44 סרטים באורך מלא ביים וודי אלן בחמשת העשורים האחרונים. אם תשאלו אותו, רובם היו גרועים. מביכים אפילו. "לא קשה לעשות סרטים", הוא נוהג לומר, "הקושי הוא לעשות סרטים טובים". אלן, על כל פנים, לא מפסיק לנסות. ובשלב זה, בשעה שהוא מתקרב בבטחה לגיל שמונים, אפשר כבר להניח שהדבר היחיד שישכנע אותו להפסיק הוא המוות.
הקריירה המרתקת שלו ידעה עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות, תקופות טובות יותר ותקופות טובות פחות; לאורך השנים היללו ונשאו אותו על כפיים לא פחות משקטלו אותו, קברו אותו והתחננו בפניו שיפרוש. אבל הדרייב שלו להמשיך ולכתוב לעצמו פרויקטים חדשים לא נחלש עם הזמן. בכל בוקר הוא קם מוקדם, אוכל ארוחת בוקר בריאה, צועד קצת על ההליכון ומתיישב על המיטה עם הבלוק הצהוב שלו. לאחר מכן, כשימצא רעיון בסיסי שמוצא חן בעיניו והסיפור יתחיל להופיע בעיני רוחו, יושיב את עצמו מול מכונת הכתיבה הגרמנית שעליה כתב את כל סיפוריו, מחזותיו ותסריטיו. כשיסיים להדפיס, יתחיל בצילומים. אחר כך יערוך את החומרים. ויהיו התוצאות אשר יהיו - להיט קופתי או פלופ מהדהד - בבוקר הבא, וודי כבר שוב יהיה על המיטה, עם הבלוק הצהוב שלו. וחוזר חלילה.
על אף רצף הסרטים הבלתי נתפס שמרכיב את הפילמוגרפיה שלו וקצב העבודה המהיר, שאפיין אותו מאז ומתמיד, ולמרות שאלמנטים מסוימים מקפידים להיות נוכחים בכל סרטיו כמעט (ניו יורק, מוות, אינטלקטואלים יהודים מהאפר ווסט סייד, יהדות, אמנות, אהבה, פרויד, ברגמן, האחים מרקס, היעדרו של אלוהים) - אפשר לחלק את הקריירה של אלן לארבעה חלקים עיקריים: הסרטים המוקדמים המצחיקים; הסרטים העמוקים של שנות השמונים; ההתרסקות של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים; והגלות שבאה אחר כך.
סלפסטיק נוסח טולסטוי
לקולנוע הגיע אלן בגיל 30, היישר מעולם הסטנד־אפ והטלוויזיה, ושנותיו הראשונות בעולם הסרטים התאפיינו בעיקר בכתיבה, בלמידה ובהבנה שאם ברצונו להגיע להישגים כלשהם, עליו להשאיר בידיו את השליטה האמנותית על היצירה שלו, בכל מחיר. המטרה העיקרית של הסרטים שביים בתקופה זו היתה אמנם להצחיק, אך כבר אז היה ברור שאלן - כוכב לא קטן בזכות מופעי הסטנד־אפ שלו והופעותיו הרבות בתוכניות אירוח בטלוויזיה - לא יהיה מוכן להסתפק בתואר "היהודי המצחיק ההוא" לאורך זמן.
שש הקומדיות המאוד מצחיקות שיצר אלן מסוף שנות השישים - "קח את הכסף וברח" (1969), "בננות" (1971), "שחק אותה, סם" (1972), "כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול)" (1972), "ישנוני" (1973), ו"אהבה ומלחמה" (1975) - היו מטופשות וחכמות בו בזמן. הן עשו שימוש תכוף בסלפסטיק ובגֶגים זולים והתחברו באופן מושלם לתרבות הפופולרית ול"רוח הזמנים", אך באותה נשימה גם שאבו השראה מסרטיו הפילוסופיים של אינגמר ברגמן, מרעיונותיו העתידניים של אייזק אסימוב ומהרומנים הרוסיים עבי הכרס של טולסטוי.
אלה הם "הסרטים המוקדמים, המצחיקים", כפי שיקראו להם אחר כך, וכולם הצליחו מאוד גם אצל הקהל וגם אצל המבקרים, וסייעו להפוך את אלן לאחד המצחיקנים המצליחים בעולם. באמצעותם הוא הלך וביסס את דמותו הקולנועית כשלימזל הניו־יורקי הממושקף וכאינטלקטואל הקשקשן, הרומנטיקן ואנין הטעם, שעסוק בעיקר בעצמו, בנוירוזות שלו ובפחד מפני המוות. כולם מסופרים מנקודת מבטו של אלן, ורובם מורכבים משרשרת ארוכה של פאנץ'־ליינים מהירים ורעיונות פרועים, שמתרוצצים בחדווה אינטלקטואלית ממזרית סביב נושא מסוים.
תקופה עליזה זו הגיעה לשיאה ב־1977 עם "הרומן שלי עם אנני" - סרטו השלם ביותר של אלן עד אותה נקודה, והראשון שהציג דמות נשית שהיתה לא פחות חזקה, משמעותית ומצחיקה ממנו (הפרחים לדיאן קיטון, שותפתו הנשית העיקרית של אלן באותו עשור, שגילמה את אנני). זה גם היה הסרט הראשון של אלן שאיזן באופן מושלם בין הומור לרגש, והראשון שלו שהיה מועמד לאוסקרים (וזכה בארבעה - בקטגוריית השחקנית, התסריט, הסרט והבמאי. אלן כלל לא טרח לבוא לטקס: הוא העדיף באותו ערב לנגן על הקלרינט עם להקת הג'אז שלו, כפי שינהג גם במועמדויות הבאות שלו לאוסקר).
"הרומן שלי עם אנני", שעדיין נחשב לאחת הקומדיות הרומנטיות הגדולות בכל הזמנים (אם לא ה...), זיקק את הכישרון של אלן לסיפור חזק אחד ואיפשר לו ללכוד על המסך כמה אמיתות אוניברסליות על אהבה ומערכות יחסים. בין לבין, גם השטיקים החכמולוגיים, שהפכו לסימן ההיכר של אלן, קיבלו מקום להתבטא במלוא עוצמתם - למשל בסצנה הבלתי נשכחת שבה חוקר המדיה מרשל מקלוהן צץ משום מקום כדי לנזוף בכלומניק שמנסה להרשים את הדייט שלו בעזרת פרשנות מוטעית לתיאוריות שהגה.
לגדול ולקחת סיכונים
ההצלחה האדירה של "הרומן שלי עם אנני" הביאה לשינוי כיוון מיידי אצל אלן. סרטו הבא, "רגשות" (1978), כבר בישר על תחילת פרק חדש ולא צפוי בקריירה שלו. לראשונה, הוא יצר דרמה; ולא סתם דרמה, כי אם דרמה כבדה, מחניקה וברגמנית במהותה. התוצאה היתה יומרנית בטירוף ולא אחידה ברמתה, וכצפוי, רבים מהמעריצים החמיצו פנים. זה לא עזר להם: אלן היה נחוש להתפתח, לגדול ולקחת סיכונים. וכדי לעשות זאת, היה עליו לצלול עמוק אל תוך עולם הדרמה ולהפסיק לעשות צחוק מכל דבר.
שנה מאוחר יותר, עם "מנהטן" (1979), הוא כבר הצליח קצת יותר אצל הקהל והמבקרים. השילוב העדין והמלנכולי בין מעלותיו כשחקן/תסריטאי/במאי ליומרות האמנותיות הלא מבוטלות שלו הניב שיר הלל רומנטי ואייקוני לעיר האהובה עליו ולכמה מהאנשים הבודדים, הפגומים והאבודים שמאכלסים אותה. הסרט צולם בשחור־לבן מהפנט, והיה ללהיט ענק.
אבל אלן סירב לקפוא על השמרים וללכת על בטוח. מייד אחריו יצר את "אבק כוכבים" (1980) - מתקפה וולגרית ומגלומנית שנעשתה בהשראת "8 וחצי" של פליני - וחווה לראשונה את טעמו של כישלון אמיתי. בסרט מגלם אלן במאי קולנוע מצליח, שזונח את הקומדיות שהפכו אותו למפורסם, למגינת ליבו של הקהל - הצופים רק רוצים שיחזור ויצחיק אותם כפי שעשה ב"סרטים המוקדמים, המצחיקים". רבים ראו ב"אבק כוכבים" התפנקות גחמתית ומתנשאת שמציגה את הקהל של אלן באור מעליב, ולא מעט מבקרים, שנמנו עם "מחנה וודי" מהיום הראשון, החליטו שהגיעה השעה לתקוע סיכה באגו התופח של הבמאי. המבקרת המשפיעה פולין קייל, למשל, קרעה את הסרט לגזרים ב"ניו יורקר", וציינה כי אם ההצלחה כל כך קשה לאלן, כפי שהוא מתאר בסרטו, אל לו לדאוג: "אבק כוכבים" כבר יבריח את הקהל שלו ויביא את הקריירה שלו לסיומה.
היא טעתה, כמובן. הכישלון המהדהד והחד־פעמי של "אבק כוכבים" פינה את מקומו לפרץ היצירתיות הגדול ביותר שאלן ידע מימיו, ובשנות השמונים הוא ביסס את מעמדו כאחד היוצרים הקולנועיים המעניינים והמגוונים בעולם. התפוקה שלו בעשור הזה זיגזגה באומץ, במרץ ובאופן לא צפוי בין קומדיות לטרגדיות, בין קלילות לכובד, בין דרמות לפארסות, בין סיפורים סנטימנטליים ונוסטלגיים לסיפורי מוסר מרובי משמעות. בין השאר יצר את הקומדיה המוקומנטרית הנפלאה "זליג" (1983), את קומדיית השואו־ביז המצוינת "דני רוז האיש מברודוויי" (1984), את הפנטזיה ההוליוודית המושלמת "שושנת קהיר הסגולה" (1985), את הדרמה הנשית כבדת המשקל "חנה ואחיותיה" (1986), ואת "פשעים ועבירות קלות" (1989) - מעשייה בסגנון דוסטויבסקי, שחקרה את מושג האשמה בעולם חסר אלוהים.
שנות השמונים סימנו גם את תחילתו של שיתוף הפעולה עם השחקנית מיה פארו, אשתו לשעבר של פרנק סינטרה. סרטם המשותף הראשון היה "קומדיה סקסית של ליל קיץ" (1982), ועד מהרה מצאה פארו את עצמה בתפקיד המוזה ושותפתו העיקרית של אלן, על המסך ומחוצה לו, במקומה של דיאן קיטון. לאחר עשור פורה יחד, ובאמצע צילומי "בעלים ונשים" (1992) - סרט מריר ופסימי שבו אלן ופארו גילמו זוג נשוי שמגיע לסוף דרכו - חוו חייו המקצועיים והאישיים של אלן טלטלה לא צפויה. זה קרה כשפארו גילתה שבן הזוג שלה מנהל רומן עם בתה המאומצת, הקטינה.
ההתרסקות
רבות נכתב על סיפור האהבה של וודי אלן וסון־יי פרבין, בתה המאומצת של פארו, ועל הסקנדל הגדול שפרץ בעקבות פרסומו ברבים. משפט משמורת מכוער ומתוקשר ניטש בין אלן לפארו במשך תקופה ארוכה, ובמהלכו הוא איבד את ילדיו, את שמו הטוב ואת אהבת הקהל. אבל בכל הזמן הזה, הוא המשיך לעבוד.
כמתבקש, הסרטים שביים אלן בצל הפרידה מפארו היו שונים מאוד מאלה שביים קודם לכן. בתחילה נראה כי הוא נסוג לאחור, לפרויקטים קומיים קטנים ושאפתניים פחות, דוגמת "תעלומת רצח במנהטן" החביב (1993), שאיחד אותו מחדש עם דיאן קיטון, ו"קליעים מעל ברודוויי" (1994) המצחיק והמבריק, שמצא אותו שוחה במים שאותם הכיר היטב. אלה היו אמנם סרטים של יוצר מיומן, אך הם לא היו אישיים במיוחד, הם לא חידשו הרבה, והיה קשה לראות בהם יותר מתוספות מינוריות לתיק העבודות המפואר ממילא.
רושם זה לא השתנה בהרבה בעקבות "אפרודיטה הגדולה" (1995) ו"כולם אומרים אני אוהב אותך" (1996), אבל הפופולריות של הקומדיות האלו, עם הפרגון שקיבלו מהמבקרים, בהחלט סייעו לאלן לשקם במשהו את תדמיתו המרוסקת. עם זאת, "לפרק את הארי" (1997), שבו שוב ערך חשבון נפש פרוע, מצחיק ויצירתי עם האמן שבו, ו"סלבריטי" (1998) המעיק והלא סימפטי, הציגו אלן כעוס, מיואש וציני יותר מבעבר. השפה הפכה בוטה יותר, השקפת העולם הפכה למיזנתרופית ופסימית יותר, ונראה כאילו כל הרגשות השליליים, שהודחקו בזמן אמת, מבקשים לצאת החוצה.
במקרה או שלא במקרה, סרטו הגדול האחרון של אלן בתקופה זו, "מתוק ומרושע" (1999) - קומדיה ביוגרפית מופלאה על מוסיקאי ג'אז נשכח, שגולם באופן מושלם בידי שון פן - דווקא ניתק את עצמו לחלוטין מהעולם הפנימי הסוער של יוצרו והצטרף אחר כבוד לסרטיו המצחיקים, הנוסטלגיים ומחממי הלב.
המעבר למילניום החדש לא היה פשוט עבור אלן. חמש השנים שהגיעו לאחר "מתוק ומרושע" ייזכרו כנראה כשנים הגרועות בקריירה שלו: כישלון רדף כישלון, סרט מינורי וממוחזר רדף סרט מינורי וממוחזר, ויותר ויותר מבקרים החלו לתהות בקול אם לא עדיף שיפרוש, בטרם יביך את עצמו יותר מדי.
אם להיות הוגנים, כל אחד מהסרטים החצי אפויים שאלן ביים בשנים האלה - "נוכלים בגרוש" (2000), "קללת אבן העקרב הירוקה" (2001), "סוף הוליוודי" (2002), "כל דבר אחר" (2003) ו"מלינדה ומלינדה" (2004) - הכיל לפחות כמה מעלות, ואף אחד מהם לא היה באמת כה איום כפי שמספרים לכם (מלבד "סוף הוליוודי", אולי). אבל בהשוואה ליצירות שקדמו להם, בהחלט מדובר בסרטים חלשים שאינם מחזיקים מים, וריאציות נוספות ולא נחוצות במיוחד על נושאים שכבר טופלו באופן מספק יותר בעבר. הם בעיקר יצרו את הרושם שנהגו ונוצרו בידי אמן עייף וקצת עצלן, שנגמר לו החשק.
מסע עולמי
המערכה הרביעית בקריירה של אלן, והאחרונה לעת עתה, החלה כשהוא נמצא בנקודה הנמוכה ביותר שאליה היה יכול להגיע. אחרי רצף הכישלונות הקטלני של תחילת שנות האלפיים אלן מצא את עצמו, לראשונה בחייו המקצועיים, ללא יכולת לגייס מימון לסרטו הבא. כל דרך החיים שלו, שנסבה סביב הפקת סרט אחד בשנה, נקלעה לסכנה ברורה ומיידית. אבל במבט לאחור, הברוך המטריד והמשפיל הזה, שאילץ אותו לנטוש את מנהטן הכה אהובה עליו ולהפיק את סרטו הבא בלונדון, הוא כנראה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לו.
מותחן התשוקה "נקודת מפגש" (2005) אולי מיחזר את העלילה ואת התמׂות של "פשעים ועבירות קלות", שהופק 16 שנה לפני כן, אבל האנרגיה, הלהט והאלגנטיות שהושקעו בביצוע, והשינוי הקיצוני באווירה, סיפקו את הרושם שהמצבר של אלן רחוק מלהיות ריק. הכוכבת היפהפייה סקרלט ג'והנסון, אז בת 21, סייעה כנראה גם היא בהחזרת הצבע לפניו של הבמאי המקשיש.
שני סרטים לונדוניים נוספים (ומוצלחים פחות) לא איחרו לבוא, ומשם המריא אלן לצלם בספרד, מה שהניב את "ויקי כריסטינה ברצלונה" (2008) - להיט סקסי נוסף שקשה להאמין שבוים בידי גבר בן שבעים ומשהו (אל ג'והנסון הצטרפו הפעם פנלופה קרוז וחאבייר בארדם). אחרי עוד שני סרטים מינוריים, ב־2011 ניאות אלן להצעה לצלם את סרטו הבא בפאריס, והתוצאה - הקומדיה הקלילה והלא מחייבת "חצות בפאריס" - הפכה באופן מפתיע ומדהים ללהיט הקופתי הגדול ביותר בקריירה שלו.
קשה להאמין, אבל כיום, שמונה שנים בלבד לאחר שעזב את ניו יורק עם הזנב בין הרגליים, אלן מצליח ומבוקש מאי פעם. למרות חוסר היציבות בסרטיו בעשור האחרון (על כל סרט טוב הוא עושה מייד שניים פחות טובים), ולמרות "לרומא באהבה" (2012), שהיה באמת מביך, ערים שונות ברחבי העולם עומדות בתור ומתחננות שיבוא לצלם בהן את סרטו הבא (כרגע מתחרות על הכבוד ריו ושטוקהולם). סרטו הנוכחי, "יסמין הכחולה", שכבר עלה בארה"ב בקיץ, זוכה בינתיים לביקורות יוצאות מן הכלל ומסתמן כיצירה המשמעותית ביותר של אלן זה זמן רב.
לא בטוח שלאלן יהיו הכוחות ו/או הזמן ו/או היכולות המנטליות לארגן לקריירה שלו מערכה חמישית. אבל מכיוון שסביר להניח שגם ברגעים אלה ממש הוא יושב על המיטה שלו עם הבלוק הצהוב וכותב סרט חדש, נזכה כנראה גם בשנה הבאה לפגוש בדמויותיו המיוסרות, בשורות הדיאלוג השנונות ובעולם הקולנועי־פילוסופי הייחודי שברא. אתם יכולים להיות בטוחים שיש לו עוד הרבה מה להגיד.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו