה לא יכול להגיד 'הסקתי את כל המסקנות הנדרשות, הפקתי את כל הלקחים'. אסור לסמוך על אחרים, צריך לבדוק את עצמך כל יום מחדש. כלקח מהמלחמה הקימו את ועדת השרים לענייני ביטחון, והייתי חבר בה. אני מאוד מקווה שכיום, אם יש מתיחות, המערכת הממשלתית פועלת נכון יותר מאשר אז. אני מקווה שמתקיימים דיונים מקיפים ועמוקים ומתקבלים דיווחים נכונים".
אנחנו עלולים להיות מופתעים שוב?
"אני חושב שאחד הלקחים מהמלחמה הזאת הוא שאם אתה חושב שאתה לא יכול להיות מופתע שוב, אז אתה עלול להיות מופתע שוב. אני בטוח שנעשו צעדים אופרטיביים כדי שזה לא יקרה, אבל אני לא יודע אם עשינו מספיק".
[image gallery]
"פרס? הוא צוציק לידי"
לפני כחמישה חודשים חגג שלמה הלל את יום הולדתו התשעים. הוא בן גילו של פרס, "אבל אין לנו יחסי חברות. זה שייך לאירועים מהעבר המפלגתי שלנו. עזוב, הוא צוציק לידי, אני גדול ממנו בארבעה חודשים".
הוא מתגורר לבדו בדירה מטופחת ברעננה. זיכרונו מופלג, צלילותו מעוררת הערצה. כשאני שואל אם יש לו עוזרת, ולו לכמה שעות, לניקיונות ולבישולים, הוא פוטר אותי בחיוך קטן, שנסוכה בו לא מעט שובבות. "אין לי צורך בכך".
הוריו היו סוחרי בדים בבגדד, בירת עיראק. ב־1934 עלו לארץ ישראל. הלל למד בגימנסיה העברית הרצליה, ואחר כך הלך לגרעין הראשון של הצופים ולהכשרה בדגניה א'. במוסד לעלייה ב' עסק בהברחת יהודי עיראק לישראל בין השנים 1946 ו־1953. הוא נמנה עם מקימי קיבוץ מעגן מיכאל ב־1949, ושימש רכז המשק. על שלל תפקידיו ותרומתו לחברה ולמדינה קיבל ב־1998 את פרס ישראל.
"כשעליתי לארץ היו כאן 350 אלף יהודים. אם היית אומר לי אז שתקום מדינה בימינו, שאני אהיה חבר כנסת ושר ויו"ר הכנסת ושגריר, ועוד כהנה וכהנה תפקידים שביצעתי בשנים הארוכות ששירתתי את המדינה, הייתי אומר שאתה שוטה מוחלט. את אשתי תמימה הכרתי ב־1946 ונולדו לנו שני ילדים - הגר ז"ל וארי (49)".
הוא מוביל אותי לשידת העץ הגדולה בסלון, שבה מונחות התמונות היפות של תמימה והגר. הגר, שהיתה ד"ר להיסטוריה של העם היהודי, נפטרה ממחלה לפני כשמונה שנים, והיא בת 52. תמימה נפטרה לפני כשנה וחצי, בגיל 83.
"מאוד עצוב לי בלעדיהן", הוא אומר בשקט, ועיניו מתמלאות לחלוחית. "אני מתגעגע אליהן. תמימה ואני היינו יחד 65 שנים. והיה לנו קשר חם וקרוב מאוד להגר".
הוא מוצא נחמה בשלוש נכדותיו, בנותיו של בנו. הבן ארי, עורך דין במקצועו, מתגורר במרחק עשר דקות נסיעה ממנו. "הנכדה הגדולה שלי בת 20, מסיימת צבא. היא נולדה בדיוק ביום ההולדת שלי, כשהייתי בן 70. נכדה נוספת סיימה תיכון והולכת למכינה קדם צבאית אצל מוקי בצר במעגן מיכאל, וזו סגירת מעגל בשבילי, כי אני הייתי בין מקימי הקיבוץ. הנכדה הקטנה בת 15. הן באות אלי לא מעט, מבקשות ממני להכין להן את ה'עוף בשקית'. רוצה את המתכון?"
בשמחה.
"אני לוקח עוף, תפוחי אדמה ובטטות, שזיפים וארבעה תפוחים חמוצים, שם הכל בפיירקס ועוטף בשקית. מניח את זה בתנור לשעה ורבע, ויוצא משהו יוצא מן הכלל. תבוא לטעום".
ומה אתה עושה כשאתה לא מבשל לנכדות?
"אני משמש נשיא המועצה לשימור אתרי מורשת. משתתף בישיבות, מתייעצים איתי הרבה. אני גם מעביר למחשב את כל התיקים הישנים שלי, מהתקופה שלי בשירות החוץ ומתקופות אחרות. חלקם מסרתי לארכיון המדינה".
אילו ספרים אתה קורא?
"קראתי עכשיו כמה ספרים די כבדים, למשל 'לחשוב מהר, לחשוב לאט', של פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל".
אתה יוצא מהבית לבלות?
"יש לי חברים טובים שלוקחים אותי לפעמים לראות סרטים. אני גם יוצא לעשות קניות, אני קונה לעצמי את כל הפרודוקטים לבד. מדי פעם איזה צעיר או צעירה מגלים אותי בין המדפים ושואלים אם אני שלמה הלל. זה נחמד שעוד זוכרים אותי".
איך אתה מסתדר עם הקידמה הטכנולוגית?
"יש לי טלפון נייד, אני יודע היטב לשלוח סמסים. הנה, הבן שלי בחו"ל עכשיו, ואני שולח לו סמסים וגם מקבל ממנו בחזרה. יש לי גם אי־מייל. אבל מפריע לי שבני הנוער לא זזים מכל המכשירים האלה, וזה בא על חשבון הידע שלהם ועל חשבון העשייה. שלא יגידו רק 'סבא שלי עשה ובנה כאן', שיעשו ויבנו גם הם. אנחנו עדיין נלחמים על קיומו ועל עצמאותו של עם ישראל".
הוא מודאג ממצבה של מפלגת העבודה, שאליה השתייך עשרות שנים בגלגוליה השונים. "אני רואה בדאגה את מצבה של המפלגה, וזה מעציב אותי. זאת מפלגה של ערכים, שבשנים האחרונות הפכה למפלגה של התקוטטויות. דבר ראשון שעושים שם אחרי כל בחירות זה להשמיץ ולריב אחד עם השני".
מי פירק את המפלגה? אהוד ברק?
"אני לא יכול להגיד שזה רק ברק. יש תהליך של הידרדרות, ואין לי ספק שגם ברק תרם לו, אבל זה תהליך שהחל לפניו ונמשך גם אחריו. ואני אומר את זה לא כי הייתי חבר של ברק. לא שתיתי איתו כוס קפה, ובוודאי לא כוס וויסקי".
מפריעה לך ההתעסקות הזאת בגודל הדירה שלו במקום בתרומתו למדינה?
"בטח שמפריעה לי. זאת המהות? זה מה שחשוב כאן? תראה, אני כבר לא אצא להפגנות, אבל אצלנו זה היה אחרת. הבון־טון שלנו היה המילה הטובה, ההתגייסות לטובת היישוב. היום זה הטירוף הזה להתעשר מהר, לא חשוב איך, ולעשות אקזיט. מי חשב על זה בימינו? חשבנו רק איך לתרום למדינה. בענווה, בעשייה אמיתית".
למי אתה מתגעגע מהדור ההוא?
"זו לא חוכמה להגיד שאני מתגעגע לבן־גוריון. אני מתגעגע גם לברל כצנלסון, לחלק מהמורים שלי בתקופות שונות, כמו המשורר דוד שמעוני והמורה למתמטיקה ברוך בן יהודה, למפקדים שלי במוסד לעלייה ב', כמו משה צ'רבינסקי, ולרבים אחרים. תראה, אני פחות או יותר בין האחרונים שעמדו על החומה. ואני רוצה להגיד לך שזכיתי. אני מאוד אוהב את המדינה שלנו ומאוד גאה במה שעשינו כאן".
איך יזכרו אותך?
"אף אחד לא יזכור אותי חוץ מהנכדות שלי".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו